פרשני:בבלי:תענית ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ז ב

חברותא

אמר לו רבי יהושע: אי הוו סנו - טפי הוו גמירי (לו הם היו מכוערים, היו למדים יותר  369 ). לפי שאדם נאה אינו יכול להשפיל עצמו, ובא לידי שכחה  370 .

 369.  כך פירש רש"י. ותוספות פירשו: אם היו שונאים את היופי, היו תלמידי חכמים ביותר. וכתב הב"ח, שלפירוש התוספות, שגם אדם נאה יכול להיות חכם ביותר, ואין היופי מונע גדלות בתורה - אם הוא עצמו שונא את היופי, מתבאר ענין אותם חכמים שמוזכר בגמרא (בבא מציעא פד א) שהיו יפים ביותר, כמו יעקב אבינו, רבי אבהו, רבי יוחנן. אבל לפירוש רש"י - קשה לכאורה. ועיין במהרש"א במסכת נדרים (נ ב), שכתב כדברי התוספות כאן, שודאי שאין זה בטבע הבריאה, שמי שהוא נאה אינו לומד היטב כמי שאינו כך. אלא שהדרך היא שמחמת יפיו - מגיס דעתו, ולכן אינו יכול ללמוד היטב. וכתב שכך מדוקדק מלשון הגמרא "אילו הוו סנו", שמשמע - אילו היו שונאים את היופי. כי לפירוש רש"י היה צריך לומר "אילו היו מכוערין". ובשפת אמת כתב שאין זו קושיה. כי אדרבה, זהו שבחם של יעקב ורבי אבהו, שאף שהיו יפים כל כך, מכל מקום זכו לרוב חכמה.   370.  כפי שאמרה הגמרא לעיל, שדרכם של דברי תורה, שאינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
דבר אחר: משום כך נמשלה תורה לשלשה משקין הללו:
מה שלשה משקין הללו, אין נפסלין אלא בהיסח הדעת, שהיות ומשקין אלו צלולים וקלים, עלולים להשפך בקלות. ועוד, שאם יפול בהם דבר מאוס, נפסלין מיד משתיה. (מה שאין כן בשמן ודבש, שמתוך שהם עבים וסמיכים, אינם נשפכים בנקל. ואם נופל בהם דבר מאוס, אפשר ליטלו בקלות ולזרקו)  371 .

 371.  כך פירש רש"י. והפורת יוסף פירש, דהיינו משום שמצינו במסכת תרומות (פרק ח'): "שלשה משקין אסורין משום גילוי: המים והיין והחלב". וזהו שנפסלין בהיסח הדעת, שאם הסיח דעתו מהם, אסורים משום גילוי. עיין שם.
אף דברי תורה, אין משתכחין אלא בהיסח הדעת. שאם אינו חוזר על לימודו, משתכחת ממנו בנקל  372 .

 372.  כפי שמצינו במסכת סנהדרין (צט א): רבי יהושע בן קרחה אומר, כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. וכן מצינו באריכות בגמרא במסכת עירובין (נד, א) עיין שם.
עתה חוזרת הגמרא לדבר בענייני הגשמים.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: גדול יום הגשמים  373  - כיום  374  שנבראו שמים וארץ.

 373.  כתב היעב"ץ, דהיינו באופן שנעצרו הגשמים זמן רב, ואחר כך ירדו, ועדיין הוא זמן הראוי לירידת גשמים. וכך ירדו כתקנם. וכתב שכך הוא פירוש כל המימרות של "גדול יום הגשמים" דלהלן.   374.  הב"ח מביא, שיש גורסים "מיום", וכך הוא לכאורה משמעות הסוגיה, שמוכח מהמקרא שגדול יום הגשמים יותר מיום שנבראו בו שמים וארץ. ועיין עוד בהגהות הב"ח להלן (אות ג').
שנאמר: "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו"  375 .

 375.  פשט הפסוק מדבר על הטובה העתידה לבוא על ישראל. והיינו, הרעיפו - יטיפו שמים ממעל, ושחקים יזלו - השמים יזילו ויטיפו צדק. דהיינו, הקדוש ברוך הוא אומר, ממני יבוא הצדק להיטיב להם. תפתח ארץ פיה ויפרו ישע - ותגדל פרי ישע, וצדקה תצמיח - יחד עם הישע, אני ה' בראתי - בראתי את הדבר הזה, את הישועה הזו. עיין במפרשי הפסוק.
"אני ה' בראתים", בלשון רבים - לא נאמר, שאז היה משמע שהקדוש ברוך הוא משתבח בבריאת השמים  376 , אלא "אני ה' בראתיו", לשון יחיד. והיינו, שמשתבח הקדוש ברוך הוא בירידת הגשם  377 . משמע, שירידת הגשמים חשובה יותר מבריאת העולם.

 376.  כי שמים - לשון רבים הוא. כמו "האזינו השמים ואדברה".   377.  המהרש"א כתב, שלשון בריאה שייך על תחילת בריאה, יש מאין. וזה שאמרה הגמרא: גדול יום הגשמים, שנאמר בו לשון בריאה, לשון יש מאין, כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר בהם "בראשית ברא אלקים".
אמר רב אושעיא: גדול יום הגשמים, שאפילו ישועה פרה ורבה בו. והיינו, שביום הגשמים, מתוך שהוא עת רצון, נכנסים לפני הקדוש ברוך הוא מליצי זכות, ועל ידי כך באה ישועה לעולם.
שנאמר במקרא שהובא לעיל: "תפתח ארץ ויפרו ישע". הרי שישועה פרה ורבה ביום הגשמים.
אמר רבי תנחום בר חנילאי: אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל  378 .

 378.  כתב השפת אמת, שאפשר שלכן בחג נדונין על המים, אחר הסליחה של יום הכפורים.
שנאמר בספר תהלים: "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב, נשאת עון עמך, כסית כל חטאתם סלה". והיינו, כאשר "רצית ה' ארצך", ברכת  379  אותה בירידת הגשמים, מיד "נשאת עון עמך וגו'"  380 .

 379.  פעמים ש"רצית" לשון ברכה הוא. ועיין ברמב"ן על התורה (דברים לג טז). אמנם המצודת ציון כתב, שהוא מלשון רצון.   380.  המהרש"א מבאר, שכך הוא פירוש הפסוק: רצית ה' ארצך - להטיב לה ולמלאות רצונה, ובמה - במים. כפי שנאמר: פקדת הארץ. במה - ותשוקקה, השקית אותה במים.
אמר ליה זעירי  381  מדיהבת לרבינא: אתון מהכא מתניתו לה (אתם למדים דבר זה, שאין הגשמים יורדין אלא אם כן נמחלו עוונותיהן של ישראל, מכאן, ממקרא זה).

 381.  רש"י גורס: "מר זעירי". משום שזעירי סתם היה מן הראשונים, ואילו רבינא היה סוף הוראה, ולא ראו זה את זה. ואם כן, היאך יתכן שאמר רבינא דבר לזעירי? אלא על כרחך שזעירי המוזכר כאן אינו אותו זעירי שהיה מן הראשונים, אלא מר זעירי, שהיה גם הוא סוף הוראה.
אבל אנן - מהכא מתנינן לה (אנחנו - מכאן, מהמקרא דלהלן, למדים דבר זה). שאמר שלמה המלך: "ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת וגו' ונתת מטר על ארצך אשר נתתה לעמך לנחלה"  382 .

 382.  כתב הבן יהוידע, שרב תנחום העדיף ללמוד מהמקרא דלעיל, משום שאמרו דוד בתהלים, והוא היה קודם שלמה. וזעירי העדיף ללמוד מהמקרא השני, משום שהוא כתוב בנביאים. ועוד, משום שנזכר שם מטר בפירוש. עיין שם.
אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו: אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה  383 . שנאמר: "ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו"  384 . והיינו, כשציה וחום גוזלים מימי שלג, כלומר, כאשר במקום גשם ושלג יש חום וצימאון, אזי בידוע שחטאו ישראל  385 .

 383.  לכאורה מימרא זו סותרת למימרא שלעיל "אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עוונותיהם של ישראל". כי מהמימרא שלפנינו משמע שבאופן שאין ישראל חייבין כליה, ומכל מקום לא נמחלו עוונותיהן, הגשמים נעצרים. ואילו מהמימרא דלעיל משמע להיפך ! ובאמת כך כתב הרי"ף, שהמימרות חולקות. והשפת אמת כתב ליישב על פי דברי הגמרא להלן (י א), שבארץ ישראל הקב"ה נותן מטר בעצמו, כפי שנאמר "הנותן מטר על פני ארץ". ואילו בחוץ לארץ - על ידי שליח, כפי שנאמר "ושולח מים על פני חוצות". ועוד נראה, שמה השקדוש ברוך הוא פותח בעצמו, היינו דווקא כשנמחלו עוונותיהם של ישראל. ואם לא נמחלו עוונותיהם, אף שאין חייבין כליה, מכל מקום אין האוצר נפתח. אבל מכל מקום יורד מטר של "ושולח מים". אבל כשחייבין כליה ח"ו, על זה נאמר ועצר את השמים, משמע שאין יורד כלל, ולא די בכך שלא יפתח. והעיון יעקב כתב בביאור המימרא, דהיינו שהיות ונתחייבו כליה, ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, לכן מתחילה נחסר מזונם של ישראל.   384.  המצודת דוד כתב בביאור הפסוק (איוב כד יט): ציה גם חום - כמו שהיובש עם צרוף החום, גוזלים ומאבדים בקלות ומהר את המים הנוזלים מהשלג, כן השאול מאבד מהר את האנשים אשר חטאו, ולא סבלו מכאוב החולי. עיין שם.   385.  המהרש"א כתב, שהמילה "יגזלו" משתייכת לכאן ולכאן. והיינו, "ציה וגם חום יגזלו", על ידי שגזלו מליתן מה שציויתי, "יגזלו מימי שלג", יגזלו מכם הגשמים.
אמר ליה זעירי מדיהבת לרבינא: אתון - מהכא מתניתו לה.
אבל אנן - מהכא מתנינן לה: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו' ואבדתם מהרה". והיינו, שהגשמים נעצרין כאשר מתחייבין שונאיהם של ישראל כליה ואבדון.
אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות  386   387 .

 386.  ביאר הבן יהוידע על פי דברי האלשיך, שכתב, שדבר פשוט הוא שצריך לתת תרומות ומעשרות. שהרי כאשר אדם מוריד אריס לעבוד בשדהו, נותן לו מחצה שליש או רביע מהיבול. והרי הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים ומזיל טללים ומשיב רוחות, שבלעדם לא תצמח תבואה, ואיך יקשה לאדם לתת מעשר לכהן, שהוא שליחו של הקדוש ברוך הוא ? ! וזהו שהגשמים נעצרים בשביל ביטול תרומות ומעשרות.   387.  הגבורת ארי כתב, שמשמע שנחלקו האמוראים בסוגייתנו. כל אחד מהם סובר שהגשמים נעצרים בגלל דבר אחר. ואין לומר שאינם חולקים, אלא כל אחד אמר דבר אחד שמחמתו נעצרים הגשמים, אבל לא בא לשלול דברים אחרים, כי הלשון שנקטו "אין הגשמים נעצרין אלא וכו'", משמע שדווקא מחמת דבר זה, ולא מחמת סיבות אחרות. אבל השפת אמת כתב, שאין מהלשון ראיה, ובאמת לא נחלקו זה על זה. וכן כתב העיון יעקב, שכל התנאים והאמוראים לא נחלקו זה על זה, שהרי לכולם יש ראיה מהמקרא. אלא שכל אחד אמר את דעתו, שאם יראו שיש עצירת הגשמים, יפשפשו במעשיהם. ואם יש בהם עוונות כאלו, יתלו הדבר בזה, ויעשו תשובה בדבר. עוד כתב, שאפשר שכל אחד אמר דבר זה לפי דורו. זה דיבר בעבירה שהיה דורו פרוץ בה, וזה בעבירה אחרת. ואמר כל אחד מהם, שעצירת הגשמים בדורו לא היתה אלא בשביל חטא זה.
שנאמר: "ציה גם חם יגזלו מימי שלג".
מאי משמע? היאך למדים דבר זה מהמקרא?
תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שצויתי אתכם (וזהו לשון "ציה") בימות החמה, דהיינו, מצות תרומות ומעשרות, שזמנן בקיץ, בימי קציר חטים  388 , ולא עשיתם - יגזלו מכם מימי שלג (כלומר, גשמים) בימות הגשמים.

 388.  עיין במהרש"א שהעיר שלכאורה היה ראוי יותר לנקוט "לקט שכחה ופאה", שזמנם ממש בימות החמה, בשדה. כי תרומות ומעשרות ניתנים יותר בימות הגשמים, אחר דישה ומירוח.
אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מסַפְּרֵי לשון הרע.
שנאמר: "רוח צפון תחולל גשם, ופנים נזעמים לשון סתר". "תחולל" - לשון ביטול הוא. כמו "לא יחל דברו" (במדבר ל ג). והיינו, מה שרוח צפון מבטלת את ירידת הגשם  389 , והקדוש ברוך הוא מראה פנים נזעמים  390 , היינו מפני לשון סתר ורכילות.

 389.  מבאר האבן עזרא (על הפסוק, משלי כה כג), דהיינו על ידי שהרוח מפזרת את העננים. אמנם מפרשים רבים פירשו להיפך, ש"תחולל" מלשון יצירה והולדה. עיין שם.   390.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, שאפשר לפרש דהיינו פנים נזעמים של בני אדם, שמצטערים בכך.
אמר רב סלא אמר רב המנונא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים  391   392 . שנאמר: "וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו'" (סוף הפסוק: "מאנת הכלם").

 391.  כתב רבינו עובדיה מברטנורה (על המשנה במסכת אבות פרק ה' משנה כ') "עז פנים לגיהנם וכו'", שלפי שהעזות והחוצפה ניכרת בפנים, כפי שנאמר בספר משלי "העז איש רשע בפניו", לכן נקרא "עז פנים".   392.  כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פרק ב' משנה ה') על דברי המשנה "הוי עז כנמר": אף על פי שאמר עז פנים לגיהנם, צוה בעזות בתוכחת המורים וכיוצא בזה, וכאילו אמר: השתמש בקצת הפחיתות במקומו ברצון השי"ת ובאמיתותו, כמאמר הנביא: עם עיקש תתפל, אלא בתנאי שתהיה כוונתך האמת. והוא שאמרו: לעשות רצון אביך שבשמים.
והיינו, משום שמאנת הכלם (סירבת להיכלם ולהתבייש), והיתה בך עזות מצח, לכן ימנעו רביבים ומלקוש.
ואמר רב סלא אמר רב המנונא: כל אדם שיש לו עזות פנים - סוף נכשל בעבירה. שנאמר: "ומצח אשה זונה היה לך". משמע, שמשום שמאנת הכלם, היה לך מצח אשה זונה.
רב נחמן אמר: אדם שיש לו עזות פנים - בידוע שכבר נכשל בעבירה בעבר.
שנאמר: "ומצח אשה זונה היה לך", לשון עבר. ולא נאמר "יהיה לך", לשון עתיד.
אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש לו עזות פנים - מותר לקרותו רשע. שנאמר: "העז איש רשע בפניו"  393 . והיינו, שאם ראית אדם מעז פנים, אמור לו רשע בפניו  394 .

 393.  המהרש"א כתב שהמקרא מסורס. וכך צריך לקרוא: "העז בפניו איש רשע".   394.  שמשום שהוא מעז פנים, מותר לקרותו רשע. כי ודאי נכשל בעבירה ועומד במרדו, שהכרת פניו ענתה בו. אבל בלאו הכי, איתא במס' קידושין (כח א) שהקורא לחבירו רשע, יורד עמו לחייו. והיינו, שמותר לשנאותו, ולירד לאומנותו למעט פרנסתו. תוספות. ורש"י כתב, שמשום דבר זה בלבד, שהוא מעיז פנים, מותר לקרותו רשע, ואין בו משום מלקות כדאמרינן במסכת קידושין (שם). אמנם בגמרא שם איתא שמי שקורא לחבירו רשע - יורד עמו לחייו. ורק הקורא לחבירו ממזר - סופג את הארבעים. עיין שם.
רב נחמן בר יצחק אמר: אף שמצוה על האדם לאהוב את חבירו, נאמר "ואהבת לרעך כמוך", מכל מקום, אדם שיש לו עזות פנים - מותר לשנאותו  395 . שנאמר: "ועז פניו ישנא" (נקוד "ישונא", לשון שינוי  396 ). אל תקרי יְשֻׁנֶא, אלא יִשְׂנָא (בשי"ן שמאלית. והיינו, שמותר לשנאותו).

 395.  באמת בגמרא במסכת פסחים (קיג ב) מצינו שאמר רב נחמן בר יצחק שהרואה בחבירו דבר ערוה - מצוה לשנאותו, ולא רק שמותר לשנאותו, אלא שכאן אין רנב"י נכנס לענין זה, ורק אמר שמחמת עוון עזות פנים, יוצא אדם זה מכלל דין "לא תשנא את אחיך". אבל באמת - מצוה לשנאותו. גבורת ארי.   396.  היינו, שפניו יהיו משונים משאר הבריות, כפי שמצינו במשה רבינו: כי יראו מגשת אליו, כי קרן אור פניו. רש"י בקהלת (ח א). והאבן עזרא שם כתב: ועז פניו ישונא - סור עזות פנים ממנו. כי החכמה תוליד הענוה, כי בהתגבר הנשמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח.
אמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה. שנאמר: "בעצלתים ימך המקרה"  397 . בשביל עצלות שהיה בישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך.

 397.  רש"י פירש על הפסוק (קהלת י, יח): כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, ישפל הבנין המקרה את הבית והמסכך עליו.
ואין "מך" אלא עני. שנאמר: "ואם מך הוא מערכך"  398 .

 398.  הפסוק מדבר בענין ערכין. דהיינו, אדם שאומר "ערכי עלי", עליו לתת סכום קבוע להקדש (כפי שמפורש בספר ויקרא, פרק כז). "ואם מך הוא, ואין ידו משגת", דהיינו, שאינו יכול לתת את הערך הקצוב בפרשה, אזי הכהן מעריך את יכלתו, וכך יתן.
ואין "מקרה" אלא הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "המקרה במים עליותיו".
והיינו, שבגלל "עצלתים", בשביל שישראל אינם עוסקין בתורה מתוך עצלות, "ימך", ייעשה כמי שאין בו כח להוריד טל ומטר - "המקרה", שהוא הקדוש ברוך הוא.
רב יוסף אמר: דבר זה נלמד מהכא, ממקרא זה: "ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם"  399 .

 399.  פשוטו של מקרא: לפעמים אור השמש אינו נראה, אף שבהיר הוא בשמים, כי העננים מכסים אותו. אבל אם בא רוח ומטהר את השמים מהעבים, אזי ייראה אור. מצודת ציון. ועיין במהרש"א כאן.
ואין אור אלא תורה. שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור".
"בהיר הוא בשחקים". תנא דבי רבי ישמעאל: אפילו בשעה שרקיע נעשה בהורין בהורין (כמו "בהרת". כלומר, שהרקיע מנומר בעבים) כדי להוריד טל ומטר - רוח עברה ותטהרם (רוח עוברת ומפזרת את העבים, ונעשה הרקיע טהור ונקי).
והיינו, שמשום ש"לא ראו אור", שלא נתעסקו בתורה, לכן "בהיר הוא בשחקים וגו'", שאין המטר יורד.
אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל. שנאמר: "על כפים כסה אור". משמע, בעון כפים - כסה אור.
ואין כפים אלא חמס. שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם".
ואין אור אלא מטר. שנאמר: "אף ברי יטריח עב, יפיץ ענן אורו". והיינו, המלאך ששמו "אף ברי"  400 , יפיץ ענן אורו. דהיינו, את הגשם שלו  401 .

 400.  וכך מצינו בפיוט של תפילת גשם: "אף ברי את שם שר מטר". ועיין מה שפירש שם במטה לוי.   401.  כך הוא לשון רש"י באיוב (לז): "אף ברי - שם מלאך הממונה על העננים, והוא יפיץ ענן מטרו של המקום".
מאי תקנתיה (מה תקנתו)  402 , כלומר, מה יעשה האדם כדי שבכל זאת ירדו גשמים?

 402.  הקשו המפרשים, למה הגמרא לא שואלת על הדרשות הקודמות, כמו "אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות", "אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים" וכו', מה תקנתן? וכתבו, שאכן שאלת הגמרא כאן מתייחסת לכל הנאמר לעיל, ובאמת תקנתן של כל אלו - ירבה בתפילה.
ירבה בתפלה  403 .

 403.  קשה, הרי ממה נפשך, אם חזרו בתשובה שלמה, ודאי שבכך תקנו עוונותיהם, ולמה שתימנע מהם טובה. ואם לא חזרו בתשובה, מה תועיל תפילתם, הרי תפילת רשעים - תועבה ! וכתב השפת אמת, דהיינו שאף אם יש רשעים הגוזלים, ולא שבו בתשובה, מכל מקום על ידי תפילת הצדיק - בא הגשם. והגבורת ארי כתב: ירבה בתפילה לאחר שיוצא הגזל מתחת ידו. שאם לא כן, הרי הוא כטובל ושרץ בידו. וכעין זה כתב בקרן אורה, שאף שמחזיר את הגזילה, מכל מקום צריך להרבות בתפילה, כדי להוריד את הקטרוג שנברא על ידי הגזילה.
שנאמר: "ויצו עליה במפגיע".
וכך הוא פירוש הפסוק: "ויצו" הקדוש ברוך הוא "עליה", על הגשם, שירד. אימתי - "במפגיע", כשיתפלל האדם עליה.
ואין לשון "פגיעה" אלא תפלה. שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו' ואל תפגע בי"  404 .

 404.  כמו כן מצינו גבי יעקב (בראשית כח יא): "ויפגע במקום וילן שם", וכתב שם רש"י: ורבותינו פירשו לשון תפילה וכו' ולמדנו שתיקן תפילת ערבית וכו'.
ואמר רבי אמי: מאי דכתיב "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל"?  405 

 405.  פשוטו של מקרא: אם קהה הברזל - חרבות צורים שקיהו פיהם וחדודם. והוא לא פנים קלקל - ואינם לטושים ומרוטים למען היות להם ברק. אף על פי כן: וחיילים יגבר. מגביר הוא במלחמה את גבורי החיילים לנצח. ויתרון הכשר חכמה - ומעלת כשרון יש עוד לחכמה יותר מן הברזל. אם תלמיד חכם משחיר פניו ברעב, ואתה רואהו מסכן בין העשירים, הרבה חיילים מתגברים על ידו. רש"י שם.
אם ראית רקיע שקיהה (נתקלקל ולקה)  406  כברזל מלהוריד טל  407  ומטר, דע שזה בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין  408 .

 406.  כמו "ושיני רשעים תקהינה" (ירמיה לא כח), וכפי שפירש שם רש"י, שהבנים ילקו בעוון האבות. ועיין שם במצודת ציון שפירש שהוא ענין חלישות, כמו הפסוק שגמרתנו מביאה "אם קיהה הברזל", שהכוונה שנחלש הברזל מלכרות העץ. ועיין שם עוד במפרשים.   407.  היינו טל של ברכה. שהרי הגמרא לעיל אמרה שהטל אינו נעצר לעולם. מהרש"א.   408.  כאן משמע שהיינו בגלל עבירות הרבה. והקשה הגבורת ארי, הרי לעיל אמר רב אמי, שהגשמים נעצרים מחמת עוון גזל !
שנאמר: "והוא לא פנים קלקל". דהיינו, בשביל מעשיהם המקולקלים של הדור  409 .

 409.  מצאנו בחז"ל לשון "פנים" לגבי דור: "פני הדור כפני הכלב" (סוטה מט ב).
מה תקנתן, כלומר, מה יעשו כדי שבכל זאת ירדו גשמים?
יתגברו ברחמים (ירבו בבקשת רחמים). שנאמר: "וחילים יגבר". יגביר חיילים בתפילה  410 .

 410.  נקט "חיילים" לשון רבים, כי תפילת רבים יותר מקובלת. וכן להלן לענין לימוד תורה, לימוד רבים מועיל יותר. מהרש"א.
וסוף הפסוק: "ויתרון הכשיר חכמה". והיינו, כל שכן שעדיף אם הוכשרו מעשיהן של הדור מעיקרא (מתחילה), ולא שרק עתה, מחמת עצירת הגשמים, נאלצו להגביר חיילים בתפילה.
שאם הכשירו מעשיהם מתחילה, יבואו להם יותר גשמים.
וכך מתבאר המקרא: "ויתרון", עדיף על הגברת חיילים לתפילה עתה, אם "הכשיר חכמה", שהכשירו מעשיהם מתחילה.

דרשני המקוצר