פרשני:בבלי:יומא סח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא סח ב

חברותא

לצפונה של ירושלים. מפני שכל עבודות החטאת היו בצפון. וחוץ לשלש מחנות.
רבי יוסי אומר: אבית הדשן נשרפין - צריך שאותו מקום שהם נשרפים בו יקרא "מקום שפך הדשן", ולכן מביאים לשם דשן מהמזבח, לפני ששורפים שם את הפר וה שעיר.
ומשמע שתנא קמא סובר שאין צריך שיקדים ויביא לשם דשן (ולפיכך הוצרך רבי יוסי לחלוק עליו).
אמר רבא: מאן - מי הוא תנא קמא דפליג עליה דרבי יוסי (שחולק על רבי יוסי)? רבי אליעזר בן יעקב הוא:
דתניא: נאמר (ויקרא ד, יב) בענין פר כהן משיח: "אל שפך הדשן ישרף" ללמד שיהא לשם (שם) דשן (שיקדים ויביא לשם דשן). ולמדים את דין שריפת פר יום הכיפורים, משריפת פר הכהן המשיח (וכדלעיל).
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב "אל שפך הדשן ישרף", בא ללמד שיהא מקומו משופך, מדרון שאילו היה מניחים בו דשן הוא היה נשפך.
ומשמע שלדעת רבי אליעזר בן יעקב לא בא הכתוב ללמד שיהיה שם דשן, אלא ללמד שיהא מקומו משופך (מדרון). אם כן הוא התנא החולק על רבי יוסי בברייתא דלעיל, וסובר שאין צריך להקדים ולהביא לשם דשן.
אמר ליה אביי לרבא: יש לדחות את דבריך:
ודילמא, שמא רבי אליעזר בן יעקב מודה שצריך להקדים לשם דשן, ובמקומו משופך הוא דפליגי (ובברייתא נחלקו אם צריך תנאי נוסף - שיהא מקומו משופך). ולדעת רבי אליעזר בן יעקב צריך שני תנאים: א. שיקדים לשם דשן. ב. שיהא מקומו משופך. (ואם כן אין להוכיח שהתנא החולק על רבי יוסי בברייתא דלעיל, הוא רבי אליעזר בן יעקב).
הגמרא חוזרת לדון בדין השורף את הפר והשעיר לדעת רבי שמעון, שאין מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן.
תנו רבנן כדעת רבי שמעון: נאמר (ויקרא טז, כח) בענין הפר והשעיר של יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו במים".
ודרשו בברייתא: "והשורף אותם" משמע שדוקא השורף שמתעסק בגופם מטמא בגדים, ולא המצית את האור בעצים. ולא המסדר את המערכה (ערימת העצים, לצורך הבערת האש). שאינם מתעסקים בגוף הפר והשעיר.
ואי זהו "השורף"? זה המסייע בשעת שריפה שהופך את האברים כדי שימהרו להשרף  187 .

 187.  רבנו אליקים.
והייתי יכול לומר, שאף משנעשו אפר עדיין מטמאים בגדים של המתעסק בשריפתם.
תלמוד לומר "אותם". דוקא כששורף אותם כשהם קיימים הרי הם מטמאין בגדים. ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים (שהרי כבר אינם קיימים בעין).
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הפר מטמא כל עוד הוא נקרא "פר". אבל אם ניתך הבשר מחמת האש אינו מטמא בגדים מפני שאינו נקרא "פר".
מאי בינייהו - מה בין דברי תנא קמא, לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון? איכא בינייהו, יש מחלוקת ביניהם באופן דשויה חרוכא, שהאש חרכה את הבשר ועדיין לא נעשה אפר; לדעת תנא קמא עדיין הוא מטמא בגדים. ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון הרי זה בגדר "ניתך הבשר", שאינו מטמא בגדים מפני שאינו נקרא "פר".
מתניתין:
כאשר היה השעיר המשתלח מגיע למדבר אמרו לו העומדים בעזרה לכהן הגדול: הגיע שעיר למדבר. כדי שיוכל להמשיך בסדר עבודות היום. וכל עוד לא הגיע השעיר למדבר לא היה רשאי להתחיל בעבודה אחרת. שנאמר (ויקרא טז, כב): "ושלח את השעיר במדבר", ואחר כך נאמר (בפסוק כה): "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה".
ומניין היו העומדים בעזרה יודעין שהגיע שעיר למדבר?
דירכאות - מגדלי צפיה היו עושין מירושלים ועד המדבר. והעומדים עליהם היו מניפין בסודרין (בדגלים). בתחילה הניף הסמוך למדבר, וכשראהו חברו הסמוך לו הניף גם הוא, עד שהניף הסמוך לירושלים, וראוהו העומדים בעזרה והיו יודעין שהגיע השעיר למדבר.
אמר רבי יהודה: והלא גם בלא הדירכאות סימן גדול היה להם: כי מירושלים ועד בית חדודו, תחילת המדבר  188 , היו שלשה מילין, והיו יקירי ירושלים המלוים את הכהן הגדול הולכין מיל (עד הסוכה הראשונה) וחוזרין לירושלים את אותו מיל. ושוהין כדי זמן הליכת מיל. ועל ידי זה היו יודעין שהגיע השעיר למדבר.

 188.  כלומר, המדבר שהוא המקום ("בית") שבו היה הצוק החד, על פי תוספות יום טוב. והרמב"ם גורס בית חורון. ופירש שהוא במדבר.
רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם: לשון של זהורית (צמר אדום) היה קשור על פתחו של ההיכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין. שנאמר (ישעיה א): "אם יהיו חטאיכם כשנים (כצמר אדום) כשלג ילבינו".
גמרא:
שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם, מירושלים ועד בית חידודו שלשה מילין וכו'.
אמר אביי: שמע מינה, ש"בית חידודו" שהוא "ראש המדבר" ושם התקיים "ושלח את השעיר במדבר" - במדבר קיימא (הוא נמצא).
והא קא משמע לן, והשמיענו רבי יהודה  189  שאף על פי שעדיין לא הגיע השעיר לצוק, בכל זאת כיון שהגיע השעיר לתחלת המדבר, כבר נעשית מצותו, ואז מתחיל הכהן הגדול לקרוא את פרשת עבודות היום כמבואר בפרק הבא.

 189.  ביארנו על פי גירסת הגר"א. אבל הגירסא בספרים שלפנינו "והא קמשמע לן דקסבר רבי יהודה" וכו'. (והיינו שאביי השמיענו שכך סבר רבי יהודה).
אך חכמים סוברים שרק כאשר הגיע השעיר לצוק התחיל הכהן לקרוא את פרשת עבודות היום.

מתניתין:

חלק ממצות היום הוא קריאת הכהן הגדול בספר תורה בפרשיות של יום הכיפורים, לאחר שנודע על הגעת השעיר המשתלח למדבר:
בא לו כהן גדול אל עזרת הנשים, שאינה מקודשת בקדושת העזרה, ואינה ראויה לעבודת המקדש, לקרות בספר התורה.
אם רצה לקרות בבגדי הבוץ הלבנים, שעבד בהם עד עתה את עבודות היום - קורא בהיותו לבוש בהם.
ואם לאו - קורא באצטלית חלוק לבן, העשוי מממון שלו.
חזן שמש בית הכנסת (שהיה בהר הבית, סמוך לעזרה), היה נוטל ספר תורה ונותנו לראש בית הכנסת.
וראש בית הכנסת היה נותנו לסגן הכהן הגדול.
והסגן נותנו לכהן גדול.
וכהן גדול עומד ומקבל, וקורא בפרשת אחרי מות את סדר העבודה, ובפרשת אמור קורא את פרשת "אך בעשור" שמבואר בה מצות העינוי ואיסור המלאכה ביום הכיפורים.
וגולל ספר תורה, ומניחו בחיקו.
ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם בשתי הפרשיות שקראתי מן הספר כתוב כאן (בספר התורה, בפרשת פנחס בספר במדבר. ויתבאר בגמרא למה היה אומר כך).
ואת אותה פרשת קרבנות מוסף של יום הכיפורים בפרשת פנחס, המתחילה ב"ובעשור לחודש השביעי" שבחומש הפקודים (במדבר) - היה קורא על פה.
והיה מברך עליה, לאחר קריאת התורה, שמונה ברכות:
א. על התורה - ברכת "אשר נתן לנו תורת אמת".
ב. ועל העבודה - ברכת רצה המסתיימת ב"שאותך לבדך ביראה נעבוד".
ג. ועל ההודאה - ברכת "מודים אנחנו לך".
ד. ועל מחילת העון - תפילת "מחול לאבותינו ביום הכיפורים הזה".
ה. ועל המקדש היה מברך בפני עצמו, בתפילה מחודשת, שאינה נאמרת במקום אחר, ומתפלל בה על המקדש וחותם בה "ברוך שבחר במקדש".
ו. ועל ישראל היה מברך בפני עצמן, בתפילה מיוחדת ליום הכיפורים במקדש, ומסיים בה "ברוך הבוחר בעמו ישראל".
ז. ועל ירושלים היה מברך בפני עצמה.
ח. ועל הכהנים היה מברך בפני עצמן, וחותם "ברוך שבחר בזרעו של אהרן".
ועל שאר התפלה (יתבאר בגמרא).
הרואה כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין.
והרואה פר ושעיר הנשרפין - אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא.
ולא מפני שאינו רשאי לראות שניהם.
אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהן שוה בעת ובעונה כאחת.
גמרא:
מדייקת הגמרא: מדקתני שיכול הכהו הגדול לקרוא בתורה באצטלית לבן משלו - מכלל זה אתה למד דקריאה - לאו עבודה היא.
ובכל זאת קתני: אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא.
שמעת מינה: בגדי כהונה - ניתנו ליהנות בהן גם בהנאה שאינה צורך עבודה!
ודוחה הגמרא את הראיה: דילמא שאני קריאה, דגם היא "צורך עבודה" היא, אם כי אינה עבודה עצמה.
דאיבעיא לן: בגדי כהונה - האם ניתנו ליהנות בהן גם כשלא עוסקים בעבודה, או לא ניתנו ליהנות בהן?
תא שמע מהמשנה במסכת תמיד: לא היו ישנים הכהנים בבגדי קודש. ויש לנו לדייק: שינה הוא דלא ישנו בבגדי קודש, מחמת כבוד הבגדים, כי שמא יפיח בהיותו ישן בהם.
הא מיכל, לאכול בהם אכילת קדשים, אכלי. על אף שאין אכילת הקדשים מכלל העבודה.
ודוחה הגמרא: דילמא שאני אכילה של בשר קדשים משום ד"צורך עבודה" היא.
כדתניא בענין אכילת בשר הקרבנות על ידי הכהנים (שמות כט): "ואכלו אתם אשר כפר בהם" - מלמד שהכהנים אוכלים את בשר החטאת והאשם, ובעלים מתכפרין באכילת הכהנים.
אך מדייקת הגמרא דיוק אחר: שינה הוא - דלא ישנו הכהנים בבגדי כהונה. הא הלוכי - מהלכי בהם גם שלא בשעת עבודה, למרות שאין בהילוכם צורך עבודה.
ודחינן: בדין הוא דהלוכי נמי לא מהלכי, לפי שלא הותרו ללבוש בגדי כהונה אלא לצורך עבודה בלבד.

דרשני המקוצר