פרשני:בבלי:עירובין עו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין עו ב

חברותא

כי הני מילי דבהיקף שלשה יש רוחב טפח - בעיגולא.
אבל בריבועא, אם באת להקיף את הריבוע בעיגול, עד שתמצא בתוכו של העיגול מרובע באורך ארבעה טפחים לכל צלע, בעינן היקף טפי (על פי רש"י סוכה ח א).
וקא סלקא דעתין, שדי בכך שיהא בהיקף החלון העגול כהיקיפו של חלון ארבעה על ארבעה (מאירי).
ולפיכך תמהינן: והרי בחלון מרובע של ארבעה על ארבעה, יש עיגול פנימי שרחבו באמצעיתו (קוטר) הוא ארבעה טפחים כרוחב אמצעיתו של הריבוע.
וכדי לשרטט עיגול זה, יש צורך להכפיל את קוטרו בשלש (וכדאמרינן: כל שיש בהיקפו שלשה יש ברחבו טפח), מכדי, הרי, כמה היקף המרובע החיצוני יתר על היקף העיגול הפנימי - רביע "מלבר" (דהיינו תוספת שליש על היקף העיגול).
וכיון שלהיקף עיגול שקוטרו ארבעה בעינן תריסר טפחים, כדאמרן. הרי אם הוצרכת להקיף את המרובע החיצוני - שהוא ארבעה על ארבעה - עליך להוסיף שליש על תריסר, ובשיתסר - היקף של חלון עגול - סגיא, כיון שבהיקף זה היה אפשר להקיף חלון של ארבעה על ארבעה. וראה תוס' סוכה ח א?! ומשנינן: הני מילי - דסגי בהוספת רביע מלבר - עיגולא דנפיק מגו (היוצא מתוך) ריבועא.
כלומר: אם באת לחשב היקף הריבוע החיצוני על היקפו של עיגול פנימי, וידעת היקיפו של עיגול פנימי, עליך להוסיף רביע, ויש בידך היקפו של ריבוע חיצוני.
אבל הכא לא סגי בכך, אלא אנו צריכים שיהיה בחלל החלון ריבוע שלם של ארבעה על ארבעה המוקף בעיגול, ודלא כדסלקא דעתין עד השתא.
דהוי ריבועא דנפיק מגו עיגולא, ואתה בא לידע את היקף העיגול החיצוני, כשהנתון שבידך הוא היקפו של הריבוע הפנימי (שבנידון דידן הוא: שיתסר טפחים), בעינן להוסיף עליו טפי מרביע.
מאי טעמא?
משום מורשא דקרנתא (תוספת של אלכסון הריבוע, ההולך מקרן לקרן) כלומר: שרוחבו של העיגול בכל מקום שתמדוד, רחבו כרוחב האלכסון של הריבוע. ואילו בריבוע הפנימי, אין רחבו כרוחב זה, אלא מקרן (פינה) זו לקרן אחרת של הריבוע, ולפיכך מצריך היקף העיגול החיצוני, תוספת יותר מרביע על היקף הריבוע הפנימי.
ותמהינן: סוף סוף לא בעינן כולי האי, שהרי אין אנו צריכים אלא לשלש אורך אלכסונו של הריבוע - שהוא רחבו וקוטרו של העיגול - לפי החשבון של "כל שיש בהיקיפו שלשה יש בו רוחב טפח".
ונחזי אנן: מכדי, כל אמתא בריבוע - אמתא ותרי חומשי באלכסונא (כל אמה מרובעת, אלכסונה: אמה ותרי חומשים), ובחלון של ארבעה על ארבעה, יש באלכסונו - לפי חשבון זה - חמש אמות ושלשה חומשים.
ואם כן: אם יהיה היקף החלון העגול באורך שיבסר נכי חומשא (שבע עשרה אמות פחות חמש אמה) נמי סגיא, שהרי כך עולה משילוש של חמש אמות ושלשה חומשים, ולמה לי עשרים וארבעה טפחים?!
ומשנינן: רבי יוחנן - מרא דהאי מימרא דחלון עגול - אמר (סבר) כי דייני דקיסרי (שם מקום). ואמרי לה, כרבנן דקיסרי, דאמרי:
עיגולא מגו ריבועא - ריבעא. היקף העיגול הפנימי שבכל ריבוע, קטן ברביע מן הריבוע החיצון (וכדאמרן: כמה מרובע יתר על העיגול, רביע). וריבועא מגו עיגולא - פלגא.
כלומר: היקף הריבוע הפנימי שבתוך העיגול, קטן מן העיגול החיצוני במחצית מהיקף הריבוע הפנימי, דהיינו, בשליש מן העיגול החיצוני, נמצא היקף הריבוע שתי שליש מהיקפו של העיגול.
והטעם: שכל אמתא בריבועא - לדעתם - תרי אמתא באלכסונא (תוספות). נמצא, שכדי להקיף בעיגול ריבוע של אמה על אמה, עליך לשלש שתי אמות שהוא היקף של שש אמות. וכיון שהיקפו של הריבוע הוא ארבע אמות, הרי לך שני שליש מהיקף העיגול. וכדי להקיף חלון מרובע ארבעה על ארבעה טפחים, שאלכסונו - לפי חשבון זה - שמונה טפחים, תמצא היקף העיגול עשרים וארבעה טפחים, והיינו דרבי יוחנן! ובגמרא סוכה דף ח ב אמרו על דברי דייני דקיסרי "ולא היא, דהא חזינן דלא הוי כולי האי" (שרואין אנו שאינו כל כך, כמו שאמרו הם).
שנינו במשנה: פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד:
אמר רב נחמן: לא שנו דבעינן שיהא החלון מקצתו בתוך עשרה טפחים, אלא חלון שבין שתי חצירות.
אבל חלון שבין שני בתים, אפילו היה החלון למעלה מעשרה טפחים מקרקע הבית נמי, אם רצו לערב יחדיו מערבין אחד
מאי טעמא?
ביתא - כמאן דמלי דמי. שהבית, כיון שהוא מקורה, הרי הוא כמלא, והרי זה כאילו אין החלון גבוה עשרה טפחים, כיון שהבית כולו ממולא (משנה ברורה, וראה גאון יעקב. וראה בזה שיטת רבינו יהונתן).
איתיביה רבא לרב נחמן מהא דשנינו בברייתא:
אחד לי חלון שבין שתי חצירות,
ואחד לי חלון שבין שני בתים.
ואחד לי חלון שבין שתי עליות,
ואחד לי חלון שבין שני גגין (שלדעת חכמים לקמן דף פט א, אסור להוציא מגג של זה לגג של אחר, עד שיערבו ביניהם - רש"י. וראה גאון יעקב בזה).
ואחד לי חלון שבין שני חדרים - בכולן צריך שיהא החלון ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ושיהיה החלון בתוך עשרה!
הרי חזינן שאף חלון שבין שני בתים צריך שיהא בתוך עשרה. וקשיא לרב נחמן?!
ומשנינן: תרגומא, תעמיד את האמור בברייתא שצריך שיהא החלון בתוך עשרה - אחלון שבין שתי חצירות בלבד, ולא על חלון שבין שני בתים.
ותמהינן: והא "אחד לי" קתני! ומשמע, שכולם שוין הן בדינם.
ומשנינן: תרגומא, משמעות "אחד לי" דקתני, דמשמע שכולן שוין, הוא רק ביחס לדין הראשון, אחלון ארבעה על ארבעה.
ולא על הדין השני, שצריך שיהא החלון בתוך עשרה.
קיימא לן שסולם מדרגות תורת "פתח" עליו. ואם יש סולם בין שתי חצירות שמחיצה ביניהם - אם רצו מערבין אחד.
בעא מיניה רבי אבא מרב נחמן: לול, פתח עגול, הפתוח מן הבית לעליה, והיה הבית שייך לאדם אחד והעליה לאדם אחר, ורוצין לערב כאחד -
מי אמרינן: כיון שגבוה הלול מקרקע הבית למעלה מעשרה, אין יכולין לערב כאחד דרכו (וכמו חלון שהוא למעלה מעשרה שאין מערבים דרכו), אלא צריך להעמיד סולם מדרגות קבוע כדי להתירו דרך הלול.
או דילמא, אמרינן: ביתא כמאן דמליא דמי! ולכן לא חשיב הלול גבוה עשרה, ומערבין ביניהם דרך הלול, ואין צריך סולם קבוע להתיר ו.
ומפרש רבי אבא את ספיקו: האם כי אמרינן "ביתא כמאן דמלי דמי" - הני מילי לענין חלון מן הצד של הכותל, אבל באמצע, בגובה גג הבית, לא אמרינן שגם שם הבית מלא.
או דילמא - לא שנא צד הבית מאמצעו?
אמר ליה רב נחמן לרבי אבא: אינו צריך סולם. דביתא כמאן דמלי דמי אף לענין לול שבאמצע הגג!
סבור מינה: דוקא סולם קבוע הוא דאינו צריך כדי שיוכלו לערב דרכו של הלול.
הא סולם עראי - צריך שיהא שם.
אך איתמר:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אחד סולם קבוע, ואחד סולם עראי - אינו צריך.
מתניתין:
כותל שבין שתי חצירות, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים - מערבין החצירות שנים, עירוב לכל אחד ואחד, ואין מערבין אחד לטלטל מזו לזו דרך חורים קטנים שביניהם.  3  היו בראשו של כותל זה, הרחב ארבעה, פירות - אנשים אלו שבחצר האחת עולין מכאן, ואוכלין על גבי כותל. ואנשים אלו שבחצר השניה עולין מכאן, ואוכלין.

 3.  ואפילו לא היה הכותל רחב ארבעה טפחים אלא משהו הוי מחיצה, כל שגבוה עשרה טפחים, ונקט "ורוחב ארבעה" משום סיפא - רש"י.
(ראה ציור)
ובלבד שלא יורידו הפירות למטן (למטה - לקמן צב א).
שהרי הכותל משותף הוא לשניהם, ואסור להוציא מחצר המשותפת לחצר של יחיד, (ויתבאר יותר בגמרא).
אבל אם היה הכותל רחב פחות מארבעה טפחים ואינו רשות בפני עצמה, נחלקו בגמרא בסמוך מה דינו.
(נפרצה) (נפרץ - רי"ף, שנויי נוסחאות) הכותל שביניהן, אם היתה הפירצה עד עשר אמות (ועשר בכלל) ולא נפרץ הכותל במלואו לכל רוחב החצר, מערבין - אם רצו - שנים, ומותרת כל אחת בפני עצמה, ואין מטלטלין מזו לזו.
ואם רצו, מערבין עירוב אחד, ומותרין אף לטלטל מזו לזו.
והטעם שאם רצו מערבין שנים ואין חצר אחת אוסרת על חברתה - מפני שהוא (הפירצה שביניהם) כפתח. שכך הוא שיעור פתח בכל מקום, ואין החצרות פרוצות זו לזו שתאסור אחת על השניה, אלא מחיצה - שפתח בה - מפרדת ביניהן!
היתה הפירצה רחבה יותר מכאן (מעשר אמות), ש"פירצה" היא במחיצה המפרדת ביניהן ולא "פתח" (וכן אם נפרצה החצר במילואה לכל רחבה, ולא נותרו בה גיפופים) - נעשו בני שני החצירות כאילו דרין כולם בחצר אחת (רש"י).  4 

 4.  ראה ב"יתרון האור" בפרק ט', שלדעת רש"י אין בשתי חצירות שנפרצו זו לזו איסור משום רשות שנפרצה במלואה למקום האסור לה, מפני שמותר לטלטל מחצר לחצר, וכל האיסור הוא בטלטול כלים ששבתו בבית, ראה שם שהוכיח כן בשיטת רש"י. ובאמת, שמדברי רש"י כאן שכתב בטעם האיסור "והוי להו כולהו כדיורי חצר אחת", ולא משום רשות שנפרצה במלואה למקום האסור לה - סיוע לשיטתו. ואמנם רעק"א בתשובה (הובא ביתרון האור שם), כתב בדעת רש"י לא כן. וראה עוד ברש"י דף ז ב ד"ה ומבוי אסור, שכתב גבי מבוי שנפרץ במלואו לחצר, שהמבוי אסור מפני שנפרץ המבוי במלואו לרשות האסורה לו, אף דאין איסור לטלטל מחצר למבוי וממבוי לחצר, אלא כלים ששבתו בתוך הבית. הרי מוכח לכאורה בדעת רש"י, שאף בזה יש איסור רשות שנפרצה במילואה למקום האסור לה. ומיהו ביתרון האור כתב שם על ההיא סוגיא, דלדעת רש"י האיסור אינו אלא מפני שנעשו המבוי והחצר רשות אחת, ועל דרך המבואר ברש"י כאן.
ולפיכך: מערבין אחד ומטלטלין כולם בשתי החצרות, ואין מערבין שנים אפילו להתיר טלטול בכל חצר בפני עצמה, שהרי זה כבני חצר אחת שחילקו את עירובן שלא הועילו כלום, ואוסרין אלו על אלו.
גמרא:
הקדמה:
תנן לקמן דף פט א, והובא לעיל דף עד א:
רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.
שמותר לטלטל מחצר של זה לחצר של זה כלים ששבתו בחצר, לפי שאין החצירות נחשבות כרשויות חלוקות מחמת שינוי בעלים כדי לאסור טלטול מחצר לחצר כאילו היו אלו שתי רשויות.
ורק בתים לחודייהו נחשבים כרשויות חלוקות מפני שהם מקום מגורים קבוע - רש"י לקמן דף צא א).
אבל כלים ששבתו בתוך הבית ויצאו לחצר, אפילו בדרך היתר - אסור לטלטלן מחצר לחצר.
וגרסינן לקמן דף צא א, ומייתינן לה נמי לעיל דף עד א:
אמר רב: הלכה כרבי שמעון (שהחצרות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן), והוא שלא עירבו (בני אחת החצרות - ריטב"א).
אבל עירבו, לא (יטלטל מזו לזו אפילו כלים ששבתו בחצר). דגזרינן שלא לטלטל את כלי החצר כיון שמצוי שיהיו בחצר כלים ששבתו בתוך הבית, והוציאן לחצר על ידי העירוב שעירבו, ודילמא אתי לאפוקי כלים של בתים לחצר.
ושמואל ורבי יוחנן פליגי התם, ופסקו כרבי שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו. שלדעתם לא גזרו על כלי החצר גם אם מצויים עתה בחצר כלי הבית.
ובגמרא לקמן דף צב א, מוכחינן מסתם משנה דידן דקתני "ובלבד שלא יורידו למטה", שאסור להוציא מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בתוכו (דהיינו הפירות) במקום שעירבו, וכרב.
שהרי על כרחך טעמא שאסור להוריד הפירות מן הכותל לחצר (דהוי כמו מחצר לחצר) משום דמיירי בעירבו, ונאסרה הוצאה מזה לזו גזירה שמא יעלה לכותל כלים מן החצר ששבתו בבית (רבינו יהונתן. וראה שם), והוי סייעתא לרב.
ולמאן דלא גזר, דחינן לה התם, דמאי "למטה" - "למטה לבתים". כלומר שבאמת מכותל לחצר שרי, ולא אסרינן אלא להכניס לבתים.
אין בו בכותל שבין שתי חצירות רוחב ארבעה טפחים - מאי דיניה בטלטול מן החצרות עליו, ובטלטול על גביו?
אמר רב: אויר שתי הרשויות שמשני צדדיו שולטת בו.
ולפיכך: לא יזיז בו פירות ששבתו על גביו, אפילו כמלא נימא (כחוט השערה).
וביאר רש"י: כיון דלא חשיבא למיהוי רשותא (שאין בו שיעור רשות שתעמוד בפני עצמה) בטיל לגבי תרווייהו, ורשות שתי החצירות שולטות בו, ואוסרין זה על זה, ואפילו על ראשו אסור לטלטל.  5 

 5.  בריטב"א בשם התוספות, בתוספות הרא"ש, בתוספות רבינו פרץ ורבינו יהונתן, כתבו: שהמטלטל אפילו כמלא נימא, חשבינן ליה כמוציא מרשות של זה לרשות של זה, ולפיכך אסור. והוסיפו הריטב"א ורבינו פרץ: דרב אזיל לטעמיה - כפי שהובא לעיל - דכשעירבו הבתים עם החצרות אסור לטלטל אפילו כלים ששבתו בתוך החצר מזה לזה, והכא בעירבו מיירי (וכבר הבאנו, דבגמרא לקמן מפרשינן למשנתנו - לדעת רב - בשעירבו). והא דאין אומרים כן גם בכותל רחב ארבעה, כתב רבינו יהונתן: משום ש"אין רשות אחד מהם שולטת בו, והוא הוי רשות היחיד בלא בעלים". (ובבית מאיר סימן שמ"ט כתב, שאולי כוונתו, כיון שגבוה עשרה לא ניחא תשמישתייהו ולהכי חשיב כבלא בעלים, ראה שם בד"ה ומתוך). ורבינו פרץ כתב: באית ביה ארבעה אין עליו שם חצר. וראה מה שהאריך הבית מאיר סימן שמ"ט, ונשא ונתן שם עם רבינו עקיבא איגר; וראה בדרוש וחדוש לרעק"א שבת קל ב שהביא דברי הריטב"א; וראה ביאור הלכה סימן שע"ב ד"ה שמא; וראה אריכות בחזון איש סימן ק"ד סעיף קטן כ"א וכ"ב. וראה ביאור אחר בגאון יעקב כאן. וכתב הריטב"א כאן: בכלים ששבתו בבית אסור לטלטלן אפילו על גבי כותל רחב ארבעה, וראה בזה בחזון איש שם.

דרשני המקוצר