פרשני:בבלי:פסחים נו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים נו א

חברותא

ב. והיו אוכלין מתחת הנשרים (עצים נשירים, כגון דקל המשיר את פירותיו) בשבת, את הפירות הנושרים מהעצים. ובגמרא יבואר איזה איסור יש בדבר.
ג. והיו נותנין פיאה לעניים אף לירק. ולעולם אין הירק חייב בפיאה. ונמצא מכשיל את העניים בכך. שהרי פיאה פטורה מן המעשר. ויבואו העניים לאכול אף את פיאת הירק בלא מעשר. ונמצאו אוכלים טבל.
ועל כל שלשה דברים אלו, מיחו בידם חכמים.
גמרא:
תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך. על שלשה הודו לו חכמים. ועל שלשה לא הודו לו.
ואלו הם: א. גירר את עצמות אחז אביו על מטה של חבלים, ולא קברו בכבוד שלא הוליכו בדרגש ומטה נאה. ועשה כן כדי שתהיה לו לכפרה. וכן מפני קידוש השם, שיתגנה על רשעותו, ויווסרו הרשעים מכך.
ב. כיתת את נחש הנחשת שעשה משה, לפי שהיו טועים ישראל אחריו, ועובדים לו.
ג. גנז ספר רפואות, לפי שהיו ישראל מתרפאים מיד מחמתו. ולא היה נכנע לבם לה' על חוליים.
ועל שלשה דברים אלו הודו לו.
ועל שלשה דברים לא הודו לו. ואלו הם:
א. קיצץ את הדלתות של ההיכל, ושיגרן למלך אשור. ולא הודו לו על כך.
ב. סתם את מי מעין הגיחון העליון, כדי שלא יבואו מלכי אשור על ירושלים, וימצאו מים לשתות. ולא הודו לו על כך, לפי שהיה לו לבטוח בקדוש ברוך הוא, שהבטיחו "וגנותי על העיר הזאת להושיעה".
ג. עיבר את חודש ניסן וקבעו לאדר שני, בזמן שכבר נכנס ניסן, היות ורבים מהעם עדיין לא נטהרו מטומאות עבודה זרה שהחזיקו בהם מימות אביו, אחז הרשע. ולא יכלו להקריב את הפסח במועדו. ולכך עיבר את השנה, כדי שידחה הפסח בחודש ימים, ויספיקו עד אז להקריבו בטהרה.
ולא הודו לו על כך. היות שאין מעברין את השנה לאחר תחלת ניסן. דכתיב "החודש הזה לכם ראש חדשים". ודרשינן: "זה" החודש לבדו יהיה ראש חדשים, ניסן, ואין ניסן אחר ניסן.
שנינו במתניתין: מרכיבין דקלים כל היום וכו'!
והוינן בה: היכי עבדי?
אמר רב יהודה: מייתי אסא דרא (הביאו הדס לח), ושיכרא דפנא (שכר העשוי מפרי עץ מסוים), וקימחא דשערי, דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין (קמח שעורים המונח בכלי, ושעדיין לא חלפו ארבעים יום מטחינתו), ומרתחי להו (ומרתיחים את כולם יחד), ושדו להו לאותו משקה לדיקלא בליביה (ומטילים אותו בלבו של הדקל). ומשקה זה מועיל לדקל להתקיים.
וכל אילן דקאי בארבע אמות דידיה (של הדקל שניתן בו משקה זה), אי לא עבדי ליה נמי הכי ונותנים אף בו את המשקה הזה, הרי הוא צאוי (מתייבש) לאלתר.
רב אחא בריה דרבא אמר: לא זו היא ההרכבה השנויה במתניתין. אלא הוו מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא. היו מרכיבים ענף של דקל זכר העושה פירות, בעץ דקל נקבה שאינו עושה פירות.
שנינו במתניתין: וכורכין את שמע.
והוינן בה: היכי עבדי?
אמר רב יהודה: היו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין אלא המשיכו מיד לומר "ואהבת".
ומן הראוי להאריך ב"אחד", ולהפסיק בין קבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון של "שמע", לבין הפסוק השני שנאמר בלשון ציווי.
רבא אמר: מפסיקין היו בין "שמע" ל"וא הבת".
אלא שהיו אומרים, "היום על לבבך", בלא הפסק בין "היום" לבין "על לבבך". דהיה משמע מכך, שרק היום יהיה על לבבך. ולא יהיה גם מחר על לבבך.
תנו רבנן: כיצד היו אנשי יריחו כורכין את שמע? - היו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין לאחריו. אלא התחילו מיד לומר "ואהבת" - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מפסיקין היו בין "שמע" ל"ואהבת". אלא שלא היו אומרים לאחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
והוינן בה: ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה?
ומשנינן: טעם אמירתו הוא, כדדריש רבי שמעון בן לקיש. דאמר רבי שמעון בן לקיש: כתיב "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים".
ביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימין, את מה שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר את ימינו לפניו, לאחר שהשיבה לאחוריו מפני האויב.
ונסתלקה ממנו שכינה.
אמר: שמא חס ושלום יש במטתי (בבני) פסול, כאברהם שיצא ממנו בן רשע כישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו בן רשע כעשו?! ומשום כך נסתלקה ממני שכינה.
אמרו לו בניו: שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד!
שפנו אל אביהם ואמרו לו: שמע ישראל אבינו: כשם שאין בלבך אלא אל אחד, כן אין בלבנו אלא אל אחד, ואין בנו שום פסול.
באותה שעה פתח יעקב אבינו, והודה ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!
אמרי רבנן: היכי נעביד?
אם נאמרוהו ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקריאת שמע, אין ראוי הדבר. שהרי לא אמרו משה רבינו בפרשת "שמע".
ואם לא נאמרוהו, אף אין ראוי שלא לאומרו. שהרי אמרו יעקב אבינו.
לפיכך התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי (בלחש).
אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל למה הדבר דומה? - לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (שירי בשר צלוי בקדירה), ונתאוותה לו. אם תאמר שהיא תאבה, הרי יש לה גנאי במאכל של שירי קדירה. ואם לא תאמר, יש לה צער הגוף מחמת תאותה. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי לאכול מציקי הקדירה, כדי שלא תתגנה.
אמר רבי אבהו: ועכשיו התקינו שיהו אומרים אותו (את "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") בקול רם, מפני תרעומת המינין! שלא יהיו אומרים עלינו, שאנו מוסיפין בקריאת שמע דבר שאינו הגון, ולכן אנו אומרים אותו בלחש.
ובנהרדעא דליכא שם מינין, עד השתא נמי אמרי לה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", בחשאי.
תנו רבנן: ששה דברים עשו אנשי יריחו. שלשה דברים ברצון חכמים. ושלשה דברים שלא ברצון חכמים.
וג' אלו עשו ברצון חכמים: א. מרכיבין דקלים כל היום של ארבעה עשר בניסן. ב. וכורכין את שמע. ג. וקוצרין תבואה לפני העומר, שהרי אין בה איסור דאורייתא לקצור קודם העומר ממקום שאין מביאין ממנו את העומר. ותבואת יריחו לא היתה כשירה למנחות, לפי שהיא תבואת העמקים. ואף לא חששו שמא יבואו לאכול מהתבואה האסורה באיסור "חדש", משום שמיבדל בדילי אינשי מאיסור "חדש" כל ימות השנה, ואין נכשלים בו.
וג' אלו עשו שלא ברצון חכמים: א. גודשין את התבואה לפני הקרבת העומר! ואין לעשות כן, שמא יבואו לאכול ממנו, ויכשלו באכילת איסור חדש. ואף שבקצירה לא חששו לכך חכמים, התם הוא משום דאיכא הפסד התבואה, אם ימתינו מלקוצרה עד לאחר העומר. אבל בגדיש שאין בו הפסד אם ימתינו בו עד לאחר העומר, חששו חכמים לתקלה.
ב. ופורצין פרצות בגדרות גנותיהם ובפרדסותיהן, כדי להאכיל את הנשר (הפירות הנושרים) לעניים בשני בצורת, בשבתות ובימים טובים. ואסור לאכול בשבת את הנשר, כמבואר לקמן.
ג. ומתירין ליהנות מגמזיות (ענפים) של עצי הקדש של חרוב ושל שקמה, שנוספו עליהם לאחר שהקדישום - דברי רבי מאיר.
אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים היו עושין את שלשת הדברים הראשונים, יהו כל אדם עושין כן! והרי קיימא לן, שאין לעשות את כל הדברים האמורים.
אלא, אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין. על שלשה מהם מיחו בידם. ועל שלשה מהם לא מיחו בידם.
ואלו הדברים שלא מיחו בידם: א. מרכיבין דקלים כל היום. ב. וכורכין את שמע. ג. וקוצרין וגודשין לפני העומר.
ואלו הדברים שמיחו חכמים בידם: א. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה.
ב. ופורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן, להאכיל נשר לענים בשבתות וימים טובים, בשני בצורת. ג. ונותנין פיאה בשדה לעניים אף לירק.
ובאלו מיחו בידם חכמים. אבל אף הג' הראשונים היו שלא ברצון חכמים.
ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה, דקצירה קודם העומר, שלא ברצון חכמים היא?
והתנן: אנשי יריחו היו קוצרין את תבואתם לפני הקרבת העומר, ברצון חכמים. והיו גודשין את התבואה לפני העומר, שלא ברצון חכמים. אבל לא מיחו בידם חכמים, אף על הגדיש.

דרשני המקוצר