פרשני:בבלי:ראש השנה כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה כה ב

חברותא

והכתוב אומר (תהילים צט): "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה', והוא יענם". שקל הכתוב את שמואל כמשה ואהרן.
מכאן ששקל הכתוב שלשה "קלי עולם", גדעון, יפתח ושמשון, כמו שלשה "חמורי עולם" (צדיקי עולם) - משה, אהרון ושמואל.  44 

 44.  בפסוק הראשון שקל הכתוב את שלשת קלי עולם עם שלשת חמורי עולם. ומהפסוק השני מוכח ששמואל נחשב מחמורי עולם שהרי הכתוב השוהו למשה ואהרון. על פי הריטב"א.
לומר לך:
ירובעל (גדעון) בדורו - כמשה בדורו.
בדן (שמשון) בדורו - כאהרן בדורו.
יפתח בדורו - כשמואל בדורו.
ללמדך, שאפילו מי שהוא קל שבקלין, ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא מעתה כאביר שבאבירים.
והכתוב אומר (דברים יז): "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט"
ויש לשאול: מדוע הוזכר בפסוק: "השופט אשר יהיה בימים ההם"?
וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו?
הא, בא הכתוב ללמדך, שאין לך לילך (לחפש) אלא אצל שופט שבימיו.  45  ואומר (קהלת ז): "אל תאמר: מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה! כי לא מחכמה שאלת על זה".

 45.  הברייתא לא מסתפקת בראיה הקודמת (מכך ששקל הכתוב שלשה קלי עולם עם שלשה חמורי עולם) מפני שאפשר לטעון שהפסוק מדבר רק בנביאים ומלכים אבל לא בסנהדרין. לפיכך הברייתא הוסיפה אף את הראיה הזאת. ריטב"א.
שלא תאמר: לפי שהדורות הראשונים היו טובים וצדיקים מהדורות האחרונים, לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה!
מכאן, שאי אפשר שיהיו הדורות האחרונים גדולים כראשונים.  46 

 46.  כך פירש רש"י. ונראה שלדבריו כוונת הברייתא להוכיח שלא יתכן שהדורות האחרונים יהיו כראשונים, ומכאן שכשהפסוק אומר "ובאת אל הכהנים. הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". כוונתו אף לשופט שאינו גדול כאלדד ומידד, שהרי בהכרח "בימים ההם" (דהיינו בדורות המאוחרים למשה) לא יתכן שיהיה שופט גדול כמותם. ובהכרח כוונת הפסוק אף לשופטים הקטנים מאלדד ומידד. ותוספות פירשו בדרך אחרת עיין שם. ועיין ריטב"א.
שנינו במשנה: נטל רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו וכו'.
תנו רבנן:
כיון שראה אותו רבן גמליאל, עמד מכסאו, ונשקו על ראשו.
אמר לו: שלום עליך "רבי" ו"תלמידי".
"רבי" - שלמדתני תורה ברבים.
ו"תלמידי" - שאני גוזר עליך גזירה, ואתה מקיימה, כתלמיד.
אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים! קל וחומר שקטנים נשמעים לגדולים.
והניחה הגמרא שמקל וחומר יש לומר "אשרי הדור שהקטנים נשמעים לגדולים".  47 

 47.  ריטב"א.
ולכן תמהינן: וכי נכון לומר שרק ענין של מעלה הוא, הנלמד בקל וחומר, שאשרי הדור הזה שקטנים נשמעים בו לגדולים?
והלא חיובא הוא! חובה גמורה היא לקטנים להשמע לגדולים, ואין זה ענין של מעלה, עד שיאמרו על הדור הזה "אשרי הדור".
ומתרצינן: אלא, כך אמר רבן גמליאל: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים - נושאין קטנים קל וחומר בעצמן, שעליהם לקיים את חיובן.  48 

 48.  על פי ריטב"א.

הפרק שלפנינו עוסק ברובו בדיני שופר, אך המשנה הראשונה עדיין עוסקת בהלכות קדוש החדש:

מתניתין:
ראוהו בית דין וכל ישראל,  1  את חידוש הלבנה, ביום השלשים.

 1.  אין הכוונה שכל ישראל ממש ראוהו, אלא זו גוזמא בעלמא, וכוונת המשנה לומר שראוהו קהל גדול מישראל והתפרסם הדבר. ריטב"א.
או שראוהו שני עדים, ונחקרו העדים בבית דין ונמצאו עדי אמת.
ולא הספיקו בית דין לומר "מקודש" עד שחשיכה, ושקעה החמה, והגיע ליל השלושים ואחד - הרי חודש זה מעובר,  2  בן שלשים יום. ויהיה ראש חודש רק למחרתו, ביום השלשים ואחד.

 2.  כתב הרמב"ם (קידוש החדש ג טו): בית דין שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים, והשכימו בנשף (והקדימו בלילה) ועברו את החדש. ואחר ארבעה או חמשה ימים באו עדים רחוקים (ממרחקים), והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים, ואפילו באו בסוף החדש. (בית דין) מאיימין עליהן איום גדול ומטריחין עליהן. ומשתדלין בית דין שלא יקדשו חדש זה, הואיל ויצא שמו "מעובר". ואם עמדו העדים בעדותן ונמצאת (העדות) מכוונת, והרי העדים אנשים ידועים ונבונים, ונחקרה העדות כראוי, מקדשין אותו (למפרע מיום השלשים). ומונין (את כל הימים) לאותו החדש מיום שלשים, הואיל ונראה הירח בלילו". עד כאן לשונו. והריטב"א תמה על דברי הרמב"ם ממשנתנו, ששנינו אם בית דין וכל ישראל ראו את חידוש הלבנה ביום השלשים ולא הספיקו לומר מקודש הרי זה מעובר. ואף הרמב"ם עצמו הביא את משנתנו להלכה (בפרק ב הלכה ח).
ראוהו בית דין בלבד, ואין עדים אחרים בדבר. הרי אף על פי שכל הדיינים ראוהו, בכל זאת - יעמדו שנים מתוך הדיינים, ויעידו בפניהם של שאר הדיינים, ויאמרו "מקודש" "מקודש".
ומדובר כאן שיש שלשה דיינים, מלבד השניים המעידים.  3  ובגמרא יתבאר טעם הדבר.

 3.  ופירשו תוספות, שמדובר כאן בבית דין של עשרים ושלשה (דהיינו "סנהדרין קטנה" שבכוחה לדון דיני נפשות). ולכן יכולים שנים לפרוש מן הסנהדרין ולהעיד בפני חבריהם, כי עדיין יש שם עוד שלשה דיינים, שהם בית דין לדיני ממונות. וקידוש החדש הוקש לדיני ממונות שנאמר על קידוש החדש "כי חק לישראל הוא 'משפט' לאלהי יעקב", וכמבואר בגמרא להלן) תוספות. וכן נראה מהריטב"א שכתב: "ראוהו בית דין בלבד. פירוש: סנהדרין".
ואם ראוהו שלשה בלבד, והן בית דין - יעמדו השנים (מתוך השלשה) לעדות, ויושיבו שני דיינים מחבריהם שאינם מבית הדין, אצל היחיד, ויהיו בסך הכל שלשה דיינים.
ויעידו השנים בפניהם, ויאמרו "מקודש מקודש".
ומדוע הוצרכו להוסיף שני דיינים אל היחיד?
מפני שאין היחיד נאמן על ידי עצמו לומר מקודש.
גמרא:
שנינו במשנה: ראוהו בית דין וכל ישראל, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר.
ומקשינן: למה לי למיתנא "ראוהו בית דין וכל ישראל"? מדוע המשנה הוסיפה שראוהו כל ישראל? הרי כבר ראוהו בית דין, ויכלו לקדש את החדש אף בלא ראיית כל ישראל!
ומתרצינן: איצטריך התנא הוצרך להוסיף זאת, משום דסלקא דעתך אמינא (היה עולה בדעתך לומר) שכאשר ראוהו אף כל ישראל משתנה הדין.
כי הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא לה, ולא ליעברוה! התפרסם שהירח נראה ביום שלשים, וראוי שיתקדש החודש מכח הפרסום הזה, ולא יעברוהו.
לכן קא משמע לן, השמיענו התנא, כי מאחר ולא אמרו בית דין "מקודש" אין הוא מתקדש, אלא מעברים את החדש.
שנינו בהמשך המשנה: (ראוהו בית דין וכל ישראל) נחקרו העדים.
והגמרא הניחה שהכל ענין אחד הוא. וכוונת המשנה לומר שראוהו כל ישראל, ואף העידו עדים לפני בית דין, ונחקרה עדותן.
ומקשינן: וכיון דתנא ליה, מאחר ששנינו "ראוהו בית דין וכל ישראל". אם כן, "נחקרו העדים" - למה לי? מדוע הוצרכו לחקור את העדים? והרי ידוע לכל שעדותם נכונה! ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: "ראוהו בית דין וכל ישראל".
אי נמי, או שלא ראוהו בית דין אלא עדים, ונחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר.
ותמהינן: וכיון דתנא, היות ושנינו כי כאשר ראוהו בית דין וכל ישראל, אם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר - למה לי למיתנייה את חקירת העדים כלל!?
למה הוצרך התנא להשמיע שאף כשנחקרו העדים הדין כך?
והרי קל וחומר הוא: אם כאשר ראוהו כל ישראל והדבר התפרסם, אין אומרים מקודש אלא ביום, ולא כשחשיכה, כל שכן כשרק נחקרו העדים,  4  וחשכה, שאין מקדשים אלא ביום!

 4.  ריטב"א.
ומתרצינן: איצטריך להשמיענו גם בנחקרה עדותם וחשכה, שאין מקדשים.
כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שתיהוי חקירת העדים כתחילת דין, ואמירת "מקודש" "מקודש" כגמר דין.
והואיל ותחילת הדין היתה ביום לא יעברו את החודש, אלא יגמרו את הדין בלילה, ולקדשי בליליא. יקדשו את ראש חדש בלילה, ויאמרו שהוא מקודש למפרע ביום השלשים, ועל פי חשבון זה יקבעו את המועדות.
מידי דהוה אדיני ממונות, כשם שכך נוהג הדין בדיני ממונות, וכדלהלן:
דתנן (סנהדרין לב א) בענין דיני ממונות:
דיני ממונות דנין ביום, וכיון שהתחילו לדון ביום - גומרין אותם אפילו בלילה.
ולכן היה מקום לומר כי הכא נמי מקדשין בליליא. שגם לענין קידוש החדש, כאשר נחקרה העדות ביום, יהיו מקדשים את החדש בלילה, למפרע.
קא משמע לן, השמיענו התנא שאין בית דין אומרים "מקודש" בלילה.
ומקשינן: מדוע אין בית דין מקדשין את החדש בלילה?
ואימא הכי נמי, שאכן קידוש החדש יהיה שוה לדיני ממונות!
ומתרצינן: אמר קרא (תהילים פא): "כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב".
ופסוק זה נדרש לעיל (ח ב) על קדוש החדש.
אימת הוי "חק", אימתי קידוש החדש נקרא "חק"?
רק בגמר דין!
וקא קרי ליה רחמנא "משפט", דהיינו תחילת דין. ללמדך: מה "משפט" הוא רק ביום, אף הכא נמי, גמר דין של קידוש החודש, אינו נעשה אלא ביום!
שנינו במשנה: ראוהו בית דין בלבד, אף על פי שכל הדיינים ראוהו, בכל זאת יעמדו שנים מתוך הדיינים ויעידו בפניהם של שאר הדיינים.
ומקשינן: ואמאי, למה יעמדו שנים ויעידו? הלא כולם ראוהו, ויקדשוהו כולם על סמך ראייתם!
שהרי לא יתכן שתהא שמיעה שבית דין שומעים עדות מאחרים יותר גדולה (חשובה) מראייה שהם ראו בעצמם.
שהרי בענין קידוש החדש לא נאמר בתורה שצריך עדות, אלא נאמר "החדש הזה" (שמות יב), ודרשינן (לעיל כ א) "כזה ראה - וקדש"!  5  ומשנינן: אמר רבי זירא: המדובר במשנתנו הוא בכגון שראוהו בית דין בלילה, ואין מקדשים את החדש בלילה.

 5.  כך פירש רש"י. ודייקו הראשונים מדבריו שדוקא לענין קידוש החדש אין צריך עדות, ובית דין יכולים לקדש על פי הראיה. אבל בדיני ממונות ודיני נפשות צריך עדות. ובית דין אינם יכולים לפסוק על פי ראייתם. וכן הביא הריטב"א בשם הראב"ד (ובהערות המהדיר כתב שהוא הר"א אב בית דין). אך תוספות מוכיחים שאפילו בדיני נפשות, בית דין יכולים לפסוק על פי הראיה. והריטב"א כתב כך לענין דיני ממונות. והרשב"א והר"ן כתבו שבדיני ממונות, לדברי הכל בית דין יכולים לפסוק בדיני ממונות על פי ראייתם. ובדיני נפשות נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא להלן בגמרא. וכן מוכח מדברי הריטב"א להלן כו א ד"ה והא דדחינן דע"כ. (וע"ש בשם בעל המאור). (הריטב"א כתב שאפשר ליישב את דברי רש"י כאן שאף הוא מודה שאפשר לפסוק בדיני ממונות על פי הראיה. עיין שם. ובהערות המהדיר הערה 39). וראה להלן הערה 8. (ועיין פני יהושע, טורי אבן, וערוך לנר). ובטוש"ע (חושן משפט ו ח) פסקו בענין דיני ממונות, שבית דין יכולים לפסוק על פי ראייתם.
ולמחרת, בשעה שהם באים לקדש את החדש, אינם רואים אז את הלבנה. הלכך הם זקוקים שיעידו בפניהם.  6 

 6.  א. כתבו התוספות: אין הדיינים יכולים לקדש על פי ראיה בלילה. מפני שהראיה היא כקבלת עדות. ואין בית דין מקבלים עדות בלילה. ולכן גם אינם יכולים לפסוק על פי הראיה שראו בלילה. ודבריהם מבוארים על פי דברי הרשב"א כאן שכתב שביום אין הם יכולים להעיד על פי ראייתם (שהרי אין הראיה מתקבלת בלילה). אלא על פי ידיעתם, והידיעה שהם יודעים היום הרי היא כעדות, כאילו הם מעידים לעצמם שכך ראו בלילה. והרשב"ם במסכת בבא בתרא (קיד א ד"ה אפילו) כתב שמאחר שבלילה אין הם יכולים לדון, אם כן אין ראייתם ראית דיינים אלא ראית עדים. ואין עד המעיד בדבר נעשה דיין. וכעין זה כתוב בריטב"א. וכולם התכוונו לדבר אחד. ב. הטעם לכך שעד המעיד בדבר אינו נעשה דיין: הרשב"ם (ב"ב שם) כתב: משום שנאמר "ועמדו שני האנשים לפני ה"'. ו"שני האנשים" אלו העדים, כמבואר במסכת שבועות (ל א). "לפני ה"' היינו לפני בית דין. מכאן שצריך שהעדים יעידו לפני הדיינים, והעדים הללו אינם יושבים וחוזרים ודנים. ותוספות שם הביאו טעם נוסף, משום שצריך שהעדות תהיה "עדות שאתה יכול להזימה". ואם הדיינים עצמם יהיו העדים, הם לא יקבלו עדות להזים את עצמם. ג. דעת הרשב"ם שבית דין מקבלים עדות בלילה. ושלא כדברי תוספות הנ"ל. וכתב שדוקא אם קיבלו עדות בשמיעה הרי הם בכלל דיינים, אבל אם ראו את הדבר אינם בכלל דיינים מפני שאין דנים בלילה. (ולכן כאשר הדיינים ראו את חידוש הלבנה בלילה. הם נעשים עדים. ואינם יכולים לדון ביום על פי עדותם). ד. עוד כתב הרשב"ם: אם העדים ראו עדות ביום, ודאי שהם יכולים להעיד אף ביום אחר. כיון שראייתם היתה ראית דיינים. ואין חילוק בין אם ידונו בו ביום, לבין אם ידונו ביום אחר.
שנינו במשנה: ראוהו שלשה בלבד והן בית הדין כולו - יעמדו שנים מן הדיינים ויעידו. ויושיבו מחבריהם דיינים אחרים אצל היחיד. וכו'.
ותמהינן: ואמאי? מדוע צריכים שנים לעמוד ולהעיד?
הכי נמי, נימא, אף כאן נאמר שיקדשוהו כולם בראייתם. שהרי לא יתכן שתהא שמיעה של העדים, גדולה מראייה שראו בית דין עצמם! וכי תימא, ואם תרצה לתרץ שהכא נמי מדובר בכגון שראוהו בלילה.
אם כן קשה: היינו - הך! הרי זה ממש כמו ששנינו לעיל: ראוהו בית דין, יעמדו שנים!
ולמה הוצרך התנא להוסיף ולשנות "ראוהו שלשה, והן בית דין"?
ומתרצינן: אכן גם כאן מדובר כשראוהו בלילה.
וסיפא אצטריכא ליה. בגלל סוף הקטע הזה (המדבר בשלשה דיינים בלבד) שנה התנא את כולו.
שכך שנינו בסיפא: "דאין היחיד (הדיין שנותר יחידי משני חבריו המעידים), נאמן על ידי עצמו". דסלקא דעתך אמינא, שהיה עולה על דעתך לומר: הואיל ותניא: דיני ממונות בשלשה דיינים, ואם היה דיין מומחה, מנוסה וחכמתו ידועה לרבים (נמוק"י תחילת סנהדרין בשם העיטור), הרי הוא דן אפילו ביחיד.
הלכך הכא נמי, אף כאן בענין קידוש החדש, אם היה מומחה, ניקדשיה לחודש ביחידי מומחה.
לכן, קא משמע לן, השמיענו התנא, שיחיד מומחה אינו מספיק לקידוש החודש.
ומקשינן: מדוע באמת יחיד מומחה אינו מספיק לקידוש החדש?
ואימא הכא נמי, שיחיד מומחה מקדש את החוד ביחיד, כשם שהוא דן דיני ממונות ביחיד!
ומתרצינן: אין לך מומחה הידוע לרבים בישראל יותר ממשה רבינו.
ובכל זאת קאמר ליה הקב"ה: אל תקדש את החדש עד דאיכא אהרן בהדך, עד שאהרן יהיה עמך.
דכתיב (שמות יב): "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם"
- עדות זו תהא מסורה לכם, שתהיו אתם הדיינים בדבר, ותקדשו את החודש.
והיות שאין עושים בית דין שקול, כדי שאם יתחלקו הדיינים בדעותיהם לא יהיה מצב שכל צד שקול לחבירו, לפיכך מוסיפים עליהם עוד דיין אחד, והרי הם שלושה. (תוספות, ריטב"א).
ומשנתנו, שאמרה כי הדיינים שראו את חידוש הלבנה יכולים לקדש את החדש, באה למימרא (לומר) ד"עד נעשה דיין". שאף מי שראה עדות בדבר, ויכול להעיד על כך, הרי הוא כשר להיות דיין באותו נידון.
שהרי כל הדיינים ראו את חידוש הלבנה. ובכל זאת מקצתם נעשים דיינים ואומרים "מקודש".  7 

 7.  כאן מדובר בעד הראוי להעיד. ואינו מעיד ממש, אבל עד שמעיד ממש לדברי הכל אינו נעשה דיין, כמבואר בבבא בתרא (קיג ב, קיד א) וברשב"ם שם. וכן מוכח בגמרא לעיל, דאמרינן שאם ראוהו בית דין בלילה, אין די בראייתם אלא צריך שיעמדו שנים ויעידו בפני חבריהם. וכן כתב הריטב"א. (ודעת הרשב"ם בבא בתרא קיג ב ד"ה ג' שנכנסו, שאף מי שראה עדות ביום, אם התכוין להעיד, הרי הוא עד ואינו נעשה דיין, ולעיל שהגמרא אומרת שהדיינים יכולים לקדש את החדש על פי ראייתם, מדובר כשלא התכוונו להעיד בדבר אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק וכיוצא בזה. והוכיח כן מתשובת רש"י. אבל תוספות שם חולקים על זה, וכתבו שאף עד שהתכוין להעיד נעשה דיין, אם אינו מעיד בפועל. ועיין טור חו"מ ז ובית יוסף שם).
והוינן בה: לימא, האם ניתן לומר שמתניתין משנתנו היא דלא כדעת רבי עקיבא, דלהלן?
דתניא: סנהדרין שראו אדם אחד שהרג את הנפש.

דרשני המקוצר