פרשני:בבלי:עירובין פד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין פד א

חברותא

"בני עליה".
כלומר: קא סלקא דעתין דתנא מילתא פסיקתא נקט, ומיירי אפילו בכזאת מרפסת שיש מעליה קומה נוספת, ועולים ממנה אל העליות שלמעלה בסולם נוסף, הגבוה עשרה מהמרפסת. (ריטב"א) (ראה ציור 2)
ואמאי קרו להו אנשי מרפסת - אף שדרין בעליות שמעל למרפסת - משום דקסלקי במרפסת (עולין דרך המרפסת).
ונמצא, שהעמוד או התל שבחצר, נמוכין הן בהרבה מן העליות (שלמעלה מהמרפסת), ומכל מקום נותנין אותן לבני העליות.
אלמא, כל שהשימוש לזה, לבני עליות, הוא בשלשול, ולזה, לבני חצר בזריקה - נותנין אותו לזה שבשלשול.  11 

 11.  וביאר הריטב"א: אין אוסר על בני החצר מלהשתמש בעמוד אלא התשמיש שעושין בני העליות בשלשול מעליותיהם, אבל מה שמשתמשין שם דרך מרפסת אינו אוסר, ראה שם הטעם. ולפיכך מיקרי: לזה בשלשול ולא בפתח.
וכיון שכן, תיקשי לרב דאמר שניהם אסורין?!
ומשנינן: כשם דאמר רב הונא - לקמן בשמעתין - דלא מיירי מתניתין בבני עליות הדרין למעלה מן המרפסת, אלא לאותן בני עליות הדרין בקומה שבמרפסת עצמה, שפתחיהם בשוה למרפסת.  12 

 12.  ריטב"א, וכתב: אפשר שכן כוונת רש"י.
הכא נמי - לאותן הדרין במרפסת! ואין העליות גבוהות מן העמוד עשרה טפחים, ונמצא שלבני העליות הוי ב"פתח", ולבני החצר בזריקה (ריטב"א).
ותמהינן עלה: אי הכי, אימא סיפא דמתניתין:
פחות מכאן (מגובה עשרה מפני החצר) - נותנין אותו לחצר.
והשתא, למאי דאוקמת לה שבני העליות דרין בשוה למרפסת, מסתמא אין המרפסת גבוהה כל כך שיהא ממנה עשרה טפחים עד ראש התל, ואף לא מן העליות הפתוחות לה (ריטב"א).
ותיקשי: אמאי נותנין אותו לחצר?
והא הוי שימושו לזה - אף לבני העליות - בפתח, כיון שאין גבוהים עשרה, וגם שימושו לזה - לבני החצר - בפתח הוא.
ואם כן, למה נותנין אותו רק לחצר?!
הניחא למאי דאוקמינן לה בקושיין, דמיירי בבני עליה הגבוהים עשרה מן המרפסת, אם כן הוי לזה - לבני העליות - בשלשול, ולזה - לבני החצר - בפתח, ונותנין אותו לחצר, שמשתמשת בו בפתח.
אבל למאי דמשנינן אליבא דרב, תיקשי?!
ומשנינן: מאי לחצר - דקתני במתניתין - אף לחצר קאמר.
כלומר: שתי הרשויות שולטות בו, ושניהם אסורין בו, משום דהוי לזה בפתח ולזה בפתח.
ומסייעינן לפירוקין: הכי נמי מסתברא, דבדיורין השוין למרפסת מיירי מתניתין, ו"אף לחצר" קאמר.
והראיה: מדקתני סיפא: במה דברים אמורים בסמוכה למרפסת, אבל במופלגת - אפילו גבוה עשרה טפחים, הרי הוא שייך לחצר.
מאי לחצר דקתני בסיפא?
אילימא דהכי קאמר: נותנין אותו לחצר, ושרי לבני חצר לאישתמושי ביה.
אמאי יהבינן לה לבני חצר? והרי אין נוח תשמישה לבני חצר, שמשתמשין בו בזריקה, יותר מאשר לבני המרפסת שצריכים לזרוק, משום הפלגת העמוד, ורשותא דתרוויהו הוא!  13 

 13.  הוקשה לרש"י: והרי אנו באים להוכיח כדפרישנא אליבא דשמואל, דמיירי בבני עליות הגבוהין מן המרפסת. והרי לדידיה ניחא שפיר מתניתין שנותנין אותו לחצר, שהחצר אין צריכה אלא זריקת גובה בלבד, ובני העליות צריכים גם זריקת הפלגה וגם שלשול, ויותר נוח התשמיש לבני חצר?! וביאר רש"י: מסתברא, כיון דלשמואל גופיה נוח תשמיש השלשול יותר מזריקת גובה. הכא, דאיכא שלשול וזריקת הפלגה שוין הן לזריקת גובה של חצר, ואין ליתנו לבני חצר לבדם - ריטב"א בהבנת רש"י.
אלא, על כרחך, מאי "לחצר" דקתני בסיפא - נותנין אותו אף לחצר קאמר, ושניהן אסורין.
אם כן, הכא נמי בהא דאמרינן פחות מכאן נותנין אותו לחצר, מאי "לחצר" - אף לחצר קאמר, ושניהן אסורין.
ומסקינן: אכן שמע מינה!
תו מקשינן מסיפא דמתניתין, כעין דאקשינן לרב מרישא דמתניתין:
תנן: חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה - למרפסת. פחות מכאן - לחצר.
וקא סלקא דעתין דמיירי בבני עליות הגבוהין מן המרפסת דהויא להו בשלשול, ומכל מקום יהבינן להו, ולא אמרינן כרב, דכיון דלבני עליות בשלשול ולבני חצר בזריקה, שניהם אסורין (ריטב"א).
אמר מתרץ רב הונא (דמייתינן לעיל): הכא מיירי לאותן הדרים בשוה למרפסת, דהוי לבני עליות בפתח ולבני חצר בזריקה.  14 

 14.  ביאר הריטב"א: קושיא זו נשנית תחלה בבית המדרש, ולהכי תירצה רב הונא אהך קושיא.
ותמהינן עלה: תינח סלע, כדמשנינן.
אלא בור, שתשמישו בדליית מים מן הבור, ומקרקעיתו דולין, נמצא שאף בני עליות הדרין בשוה למרפסת צריכין שלשול כדי לדלות. ומכל מקום, נותנין אותו להם ולא לבני החצר שמשתמשין בו בזריקה, והיינו כשמואל.
ומאי איכא הכא למימר דלא תיקשי לרב?!
אמר מתרץ רב יצחק בריה דרב יהודה: הכא מיירי בבור מלאה מים עד שפת החוליא עסקינן, והמים העליונים שיש בבור קרובים לבני מרפסת בפחות מעשרה (ריטב"א), שלבני עליה הדרין בשוה למרפסת הוי תשמישו בפתח, ולבני החצר בזריקה.
ותמהינן עלה: והא חסרה!
כלומר: משמע דמותר אף לאחר שהשתמשו בו הרבה בשבת וחסר הבור, והוי לבני מרפסת בשלשול ולבני חצר בזריקה, ומכל מקום נותנין אותו לבני מרפסת, ותיקשי לרב.
ומשנינן: כיון דכי מליא (כשהיתה מליאה) בבין השמשות הוה שריא - כי חסרא במשך השבת נמי שריא. דאמרינן: שבת - הואיל והותרה, הותרה! (ריטב"א, וראה שם).
ותמהינן אשינויין: אדרבה, כיון דכי חסרא אסירא הבור מעיקר הדין, ובור עבידא דחסרה, כי מליא - בבין השמשות - נמי אסירא!
כי כבר מעתה חשבינן ליה כמחוסר, ורשות שניהם שולטת בו (ריטב"א, וראה מה שכתבו התוספות).
אלא, אמר אביי שינויא אחרינא, אהא דמקשינן לרב, מבור, שנותנין אותו לבני מרפסת המשתמשין בו בשלשול, ולא נותנין אותו אף לבני חצר המשתמשין בו בזריקה: הכא, בבור מליאה פירות עסקינן, וכדמפרש לה ואזיל.
וקא סלקא דעתין דמשתמש בבור ליטול ממנו פירות.
ולפיכך מקשינן: והא חסרי הפירות כשנוטל והולך מהם, וכבר עכשיו חשיב כחסר, וליתסר?!
ומשנינן: מיירי הכא בפירות טיבלא (טבל, ואסורים בטלטול כיון שהן מוקצין מחמת איסור), ואין יכול ליטול כלל מן הפירות.
ומתניתין מיירי, שבא להשתמש על גבי הפירות לשימוש כל שהו (על פי משמעות רש"י).
דיקא נמי דמיירי במידי דלא חסר: דקתני בור דומיא דסלע, דתני במתניתין בהדיה דבור.
ומסקינן: שמע מינה.
והשתא תמהינן: כיון שאת הבור מוקמת לה כשתשמישו בפתח לבני מרפסת - למה לי למיתנא גם בור, ולמה לי למיתני גם סלע?
כלומר: ליתני סלע ולא ליתני בור?!  15 

 15.  אבל בור בלא סלע לא קשיא, דסלע ללמד בא , דמיירי בבור שאינו חסר.
והניחא אי מיירי בבור מים שתשמישו בשלשול, איצטריך בור לאשמועינן דלזה בשלשול ולזה בזריקה, יהבינן לה לבני מרפסת המשתמשין בו בשלשול.
אבל השתא, דבור מיירי דומיא דסלע, לא ליתני בור כלל?!
ומשנינן: צריכא גם בור למיתני.
דאי אשמועינן רק סלע דמותר לבני מרפסת להשתמש בו, הוה אמינא דוקא סלע כיון דליכא למיגזר ביה ולא מידי.
אבל בור מלא פירות, הוה אמינא דאסור, דליגזור על מלא פירות טבל, משום זימנין דמליא הבור פירות מתוקנין (מעושרין), והם עומדים להתחסר, הילכך צריכא!
תא שמע לסיועיה לרב: אנשי חצר, אנשי הבית שמתחת לעלייה, ואנשי עלייה, ששכחו ולא עירבו ביניהם - אנשי חצר משתמשין בכותל הבית מבחוץ בעשרה טפחים התחתונים, ואנשי עלייה משתמשין בעשרה טפחים העליונים - של כותל הבית - הסמוכים לעליה.
לפי שבני החצר משתמשין בזריקה באותן עשרה טפחים עליונים, היות שהם גבוהים עשרה מהחצר.
ולאנשי עלייה, שעשרה אלו סמוכים להם, חשיב כתשמיש בפתח, ולפיכך נותנין אותן לבני עלייה.
כיצד?
זיז רחב ארבעה היוצא מן הכותל של הבית למטה מעשרה טפחים מקרקע החצר, נותנין אותו לחצר.
למעלה מעשרה טפחים (אין הכוונה למעלה מעשרה טפחים מהחצר, אלא למעלה, מסוף טפח עשירי, כשתמדוד מכיוון העליה ולמטה, עשרה טפחים) - נותנין אותו לעלייה. (ראה ציור)
והשתא תיקשי: משמע, הא אותם זיזין דביני ביני (שבין עשרה טפחים תחתונים לעשרה טפחים עליונים) שבכותל - אסור לשניהם להשתמש בהם.
ואף שלבני העלייה הם בשלשול, ולבני חצר בזריקה, אין נותנין אותו לזה שבשלשול. ותיקשי לשמואל?! אמר רב נחמן: הכא, בכותל גבוה תשעה עשר טפחים עסקינן. (ראה ציור בעמוד קודם)
וכך הוא פירוש הברייתא: כיון שאנשי חצר משתמשין (יכולים להשתמש) בפתח בעשרה טפחים תחתונים, ואנשי עלייה משתמשין (יכולים להשתמש) בפתח בעשרה העליונים, נמצא: שתשעת הטפחים התחתונים הם רק לבני החצר בפתח, ותשעת הטפחים העליונים הם רק לבני העלייה בפתח. ואילו הטפח העשירי (מכל כוון) דביני ביני, הוא בפתח לשניהם.
והיה זיז יוצא ממנו (מן הכותל).
אם היה למטה מעשרה מן העלייה (ולא מן החצר, כדסלקא דעתין), כשתמדוד ממנו ולמטה, דהיינו עד סוף תשעה טפחים מקרקע החצר - נותנין אותו לחצר, משום דהוי לזה (לבני חצר) בפתח, ולזה בשלשול.
ואם היה הזיז למעלה מעשרה מקרקע החצר (ולא מן העלייה כדקא סלקא דעתין), דהיינו תשעה טפחים עליונים - נותנין אותו לעלייה. משום דהוי לזה (לבני עליה) בפתח, ולזה (לבני חצר) בזריקה.

דרשני המקוצר