פרשני:בבלי:פסחים נז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים נז א

חברותא

והוינן בה: נימא תלתא תנאי הוו בענין זה. תנא קמא דרבי יוסי סבר, שנותנין ללפת ולכרוב. ותנא קמא דרבי שמעון סבר, שנותנין ללפת ולקפלוט. ורבי יוסי ורבי שמעון סברי, שנותנים לשלשתם.
ודחינן: לא.
אלא תרי תנאי הוו בלבד.
ותנא קמא דרבי שמעון דאמר "נותנים ללפת ולקפלוט", היינו רבי יוסי. שאף רבי יוסי לא חייב אלא בהם בלבד, ולא בכרוב.
ותנא קמא דרבי יוסי דאמר "נותנים ללפת ולכרוב", היינו רבי שמעון. שאף רבי שמעון לא חייב אלא בהם בלבד, ולא בקפלוט.
ומאי "אף" דקאמרי רבי שמעון ורבי יוסי (דמשמע שהסכימו לדברי התנא קמא שלהם, ובאו רק להוסיף עליהם)?
לא לכל דברי התנא קמא הסכימו, אלא רק אקמייתא.
כלומר, למין הראשון שהזכיר. דבמאי דקאמר תנא קמא נותנים ללפת ולכרוב, לא הסכים עמו רבי יוסי אלא בלפת. והוסיף עליו אף קפלוט.
וכן במאי דקאמר תנא קמא דאידך ברייתא "נותנים ללפת ולקפלוט", לא הסכים עמו רבי שמעון אלא ללפת. והוסיף עליו כרוב.
נמצאו שתי שיטות בדבר:
השיטה האחת היא, שנותנים ללפת ולכרוב. והשיטה השניה היא, שנותנים ללפת ולקפלוט. אבל ליכא מאן דאמר שנותנים לשלשתם.
תנו רבנן: בן בוהיין נתן פיאה לירק. ובא אביו ומצאן לעניים, שהיו טעונין ירק, ועומדין על פתח הגינה.
אמר להם: בני, השליכו מעליכם את הירק שנטלתם, ואני נותן לכם כפליים בירק מעושר כדין.
ולא מפני שעיני צרה במה שנטלתם, אומר אני לכם להשליכו.
אלא מפני שאמרו חכמים: אין נותנין פיאה לירק!
ואסור ליתן ממנו פיאה, מפני שהפיאה פטורה מן המעשר. כדכתיב במעשר "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך". ודרשינן: בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך, חייב אתה לעשר. יצאה פיאה, שיש לו ללוי העני חלק ונחלה עמך. שהרי הפקר היא לעניים.
ולכן, כשהוא נותן פיאה, שאינה מחויבת, מן הירק, הרי היא חייבת במעשר, לפי שאין בה דין פיאה מן התורה. וכשאוכלים ממנה העניים בלא מעשר כאילו היתה פיאה, נמצאו אוכלים טבלים.
ותמהינן: למה ליה לבוהיין למימרא להו לעניים "לא מפני שעיני צרה"?
והרי הבטיח להם כפליים מן המעושר. ומובן מאליו שלא מפני צרות העין אמר להם להחזיר את הפיאה.
ומשנינן: אמר להן כך, כי היכי דלא לימרו לעצמם, דחויי הוא דקמדחה לן! ובאמת לא יתן לנו כלום לבסוף. שאם רוצה ליתן, למה ביקש מאתנו להחזיר את מה שנטלנו. ולכך הוצרך לפרש להם טעמו של דבר.
תנו רבנן: עורות העולה והחטאות והאשמות וכל קרבנות ציבור, היו מתחלקים לכהנים.
בראשונה היו מניחין את עורות הקדשים (קדשי קדשים) בלשכת בית הפרוה שבעזרה. ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב שעבדו באותו היום. שכל משמר היה חלוק לששה בתי אב. וכל בית אב שימש ביום אחר. וכל בית אב היה נוטל עורות אותו היום. בין שהיו מרובים ובין שהיו מועטים.
והיו בעלי זרועות (כהנים חזקים) נוטלין אותן בכח הזרוע. לפיכך התקינו, שיהיו מחלקים אותן מערב שבת לערב שבת. דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי! שהעורות שנתאספו מכל השבוע יתחלקו שוה בשוה בין כל כהני המשמר. וכיון שכל אנשי המשמר היו נוכחים בשעת החלוקה, שוב לא יכלו בעלי הזרוע ליטלן בכח. אלא היו מתחלקים שוה בשוה.
ועדיין היו גדולי כהונה (השרים שבהם) נוטלין אותן בזרוע. ומשום כך עמדו כל כהני המשמרות שהיו הבעלים של העורות, והקדישום לשמים. כדי שלא יוכלו חבריהם ליטלן בכח.
ומתוך כך נתרבה ממון ההקדש. ואמרו: לא היו (עברו) ימים מועטים, עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן בגודל אמה על אמה, כעובי דינר זהב.
ולעת הרגל, היו מקפלין אותן (את הטבלאות), ומניחין אותן על גב המעלה שבהר הבית (רחבה פנויה היתה מחוץ לעזרה, ובה שש מעלות). כדי שיהו עולי רגלים רואין כמה שמלאכתן נאה, ואין בה דלם (דופי).
תנא: אבא שאול אומר: קורות (גזעי עצים מחוברים לקרקע) של שקמה היו ביריחו. והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע מבעליהן. עמדו הבעלים והקדישום לשמים, כדי לאוסרם על בעלי הזרוע.
עליהם (על הכהנים בעלי הזרוע) ועל כיוצא בהם, אמר אבא שאול בן בטנית, משום אבא יוסף בן חנין:
אוי לי מבית בייתוס (כהן גדול היה, ושמו בייתוס).
אוי לי מאלתן (ממקלותיהם), שהיו עבדיהם חמסנים, וחובטים את העם באלות.
אוי לי מבית חנין כהן גדול, אוי לי מלחישתן. שהיו לוחשים ויועצים רעה.
אוי לי מבית קתרוס כהן גדול, אוי לי מקולמוסן. שהיו כותבין איגרות לרעה.
אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי כהן גדול, אוי לי מאגרופן.
שכל אלו הם כהנים גדולים, ובניהן גזברין, וחתניהם אמרכלין (ממוני הקדש. הוא נוטריקון של "אמר כל". שעל פיו נחתכין כל צרכי ההקדש).
ועבדיהן היו חובטין את העם במקלות.
תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה העזרה.
צוחה ראשונה היתה: צאו מכאן בני עלי, שטימאו את היכל ה'!
כדכתיב "ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו, ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד".
ועוד צווחה העזרה צוחה שניה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו, ומחלל קדשי שמים!
ומפרשינן: דכהן זה הוה כריך ידיה בשיראי (עטף ידו בבגד) ועביד עבודה! ועבודה פסולה היא זו. לפי שחציצה פוסלת בקדשים דכתיב "ולקח הכהן". ובעינן שיקח בידו בלא חציצה. וגם היה מבזה בכך את העבודה.
ועוד צוחה שלישית צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם, ויכנס ישמעאל בן פיאכי, תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה! שהוא עצמו כשר היה. והא דקאמר לעיל "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי", הוא משום שאנשי ביתו היו בעלי זרוע.
ועוד צוחה רביעית צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם, ויכנס יוחנן בן נרבאי כהן גדול, תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים!
אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי, שהיה אוכל ג' מאות עגלים, ושותה ג' מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה! כלומר, היה מגדל בביתו הרבה כהנים, והוצרך לסעודתם כמות אכילה מרובה כל כך.
אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי, לא נמצא נותר במקדש, שהיה הוא אוכל את בשר הקדשים עד תומו.
והוינן: מאי סלקא ביה בסופו של יששכר איש כפר ברקאי?
אמרי: מלכא ומלכתא של בית חשמונאי הוו יתבי. מלכא אמר: בשר גדיא יאי (טוב) למאכל יותר מבשר הכבש!
ומלכתא אמרה: בשר אימרא (כבש) יאי טפי מגדי!
אמרו: מאן מוכח (מי יכול להביא ראיה) בדבר זה? - כהן גדול דמסיק (מעלה) קרבנות כל יומא, הוא יכריע בדבר!
אתא איהו (יששכר איש כפר ברקאי כהן גדול) לפניהם.

דרשני המקוצר