פרשני:בבלי:סוכה כט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כט א

חברותא

וכי הא שמצינו שיש בגמרא מרוצת לימוד בלא טירחה ולימוד עיוני, ויש לימוד שיש בו טירחא, כמו שמצינו דרבא ורמי בר חמא, כי הוו קיימי מקמיה רב חסדא (כשהיו עומדים משיעורו של רב חסדא), בתחלה מרהטי בהדי הדדי (בתחילה היו חוזרים במרוצה ובלי עיון) על דברי רב חסדא, ששמעו מפיו שדבר זה אסור ודבר זה מותר. והדר מעייני בסברא (ואחר כך היו מעייינים מה טעמו של כל דבר).
אמר רבא: מאני משתיא כלי שתיה מותר להשהותם במטללתא בסוכה לאחר ששתו בהם, ואין צורך לפנותם מהסוכה, היות ואינם מאוסים.
אבל מאני מיכלא כלי אכילה, לאחר האוכל הם מאוסים, ולכן יש להוציאם בר ממטללתא, אל מחוץ לסוכה.
וכן חצבא כלי חרס ששואבים בו את המים, וכן שחיל, דלי העשוי מעץ, יש להוציאם בר ממטללתא, אל מחוץ לסוכה, לאחר שהשתמשו בהם.
ואילו שרגא נר של חרס מותר להשהותו במטללתא.
ואמרי לה, ויש אומרים שאת נר החרס יש להוציאו בר ממטללתא לאחר שכבה.
ומבארת הגמרא: ולא פליגי היש אומרים על דברי התנא קמא.
אלא, הא שהתיר התנא קמא להשהות את נר החרס גם לאחר השימוש בו, מדובר בסוכה גדולה שיש בה מקום ברווח.
הא שאמרו היש אומרים שיש להוציאו מחוץ לסוכה מדובר בסוכה קטנה ששטחה מצומצם ויש להוציא ממנה כל דבר התופס מקום ללא צורך.
שנינו במשנה: ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה:
תנא: משתסרח המקפה של גריסין.
אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא, נשב זיקא רוח וקא מיתי ונשרו ציבותא קסמי עץ על המאכל.
אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני את כלי מהכא.
אמר ליה אביי: והא תנן במשנתנו "משתסרח המקפה"?! אמר ליה רב יוסף לאביי: לדידי, כיון דאנינא דעתאי, שאני אנין דעת ורגיש, כמי שתסרח המקפה דמי לי.
תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, וירד מסוכתו לביתו, אין מטריחין אותו לכשיפסקו הגשמים לעלות שוב לסוכתו עד שיגמור סעודתו.
היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים, וירד מסוכתו, אין מטריחין אותו לכשייפסקו הגשמים לעלות לסוכתו עד שיאור, ומפרש לה ואזיל.
איבעיא להו: מהי כונת הברייתא?
האם אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משנתו, או עד שיאור היום?
תא שמע: אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור, ויעלה עמוד השחר.
והלוא תיקשי: תרתי?! כלומר סתירה יש בדברים, שהרי "יאור" משמע שהאיר לו המזרח, בשעת הנץ החמה, ושוב קתני "עד שיעלה עמוד השחר", שהיא שעה מוקדמת יותר?!
אלא, על כרחך אימא, הכי קתני בברייתא: עד שיעור משנתו ויעלה עמוד השחר.
שנינו במשנה: משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו:
איבעיא להו: מי שפך למי?
האם פירוש המשנה: משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שלא כהוגן, כגון ששפך העבד לרבו קיתון על פניו של רבו, כך בידוע שאם ירדו גשמים שאין ישראל עובדין כשורה, וישיבת הסוכה שלא כהוגן משולה לשפיכת הקיתון על פני הרב.
או כך פירוש המשנה: ושפך לו רבו קיתון על פניו של עבדו. דהיינו, שאומר האדון לעבדו: צא מלפני כי אי אפשי בשימושך! וירידת גשמים משולה היא לשפיכת הקיתון עלינו.
תא שמע: דתניא ברייתא בהדיא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך.
ואגב שדיברה הגמרא מעניני סימן קללה מביאה הגמרא גם את הענין הבא:
תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה, סימן רע הוא לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, והניח פנס לפניהם כדי שיאיר להם, כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מפניהם והושיבם בחושך; כך כשהחמה לוקה אינה מאירה כל כך.
תניא: רבי מאיר אומר: כל זמן (כל פעם) שמאורות לוקין, סימן רע לשונאיהם של ישראל (לשון סגי נהור, והיינו ישראל), מפני שישראל מלומדין במכותיהן, שהם רגילים ללקות יותר מכולם.
משל לסופר (מלמד תינוקות) שבא לבית הספר ורצועה בידו, הרי מי דואג? ודאי מי שרגיל ללקות בכל יום ויום, הוא זה שדואג.
תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה, סימן רע הוא לעובדי כוכבים.
ואם הלבנה לוקה, סימן רע הוא לשונאיהם של ישראל.
מפני שישראל מונין את חדשיהם ללבנה, ועובדי כוכבים מונין את חדשיהם לחמה.
אם לוקה החמה בבוקר כשהחמה במזרח, סימן רע הוא ליושבי מזרח.
ואם לוקה בערב כשהחמה במערב, סימן רע הוא ליושבי מערב.
ואם לוקה באמצע היום כשהחמה באמצע הרקיע, סימן רע הוא לכל העולם כולו.
אם פניו דומין לדם, חרב בא לעולם.
ואם פניו דומין לשק עשוי מנוצה של עיזים והוא דומה לשחור, חיצי רעב שמשחירין את הפנים באין לעולם.
ואם פניו דומין לזו ולזו, חרב וחיצי רעב באין לעולם.
אם לקה בכניסתו (בשקיעת החמה), סימן הוא שהפורענות שוהה לבא.
ואם לקה ביציאתו (בזריחתו), סימן הוא שהפורענות ממהרת לבא.
ויש אומרים: חילוף הדברים, שאם לקה בשקיעתו פורענות ממהרת לבוא, ואם בזריחתו פורענות שוהה לבא.
ואין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.
ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר "כה אמר ה': אל דרך הגויים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגויים מהמה!"
הרי למדת: עובדי כוכבים יחתו, ואין ישראל יחתו.
תנו רבנן: בשביל ארבעה דברים חמה לוקה:
א. על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה.
ב. ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה.
ג. ועל משכב זכור.
ד. ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד.
ובשביל ארבעה דברים מאורות (ירח וכוכבים) לוקין:
א. על כותבי פלסתר, שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה.
ב. ועל מעידי עדות שקר.
ג. ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, שמחריבין את הארץ, שאין יכולין לשומרם מלרעות בשדות חבריהם.
ד. ועל קוצצי אילנות טובות ואפילו הן שלהן, שמשחיתין הן ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו.
ובשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות:
א. על משהי שטרות פרועים אצלם כדי לחזור ולגבות פעם אחרת.
ב. ועל מלוי ברבית לישראל.

דרשני המקוצר