פרשני:בבלי:פסחים כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כח ב

חברותא

רבי שמעון אומר: חמץ - לפני זמנו ולאחר זמנו, אינו עובר עליו באכילתו בלא כלום  1 !

 1.  ה' שיטות מצינו בראשונים בשיטת רבי שמעון. א. שיטת רש"י (ויש אומרים דאף הרמב"ם סבר הכי), דאסור להשהותו אף לרבי שמעון. משום שכשם שאיכא עשה ד"תשביתו" משש שעות, כן עובר מאז על "בל יראה". ב. שיטת תוספות, דאף דאין עובר קודם זמנו בלאו דאכילה, אסור החמץ מן התורה באכילה, משום עשה ד"תשביתו". ד"תשביתו" משמע, שצריך לבערו שלא באכילה. מיהו, להסיקו תחת תבשילו מותר, דשפיר קרינן בה "תשביתו". וכן משמע מהא דקאמר "משעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא". אלמא, לרבי שמעון אינו כן. אלא דוקא אכילה אסורה משש שעות, אבל לא הנאה. ומן התורה מותר אף להשהותו עד הלילה, ולבערו מעט מעט על ידי היסק. מיהו מדרבנן אסור לעשות כן, שמא יאכלנו. ונסתפק ר"י, האם אף במכירה לנכרי מקיים "תשביתו". תוספות רבינו פרץ. וברא"ש איתא דשפיר מקיים בכך "תשביתו". ג. דעת הר"ן, דמן התורה אסור החמץ משש שעות אף לרבי שמעון, בין באכילה ובין בהנאה. שהרי "תשביתו" כולל אף ביטול. וביטול היינו שיוציא את החמץ בלבו לגמרי, ושיהיה אצלו כמבוער. ואם אתה אומר שהוא רשאי להנות ממנו, הא לא נתבטל אצלו כלום. ד. דעת העיטור והרמב"ן במלחמת ה', דאינו אסור באכילה ובהנאה אלא מדרבנן. שמא ישהנו ולא יבערו, ויעבור על מצות "תשביתו". ה. דעת בעל המאור, דלרבי שמעון מותר לאוכלו אף לכתחלה עד הלילה. ושפיר מיקיים בכך עשה ד"תשביתו".
ואם אכלו תוך זמנו, עובר עליו בכרת ובלאו!
ומשעה שאסור החמץ באכילה, הרי הוא אסור אף בהנאה!
והא מילתא אתאן לתנא קמא (רבי יהודה)! שמשש שעות ולמעלה, דאיכא לאו באכילתו, אף הנאתו אסורה.
רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך! היאך החמץ אסור בהנאה כל שבעה?! דקים ליה לרבי יוסי, שאף בתוך הפסח אין החמץ אסור בהנאה, כי אם באכילה בלבד. וכל שכן שקודם זמנו אינו אסור בהנאה.
ומפרש ואזיל פלוגתייהו: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה? - שנאמר "לא תאכל עליו חמץ". ואקרבן פסח קאי. ומשמעות הכתוב היא, לא תאכל חמץ משעת שחיטת הפסח, שהוא בין הערבים. דהיינו משש שעות ולמעלה, שאז החמה מתחילה להעריב - דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן, ד"עליו" קאי על זמן שחיטת הפסח? והלא כבר נאמר בהאי קרא, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני"! וכשם ש"עליו" דכתיב גבי אכילת מצה, קאי על זמן אכילת הפסח, שהוא ליל ט"ו, כן "עליו" דכתיב גבי איסור חמץ, קאי על זמן אכילתו, ולא על זמן שחיטתו בי"ד (תוספות).
אם כן, מה תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ"? - להקישו לאכילת מצה. בשעה שישנו ב"קום אכול מצה"  2  (דהיינו מליל ט"ו), ישנו ב"בל תאכל חמץ". ובשעה שאינו ב"קום אכול מצה", אף אינו ב"בל תאכל חמץ"  3 ! אלמא, ליכא בי"ד איסור אכילת חמץ.

 2.  וצריך עיון לישנא ד"קום אכול מצה". דמשמע דקאי אכל שבעת ימים. והא ליכא חובה אלא בלילה ראשון, וכל שבעה אינו אלא רשות. וצריך לומר, דאף ארשות שייכא האי לישנא. פני יהושע. עוד כתב, דאפשר דאית ליה לרבי שמעון דאיכא מצוה כל שבעה. וכבר כתב החזקוני (שמות יב יח), דכל אימת שאוכל בפסח מצה מקיים מצוה, אף דאינה חובה. וכן היא דעת הגר"א. (וכן יש להוכיח מדברי בעל המאור בסוף "ערבי פסחים", שהקשה אמאי אין מברכין על אכילת מצה כל שבעה, ומאי שנא מסוכה?).   3.  ומתוך פשט דברי הגמרא נראה, דמהאי היקשא יליף רבי שמעון דאין איסור לחמץ לפני זמנו. וקשה, אמאי איצטריך קרא להכי? הא מבואר בסמוך, דלרבי שמעון איצטריך כל הני קראי דרבי יהודה לדרשות אחרות, ולא אתי קרא לאסור לפני ולאחר זמנו. תוספות. ותירץ הר"ן, דלולי היקש זה, הוי מוקמינן חד מהך ג' קראי ללפני זמנו, כיון דאשכחנא בו מצות השבתה.
והוינן: ומאי טעמא דרבי יהודה דאסר משש שעות? והרי לא שמעינן לה מ"לא תאכל עליו חמץ", כאמור.
ומשנינן: תלת קראי כתיבי באכילת חמץ. "לא יאכל חמץ". "וכל מחמצת לא תאכלו". ו"לא תאכל עליו חמץ". חד קרא אתא לאסור את החמץ לפני זמנו. וחד קרא לאוסרו לאחר זמנו. וחד קרא לאוסרו תוך זמנו  4 .

 4.  ואף בהנאה אסור. ואף לחזקיה דאמר לעיל (כא ב) דאיסור הנאה ילפינן "מלא יאכל", אבל "לא תאכלו" לא משמע איסור הנאה, מכל מקום אסור. דכיון דבחדא מהנך תלת קראי גלי קרא אף איסור הנאה, שוב אין לחלק ביניהם. תוספות.
ורבי שמעון סבר, חד קרא ("לא תאכל עליו חמץ") בא לאוסרו באכילה תוך זמנו.
והא דכתיב "וכל מחמצת לא תאכלו", מבעי ליה לכדתניא: "לא תאכל עליו חמץ" - אין לי לאסור אלא חמץ שנתחמץ מאליו. אבל אם נתחמץ מחמת דבר אחר (כגון על ידי שמרי יין או כל דבר שאינו ממין החמץ  5 ), מנין שאף הוא אסור באכילה?

 5.  אבל כשנתחמץ על ידי שאור מיקרי "חמץ" יותר מאשר חמץ שנתחמץ מאליו. תוספות. אבל רבינו חננאל לקמן פירש, ד"דבר אחר" היינו שאור.
תלמוד לומר: "וכל מחמצת לא תאכלו"! דמשמע, אף שנתחמץ על ידי דבר אחר.
והא דכתיב "לא יאכל חמץ", מיבעי ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו (איסור אכילת חמץ שלו) נוהג אלא יום אחד, ולא כל שבעה ימים כפסח דורות?
תלמוד לומר בו: "לא יאכל חמץ". וסמיך ליה להאי קרא, "היום אתם יוצאים בחדש האביב". וקרינן, "לא יאכל חמץ היום". אבל כל שאר הימים הוא נאכל.
לפיכך, צריכי כל הני תלת קראי. ולא אייתר שום קרא למידרש מיניה איסור אכילת חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו.
והוינן: ורבי יהודה דדריש מהני קראי לאסור לפני זמנו ולאחר זמנו, איסור חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה?
ומשנינן: דריש ליה ממשמעות הכתוב ולא מייתורא. מדאפקיה רחמנא לחמץ בלשון "מחמצת ".
ותו הוינן: הא דרבי יוסי הגלילי (דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד), מנא ליה לרבי יהודה? הא איצטריך ליה קרא ד"לא יאכל חמץ" לאחר זמנו.
ומשנינן: אי בעית אימא, מדסמיך ליה להאי קרא "היום אתם יוצאים"! ואף דגופא דקרא לא אייתר, ילפינן כן מהסמיכות.
ואי בעית אימא: לעולם לית ליה לרבי יהודה הא דרבי יוסי הגלילי. משום דסמוכין לא דריש! אלא סבירא ליה, דאף איסור חמץ דפסח מצרים נהג כל שבעה.
אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, שהוא עובר בלא תעשה? - שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" - דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"! משמע, דאין נוהג איסור אכילת חמץ אלא בזמן שנוהג חיוב אכילת מצה, דהיינו בערב. ולא משש שעות.
והוינן: שפיר קאמר ליה רבי שמעון, ומה יענה רבי יהודה על כך?
ומשנינן: רבי יהודה סבר, לא בא הכתוב להקיש חמץ למצה לענין זמן האיסור. אלא ההוא היקש, לקובעו לעשה דמצה חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא! שכשם שאיסור חמץ נוהג אף בזמן הזה, אף חיוב מצה כן.
שלולא ההיקש, הוה אמינא דאין חיוב אכילת מצה אלא עם קרבן הפסח. וכדכתיב, "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". קא משמע לן, דאף בזמן הזה דליכא פסח, נוהג חיוב מצה בלילה הראשון  6 .

 6.  ותימא לר"י, הא בקידושין (לז ב) נפקא לן מ"בכל מושבותיכם תאכלו מצות". תוספות. ושם תירצו התוספות, דתרוייהו קראי צריכי. חד לחוץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים, וחד לחוץ לארץ בזמן שאין בית המקדש קיים. ויעוין במהרש"ל ובמהרש"א שם. (ועדיין צריך עיון, אמאי מצריך הכא קרא למי שהיה בדרך רחוקה? הא מ"מושבותיכם" מרבינן חוץ לארץ בזמן הבית, והיינו דרך רחוקה).
והוינן: ורבי שמעון לקובעו למצה לחובה אף בזמן הזה מנא ליה? והא דריש האי היקש להתיר חמץ לפני זמנו.
ומשנינן: נפקא ליה מהא דכתיב "בערב תאכלו מצות", דאייתר! שהרי כבר כתיב, "ומצות על מרורים יאכלוהו". אלא אתא לחייב אף בזמן הזה.
ורבי יהודה סבר, מיבעי ליה לקרא ד"בערב תאכלו מצות", למי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בשעת הפסח בזמן שבית המקדש קיים, שנדחה לפסח שני. דסלקא דעתך אמינא, הואיל ובקרבן פסח לא יאכל, מצה ומרור  7  נמי לא ניכול. קא משמע לן, שהוא חייב באכילת מצה בליל ט"ו בניסן.

 7.  והא דנקיט "מרור", לאו בדוקא הוא. שהרי במרור אינו אוכל אף אליבא דאמת. דהרי כתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואין חיובו מן התורה אלא עם הפסח. ודוקא במצה חייב, משום דאהדרה קרא ד"בערב תאכלו מצות". ר"ן. (ולכאורה אינו כן אלא אליבא דרבי יהודה. אבל לרבי שמעון, דיליף טמא מערל ובן נכר, הרי להדיא נתרבה בו אף חיוב מרור בפני עצמו. ומסתבר, דהוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה). מיהו הרמב"ם בפרק ז הלכה יב כתב דאכילת מרור תלויה באכילת הפסח, ואינה מצוה בפני עצמה. ומשמע מסתימת דבריו, דאף בערל ובן נכר הוא כן. ולפי זה, אף מה דנקיט "אבל במצה ומרור הוא אוכל", לאו דוקא הוא. מיהו, בפרק ט מהלכות קרבן פסח הלכה ח כתב: ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה. שנאמר "כל ערל לא יאכל בו". בו הוא שאינו אוכל. אבל אוכל במצה ומרור. ויעוין במנחת חינוך (מצוה יז) שהאריך בזה.
ועדיין לא שמעינן מהא, דאף בזמן הזה באכילת מצה היא חובה  8 . ולכך איצטריך להיקש ד"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", לקובעו חובה אף בזמן הזה.

 8.  וכן סבר לקמן (קכ א) רב אחא בר יעקב אליבא דאמת. וצריך ביאור, מאי שנא הזמן הזה, מטמא ושהיה בדרך רחוקה בזמן הבית? והא אף בזמן הזה אפשר מעיקר הדין להקריב. וכדקיימא לן "מקריבין אף על פי שאין בית". ורק בפועל מנועים אנו מלהקריב, משום שאין בגדי כהונה וכדומה. ויש לבאר על פי החינוך (מצוה תמ), שכתב דאין מצות קרבנות נוהגת אלא בפני הבית. ויעוין ב"העמק דבר" פרשת "בחוקותי", שכתב דהמקור לזה הוא מדכתיב "והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם". בד קודש. (ועדיין יש לדון בזה. שהרי דקדק שם הנצי"ב, דחיוב פסח שאני. והוא נוהג אף בזמן הזה, משום דלא כתיב ביה "ריח ניחוח". וממילא לא נתמעט מהכתוב הנ"ל. ושמא יש לפרש איפכא. דהוה אמינא, דוקא טמא ושהיה בדרך רחוקה שנדחו מפסח, נתחדשה בהם מצות מצה בפני עצמה. אבל הזמן הזה דלא נדחה מפסח, אין בו מצות אכילת מצה לחוד. שבמקום שיש חיוב פסח, אין חיוב נפרד במצה, אלא כלול הוא עם הפסח. ויש קצת סמך לזה ממה שכתב רש"י להלן לחלק בין ערל לטמא. ויעוין בהערה 11).
ורבי שמעון סבר, טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא לחייבו במצה. דהא לא גרע מערל (שמתו אחיו מחמת מילה, וסכנה היא למולו  9 ) ובן נכר (מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים  10 ) שאינם אוכלים בפסח, ואפילו הכי הם חייבים במצה.

 9.  רש"י. ולשיטתו אף בתרומה אינו אוכל. וצריך לומר, דלא דמי לקטן שהוא פחות משמונת ימים, דמיבעי לן אי מותר לסוכו בשמן תרומה או לא. משום דמי שמתו אחיו מחמת מילה, אף שהוא פטור, כיוצא בו חייבין. תוספות. אבל רבינו תם (חגיגה ד ב) מפרש, דדוקא מי שלא מל מחמת שדואג מן הצער, אינו אוכל בפסח. אבל מי שמתו אחיו מחמת מילה, אנוס הוא, ואוכל בפסח.   10.  ומיירי במי שהיה מומר בשעת שחיטת הפסח, ואחר כך עשה תשובה. דלולא קרא הוה אמינא, כיון דלא אכיל בפסח (שהרי לא נמנה עליו בשעת שחיטה, ואין הפסח נאכל אלא למנוייו), אף ממצה הוא פטור. קא משמע לן דאוכל במצה. תוספות.
דהא כתיב "וכל ערל לא יאכל בו". ודרשינן, בו (בקרבן פסח) הוא אינו אוכל. אבל אוכל הוא במצה ובמרור! והוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה.
ושוב אייתר קרא ד"לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכלו עליו מצות". ובהכרח בא להקיש חמץ למצה, שאין איסורו נוהג אלא בלילה, ולא קודם זמנו.
ורבי יהודה סבר, אף על גב דמצי למילף להו מהדדי  11 , כתיב בהאי (בערל ובן נכר) קרא לחוד, וכתיב בהאי (בטמא ושהיה בדרך רחוקה) קרא לחוד! ואכתי איצטריך להיקש ד"לא תאכלו עליו חמץ", כדי לקובעו חובה בזמן הזה.

 11.  רש"י. אבל לקמן (קכ א) מבואר דתרוייהו צריכי. ופירש רש"י שם, דאי כתיב בערל ובן נכר, הוה אמינא דדוקא הם חייבים במצה, משום שנדחו מפסח לגמרי. אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה, שנדחים לפסח שני, אימא דאינם אוכלים בראשון, אלא יאכלוהו עם הפסח, בפסח שני. ואי הוה כתיב "בערב תאכלו מצות" לחוד, הוי מוקמינן ליה בערל ובן נכר.
(ואף שעוד כתובים נאמרו במצה, כגון "שבעת ימים מצות תאכלו", ליכא למילף מהם קביעות חובה. משום דלאו חובה נינהו, אלא אם רצה לאכול, לא יאכל חמץ אלא מצה. ואם רצה שלא לאכול כלל הרשות בידו. והראיה, שהרי "שבעת ימים" כתיב. וודאי ליכא חובה כל שבעה ימים, אלא בלילה הראשון בלבד, כדילפינן לקמן (קכ א).
אבל מהיקשא דלעיל, שפיר ילפינן קביעות חובה ללילה הראשון. שהרי ההיקש לחמץ נכתב אצל קרבן פסח. כדכתיב "תאכל עליו מצות". ו"עליו" היינו על הפסח. ואהני היקשא לחמץ, לקובעו חובה אף בזמן הזה. ואהני "עליו", ללמדנו דאינה חובה אלא בלילה הראשון, שהוא זמן אכילת הפסח.
והדרינן לקושיין: מני מתניתין? שהרי הא דקתני "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה" דלא כמאן היא. דאי לרבי יהודה, הרי חמץ לאחר זמנו אסור באכילה ובהנאה מן התורה. ו"חמץ" סתמא קאמר, ואפילו חמץ דנכרי.

דרשני המקוצר