פרשני:בבלי:פסחים נא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים נא ב

חברותא

ונטל רבי שמעון ספיחי כרוב ואכל מהם, ואף נתן לי לאוכלם. ולאחר זמן הביעור היה.
ואמר לי: בני, בפני אכול ספיחי כרוב, אפילו לאחר זמן ביעורם.
אבל שלא בפני - לא תאכל.
כי אני, שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי ראוי הוא רבי שמעון בן יוחי עבורי לסמוך עליו בין בפניו ובין שלא בפניו.
אבל אתה, שלא ראית את רבי שמעון אוכלם, ואינך מותר לאוכלם אלא מחמת שראית אותי אוכל - דוקא בפני אכול אותם. אבל שלא בפני לא תאכל מהם.
הרי קאמר רבה בר בר חנה, שאדם אשר ראה מעשה רב אצל רבותיו, מותר לו לסמוך עליו ולהקל מחמתו.
ולא הוא בלבד מותר בו, אלא אף אחרים מותרים בו, ובתנאי שיהיה הדבר בפניו.
וזה סותר למה שאמר לעיל, שרק לרואה בעצמו מותר הדבר. אבל לאחרים השומעים ממנו את מעשה הרב, לא הותר לסמוך עליו, אפילו בפניו של הרואה.
והוינן בה: מאי היא שיטת רבי שמעון המתיר ספיחי כרוב באכילה, ואפילו לאחר זמן הביעור?
ומשנינן: דתניא: רבי שמעון אומר: כל הספיחים, ירקות שגדלו בשביעית מאליהם - אסורים באכילה לאחר זמן הביעור.  1 

 1.  רש"י מבאר שמדובר לאחר הביעור. והקשו עליו התוס' כמה קושיות. ועיקר הקושי הוא בכך שלפי רבי עקיבא האוסר את הספיחים מן התורה אין קשר בין איסור ספיחים לביעור. ואילו לפי חכמים, גזירת ספיחים היא איסור שונה לחלוטין מאיסור אכילה לאחר זמן הביעור, לפי שכל תקנתה של גזירת ספיחים היא לאסור את כל התבואות והירקות הגדלים מהארץ מאליהם עוד לפני שנאסרו מחמת הגעת זמן הביעור!
חוץ מספיחי כרוב שהם מותרים.
וטעם ההיתר: לפי שאין כיוצא בהן בירק השדה!
שאין הכרוב דומה לשאר ירקות השדה, לפי ששורשו, הנמצא בארץ, אינו כלה לחיה מן השדה כל ימות החורף. ולכן העלים היוצאים מן הקלח הם כמו פירות הגדלים על האילן. ופירות האילן אינם בכלל ספיחים, משום שאין האילן כלה (רש"י, על פי התוספות).
וחכמים אומרים: כל הספיחים (ירקות הגדלים מאליהם בלא שזרעום) אסורים, כולל ספיחי כרוב.
ותרוייהו (רבי שמעון וחכמים) - אליבא דרבי עקיבא, האוסר את הספיחים מן התורה, נחלקו, ואמרו כן.
דתניא: כתיב "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע, ולא נאסוף את תב ואתנ ו".
אמר רבי עקיבא: למאי איצטריך למיכתב "ולא נאסוף"? והרי מאליו מובן שלא יאספו.
שהרי: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא הם יהיו אוספין?
אלא, בהכרח, דקאי קרא אף על תבואה שצמחה מאליה. שאף היא אסורה לאחר הביעור.
והכי קאמר קרא: הן לא נזרע, ואף את הגדל מאליו לא נוכל לאסוף ולאוכלו.
מכאן לאיסור ספיחין, שהן אסורים מן התורה באכילה, לאחר זמן הביעור (לפי שיטת רש"י.
והוינן בה: ומאחר שאין ביעור לכרוב, לפי שאינו כלה, במאי קא קמיפלגי רבי שמעון וחכמים?
ומפרשינן: רבנן סברי, גזרינן ספיחי כרוב, אטו שאר ספיחי דעלמא! שאם נתירם, יסברו שאין בספיחין איסור שביעית.
ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב, אטו ספיחי דעלמא. וכיון שאין להם ביעור, הרי הם מותרים באכילה.
שנינו במתניתין: ההולך ממקום שעושין בו מלאכה בערבי פסחים למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת!
והוינן בה: בשלמא ההולך ממקום שעושין בו מלאכה למקום שאין עושין, שפיר קאמר דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ולא ליעביד שם מלאכה.
אלא ההולך ממקום שאין עושין בו מלאכה למקום שעושין - מאי קאמר "אל ישנה אדם מפני המחלוקת"!?
והלא זהו טעם הפוך - דכן נעביד מלאכה במקום שעושין.
וזה הרי אינך מרשה לו, כי הא אמרת "נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם".
אלמא, אם הוא בא ממקום שאין עושין, אינו עושה מלאכה אף במקום שעושין.
אמר אביי: לא נאמר הכלל של "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת", אלא ארישא.
שאם הלך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה מלאכה מטעם זה. אבל בסיפא, טעמא אחרינא הוא - כיון שבא ממקום שאין עושין, הרי הוא מחויב במנהג מקומו הקבוע.
רבא אמר: לעולם קאי נמי אסיפא. והכי קאמר:
לא יעשה מלאכה אף שבמקום שהוא נמצא עתה עושין. שהרי לא אמרו שאסור לשנות ממנהג המקום אלא מפני המחלוקת. ואין בזו מפני שינוי המחלוקת!
לפי שאין ההמנעות מעשיית מלאכה כדי להביא לידי מחלוקת.
כי מאי קאמרת? למה יש לך לחשוש?
אם לכך שכל הרואה אותו שובת ממלאכה יהיה אומר עליו שבא לחלוק עליהם ולומר שמלאכה אסורה בערבי פסחים - הרי אין לחשוש לכך. משום שלא יתלו זאת באיסור מלאכה.
אלא מימר אמרי: "כמה בטלני הוי בשוקא". ויתלו את שביתתו ממלאכה בבטלנות בעלמא.
עשיית שני ימים טובים בחוץ לארץ, נתקנה משום שבעבר היו מקדשים את החודש על פי הראיה, ולא הספיקו שלוחי בית דין להגיע לכל גלויות ישראל ולהודיעם אם נתקדש החודש בזמנו או לא.
ולכן, עשו מספק שני ימים יום טוב.
במקומו של רב ספרא לא היו נוהגים אלא יום טוב אחד בלבד, משום שהיה סמוך לארץ ישראל, והיו שלוחי בית דין מגיעים לשם קודם יום טוב, ומודיעים להם כשנתקדש החודש בזמנו.
ואירע שהלך רב ספרא קודם יום טוב למקום שלא היו שלוחי בית דין מגיעין, ולפיכך היו נוהגים בו שני ימים טובים. (לפי תוספות - על פי המהרש"א).
ואמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן, דידעינן בקביעא דירחא, בקידוש החודש, שהרי באתי ממקום שהגיעו אליו שלוחי בית דין.

דרשני המקוצר