פרשני:בבלי:פסחים סח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מיתיבי: שנינו בהמשכה של אותה משנה: בועל נדה דינו כטמא מת.
והוינן בה: למאי, לאיזה ענין דומים בועל נדה וטמא מת?
אילימא לענין טומאתם, שבשניהם היא שבעה ימים.
הרי מקרא מפורש הוא, ואין צורך למשנה לאומרו.
כי האי, טומאת שבעה כתיב ביה, והאי, טומאת שבעה כתיב ביה.
אלא לאו, באה המשנה לחדש שהם שוים למחנותם. ומדסיפא של המשנה למחנותם - הוי רישא של המשנה, המדמה בעל קרי לנוגע בשרץ, נמי למחנותם!
ומוכח שבעל קרי אינו משתלח חוץ לשני מחנות כזב, אלא משתלח רק חוץ למחנה אחד כטמא שרץ.
ומשנינן: מידי, כלום יש הוכחה מהסיפא שבכך גם איריא עוסקת הרישא?
והרי יכולים אנו לומר: הא, הסיפא - כדאיתא, לענין מחנות.
ואילו הא, הרישא - כדאיתא לענין טומאה.
מיתיבי מברייתא ששנינו בה לענין שילוח מחנות:
מצורע חמור מזב, שהמצורע משתלח חוץ לשלשה מחנות, והזב חוץ לשניים.
וזב, המשתלח מחוץ לשני מחנות - חמור מטמא מת, המשתלח חוץ למחנה אחד.
יצא בעל קרי (וכפי שיבואר להלן מה היא יציאתו), שטמא מת חמור ממנו.
והוינן בה: מאי "יצא בעל קרי"?
לאו, שיצא בעל קרי מכלל דין שילוחו של זב, למרות שהוא דומה לו בכך שהטומאה יוצאת מגופו, ובא לכלל שילוחו של טמא מת.
וטעמו של דבר, דהא טמא מת חמור ממנו, מבעל קרי, שהרי טומאתו של טמא מת היא שבעה ימים ואילו של בעל קרי היא יום אחד, ובכל זאת מותר טמא מת להשאר במחנה לויה, והוא הדין שמותר לבעל קרי, שטומאתו יותר קלה, להשאר במחנה לויה.
וקשה מכאן לרבי יוחנן שאמר בעל קרי משתלח משני מחנות!
ומשנינן: לא לכך התכוונה הברייתא לומר, אלא לכך:
יצא בעל קרי ממחנה טמא מת - ונכנס למחנה זב.
ואף על גב דטמא מת חמור ממנו, מבעל קרי, ומותר לטמא מת להשאר במחנה לויה - בכל זאת, בעל קרי, הקל ממנו, אסור להשאר במחנה לויה.
וטעמו של דבר, לפי ששילוח מחנות של בעל קרי נלמד מהריבוי "כל זב", ולכן דיו כזב. ואילו מהריבוי של "כל טמא" מרבים טמא שרץ שדינו כטמא מת.
היות וכל אחד מהריבויים - למאי דדמי ליה מדמינן ליה.
ויש לדמות את דין שילוח של בעל קרי לדינו של זב, היות ובשניהם טומאה יוצאת מגופם. ומדמים אנו טמא שרץ לטמא מת, שאין הטומאה יוצאת מגופם.
ומה שאמרה הברייתא "יצא בעל קרי", המשמעות היא:
כל הטמאים שילוחם מהמחנה הוא לפי דרגת טומאתם. אך יצא מהכלל בעל קרי, שלמרות שדרגת טומאתו קלה מטומאת מת, הוא משתלח מחוץ לשני מחנות (כדין שילוח של זב), בעוד שטמא מת משתלח רק ממחנה אחד.
תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי:
בספר דברים (פרק כג) נאמרה פרשה מיוחדת של שילוח מחנות בבעל קרי:
"כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע.
כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה -
ויצא אל מחוץ למחנה. לא יבוא אל תוך המחנה".
ודרש התנא לפני רב יצחק בר אבדימי:
"ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה שכינה.
"לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה לויה.
והיינו, שעוסק הכתוב בבעל קרי שנטמא בהיותו במחנה שכינה, ואמר שיצא ממנו, ואף לא יבוא אל מחנה לויה, אלא ייצא עד למחנה ישראל.
מכאן לבעל קרי - שיצא חוץ לשתי מחנ ות.
אמר ליה רב יצחק בר אבדימי לתנא ששנה זאת לפניו:
אכתי עדיין לא עיילתיה לא הכנסתו לבעל קרי למחנה לויה, וכבר אפיקתיה הוצאתו ממנו!?
והיינו, כיצד מדבר הכתוב על הוצאתו של בעל הקרי ממחנה לויה לפני שנכנס אליה.
כי הביטוי של הכתוב "לא יבוא אל תוך המחנה", משמעותו היא, שלאחר שחייב לצאת ממנו, שוב לא יחזור אליו עד שיטהר.
וזה עדיין לא נכנס אל מחנה לויה.
לישנא אחרינא, כך טען רב יצחק בר אבדימי:
אכתי עדיין לא אפיקתיה לא הוצאתו ממחנה לויה, שלא אמר הכתוב להוציאו משם, וכבר עיילתיה, וכבר מזהיר אותו שלא יכנס, לפני שהזהיר הכתוב על שילוחו של בעל קרי שנטמא בהיותו שם.
אלא, אמר רב יצחק בר אבדימי: אימא אמור ודרוש את הפסוק כך:
"ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה לויה, שחייב בעל קרי שהיה בו ונטמא, לצאת ממנו (וכל שכן אם היה במחנה שכינה שחייב לצאת ממנו).
וכשיצא ממחנה לויה: "לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה שכינה.
ואם לא היה הכתוב מדבר על שני מחנות אלא על מחנה אחד, היינו מעמידים אותו במי שנטמא במחנה שכינה, וצריך להשתלח ממנו בלבד.
מתקיף לה רבינא: אימא אידי ואידי, זה וזה, שתי המחנות האמורים כאן - הכונה היא לשילוח ממחנה שכינה בלבד. וחזר הכתוב על השילוח ממחנה שכינה כדי לעבור עליו גם בעשה וגם בלא תעשה!?
ומשנינן: אם כן, ששני המחנות הם מחנה שכינה - לימא קרא "ויצא אל מחוץ למחנה (והיינו, עשה), ולא יבא אל תוך תוכו". (והיינו, לא תעשה).
תוספת המילה "המחנה", שאמר הכתוב - למה לי?
שמע מינה: ליתן לו מחנה אחרת.
שנינו במשנה ומיחוי קרביו של הפסח דוחין את השבת.
והוינן בה: מאי "מיחוי קרביו"?
רב הונא אמר: שמנקבן בסכין כדי שתצא הצואה ולא יסריח.
"מיחוי" משמעותו הוצאת פרש רך, או ניקוב (הקרביים). עיין רש"י.
חייא בר רב אמר: מיחוי קרביו הוא הוצאת הליחה הדבוקה במעיים, הנקראת "שירקא דמעייא", והיא דבר בזוי, דנפקא היוצאת אגב דוחקא דסכינא.
אמר רבי אלעזר: מאי טעמא מהו הסמך דחייא בר רב?
דכתיב (ישעיהו ה) "וחרבות מחים (בזויים) - גרים יאכלו".
מאי מנין משמע ש"מחים" הוא דבר בזוי?
כדמתרגם רב יוסף לפסוק זה: ונכסיהן דרשיעיא (השנואים והבזויים) - צדיקיא יחסנון יירשום.
ומסבירה הגמרא את תחילת הפסוק: "ורעו כבשים (ישראל) כדברם".
אמר מנשיא בר ירמיה אמר רב: ורעו ישראל כמו כבשים, כמדובר בם, כמו שהובטח להם על ידי הנביא.
והוינן בדבריו: מאי "כמדובר בם"? מה היא אותה ההבטחה, והיכן הובטחו?
אמר אביי: כמדובר בהמשך הפסוק: וחרבות מחים, את נכסי הרשעים הבזויים - הצדיקים, כגרים ותושבים יאכלו.
אמר ליה רבא: בשלמא אי כתיב בהמשך הפסוק "חרבות" בלא וי"ו החיבור - שפיר כדקאמרת, שסוף הפסוק מבאר את ההבטחה שבתחילת הפסוק.
אבל, השתא דכתיב "וחרבות" בוי"ו החיבור, בהכרח שמילתא אחריתי קאמר.
אלא אמר רבא: "כדברם" היינו כמדובר בם, כדרב חננאל אמר רב.
דאמר רב חננאל אמר רב: עתידין צדיקים שיחיו את המתים כמו שהחיו אליהו ואלישע מתים.
ולמדים זאת בגזירה שוה: כתיב הכא "ורעו כבשים הצדיקים כדברם, כמדובר באליהו ואלישע, שהחיו מתים".
וכתיב התם (מיכה ז) באליהו ובאלישע "ירעו בשן וגלעד כימי עולם".
בשן - זה אלישע, הבא מן הבשן.
שנאמר (דברי הימים א ה) "ויעני ושפט בבשן".
וכתיב (מלכים ב ג) "פה אלישע בן שפט (מהבשן), אשר יצק מים על ידי אליהו. " גלעד - זה אליהו. שנאמר (מלכים א יז) "ויאמר אליהו התשבי, מתושבי גלעד".
והגזירה השוה היא "ירעו - ורעו", שכמו שהם החיו מתים כך יחיו הצדיקים מתים.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: עתידים צדיקים שיחיו מתים.
שנאמר (זכריה ח) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרב ימים.
וכתיב באלישע, שהחיה את בן השונמית - שאמר למשרתו "ושמת משענתי על פני הנער".
ולמדנו זאת בגזירה שוה "משענתו - משענתי".
עולא רמי: כתיב בספר ישעיהו (פרק כה) כי לעתיד לבוא "בלע המות לנצח". שיבולע מלאך המות, ולא ישלוט עוד.
ומאידך כתיב בישעיהו (פרק סה) "כי הנער - בן מאה שנה ימות".
ומשמע שגם אז יהיה שלטון למלאך המות, אלא שיאריכו ימים, ומי שימות בן מאה שנה יחשב הדבר כאילו מת בהיותו נער.
ומשנינן: לא קשיא.
כאן - בישראל, כלפיהם לא ישלוט עוד מלאך המות.
כאן - בנכרים, ימות הנער בן מאה.
והוינן בה: ונכרים - מאי בעו למה יהיו ומה יעשו התם, בשעת הגאולה? ומשנינן: דכתיב (ישעיהו סא) "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכרמיכם".
רב חסדא רמי: כתיב בישעיהו (פרק כד) שלעתיד לבוא "וחפרה הלבנה, ובושה החמה", ולא יאירו עוד.
ומאידך כתיב בישעיהו (פרק ל) "והיה אור הלבנה כאור החמה. ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", והיינו, שיהיה אז האור "שבעתיים", שהם שבע כפול שבע, שהם ארבעים ותשע, ואת הסכום של ארבעים ותשע יש להכפיל בשבע "כאור שבעת הימים". ומצא שיהיה האור הזה פי שלש מאות ארבעים ושלשה מהאור כיום.
343 = 777
ומשנינן: לא קשיא.
כאן - לעולם הבא, לא יאירו בו המאורות אלא יהי אור מזיו זוהר ומראה השכינה (לשון רש"י).
כאן - לימות המשיח יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים.
ופרכינן: ולפי שיטת שמואל, דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד - מאי איכא למימר, כיצד הוא יבאר את הפסוק שיהיה אור הלבנה כאור החמה?
ומשנינן: אידי ואידי, שני הפסוקים מדברים לעולם הבא, שבהם יהיה שינוי מהעולם הזה.
ולא קשיא.
כאן במחנה שכינה לא יהיה אור חמה אלא רק אור מזיו השכינה.
כאן במחנה צדיקים יהיה אור החמה בעוצמה רבה.
רבא רמי: כתיב (דברים לב) "אני אמית ואחיה".
ומאידך כתיב "מחצתי ואני ארפא".
ולכאורה הפסוק השני מיותר. כי השתא אחויי מחיי, כיון שהוא מחיה מתים - מרפא חולים לא כל שכן!
אלא, כך אמר הקדוש ברוך הוא: את מה שאני ממית - אני מחיה, כמו שאת מה מחצתי - ואני ארפא.
והיינו, שלא נטעה לומר שכך אמר: אני אמית את המתים, ואני זן ומחיה את החיים, ובורא את הנולדים.
לכן אמר: מחצתי ואני ארפא, שהרפואה היא במוכה ולא במי שאינו מוכה, וכמו כן במי שאמית אותו אני אחיה.
תנו רבנן: "אני אמית ואחיה".
יכול מיתה באחד, וחיים באחד אחר, כדרך שהעולם נוהג?
תלמוד לומר "מחצתי ואני ארפא" - מה מכה ורפואה באדם אחד, אף מיתה וחיים באדם אחד.
מכאן תשובה לאומרים "אין תחיית המתים מן התורה".
דבר אחר: בתחלה מה שאני ממית אני מחיה. שבתחית המתים הם יקומו באותו מצב גופני שהיו בו בשעת מותם.
והדר - מה שמחצתי, אלו שהיו בעלי מום וקמו כך לתחיה - ואני ארפא.