פרשני:בבלי:יבמות יד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות יד א

חברותא

ומשנינן: מי סברת, האם סבור אתה, שאכן עשו בית שמאי כדבריהם!?
לא עשו בית שמאי כדבריהם!  1 

 1.  מבאר הריטב"א שלא הקלו ליבמה לצרת ערוה, אלא הצריכוה חליצה, דבפחות מכן אי אפשר "כיון שעמדו בשמועה". אלא שעדיין קשה, שיש בכך משום אגודות אגודות. כי לפי בית הלל היא פטורה לגמרי מהחליצה, ולפי בית שמאי היא חייבת (אך התוס' כתבו שלא עשו בית שמאי כדבריהם ופטרוה אף מן החליצה!). ותירץ הריטב"א, שסוברת עתה הגמרא, שגם בית הלל הצריכוה חליצה, כדי שלא יהיו אגודות.
ואילו רבי יוחנן אמר: אכן עשו ועשו בית שמאי כדבריהם.
ושאלה זו היא בפלוגתא דרב ושמואל.
דרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם.
ואילו שמואל אמר: עשו ועשו! והוינן בה: אימת? על איזה תקופה נחלקו רב ושמואל אם עשו בית שמאי כדבריהם אם לאו.
אילימא קודם שיצאה בת קול מהשמים והכריזה שהלכה כבית הלל -
תיקשי, מאי טעמא דמאן דאמר "לא עשו בית שמאי כדבריהם", והרי סברו שהלכה כמותם!
ואלא שמא תאמר שנחלקו על התקופה לאחר שיצאה הבת קול -
אם כן, תיקשי איפכא, מאי טעמא דמאן דאמר "עשו בית שמאי כדבריהם"?
ומשנינן: אי בעית אימא, נחלקו על התקופה קודם בת קול, ואי בעית אימא נחלקו על התקופה לאחר בת קול.
ומבארת הגמרא את שני האופנים:
אי בעית אימא נחלקו על התקופה קודם בת קול -
וכגון דבית הלל היו רובא, ובית שמאי מיעוטא.
למאן דאמר לא עשו בית שמאי כדבריהם, למרות שהיו סבורים שהם הצודקים, דהא בית הלל היו רובא, ויש ללכת בהכרעה במחלוקת אחר הרוב.
וגם המיעוט, שחולק על דעת הרוב, חייב לנהוג הלכה למעשה כדעת הרוב, אף על פי שהוא סבור שהרוב טועה!
ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נהגו הלכה למעשה כדעת הרוב, היות וכי אזלינן בתר רובא - היכא דהחולקים כי הדדי נינהו, שהם שוים בהבנתם.
אבל במחלוקת של המיעוט והרוב הכא - בית שמאי הם מחדדי טפי.
שהיו חריפים ומחודדים בהבנתם יותר מבית הלל, ולכן לא מכריע הרוב את ההלכה למעשה.
ואי בעית אימא נחלקו בתקופה לאחר שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כבית הלל.
מאן דאמר לא עשו בית שמאי כדבריהם - דהא נפקא בת קול והכריעה נגדם.
ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם על אף הכרזת הבת קול - שיטת רבי יהושע היא. דאמר: אין משגיחין בבת קול.
ועתה דנה הגמרא בשאלה של לא תתגודדו:
ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם, וכן עשו בית הלל כדבריהם, איך נהגו כך?
והא קרינן כאן: (דברים יד) "לא תתגודדו"
- לא תעשו אגודות אגודות!
אמר אביי: כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון שני בתי דינים בעיר אחת, שהללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל.
אבל שתי בתי דינים המורים הוראות חלוקות בשתי עיירות - לית לן בה. לא איכפת לנו, כי אין בכך משום לא תתגודדו.
אמר ליה רבא: והא הוראתם של בית שמאי ובית הלל היא לכלל ישראל, וכהוראות חלוקות של שני בתי דינים בעיר אחת, דמי!
אלא, אמר רבא, כך יש לתרץ:
כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון בית דין בעיר אחת, אשר פלג חלק מדייני בית הדין מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל.
אבל שני בתי דינין המורים הוראות חלוקות בעיר אחת - לית לן בה.
ומביאה הגמרא ראיה שהיו נוהגים בהוראות חלוקות, ולא חששו ל"לא תתגודדו".
תא שמע: במקומו של רבי אליעזר, הסובר שאפילו "מכשירי מילה", שהן מלאכות הצריכות להעשות לצורך האפשרות לקיים מצות מילה, דוחות את השבת, ולא רק מצות מילה עצמה - היו כורתים עצים בשבת, כדי לעשות פחמים בשבת, כדי לעשות ברזל לסכין של מילה.
במקומו של רבי יוסי הגלילי שהתיר בישול עוף בחלב, ואכילתו - היו אוכלים בשר עוף בחלב.
ומדייקת הגמרא: רק במקומו של רבי אליעזר, אין, היו נוהגים כמותו, אבל במקומו של רבי עקיבא, החולק עליו, לא היו נוהגים כרבי אליעזר!
דתניא, כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה לצורך קיום מצות מילה מערב שבת - אין דוחה את השבת!
ואיך נהגו במקומו של רבי אליעזר כמותו, ובמקומו של רבי עקיבא כרבי עקיבא, ולא חששו ל"לא תתגודדו"!? ותמהה הגמרא על זה שהקשה קושיה זו:
והאי, מאי תיובתא מכך שלא נהגו כולם באותה שיטה?
והרי מקומות מקומות, שאני.
שהרי כבר חילקנו לעיל שאין איסור לא תתגודדו בשני מקומות.
ועתה מסבירה הגמרא:
ודקארי לה - מאי קארי לה? זה שהקשה, מה עלה בדעתו להקשות כך!?
סלקא דעתך אמינא, משום חומרא דהלכות שבת, שהעובר עליהן דינו בסקילה - לכן כל המקומות כמקום אחד דמי.
קא משמע לן שגם בהלכות שבת אין כל המקומות נחשבים למקום אחד, ואין לחשוש לשינוי ההוראה במקומות שונים.
ומקשה הגמרא: תא שמע מהנהגתו של רבי אבהו:
דרבי אבהו, כי איקלע לאתריה, כשהיה מגיע למקומו דרבי יהושע בן לוי - הוה מטלטל בשבת שרגא, "נר", שהוא כלי, אשר בתוכו שמן ופתילה.
הנר עצמו הוא כלי שימושי, שאפשר להחזיק בו שמן, אך כיון שהיו מדליקים אש בפתילה, נמצא שהוא כלי המיועד על ידי האדם למלאכה שאסור לעשותה בשבת.
והיה רבי אבהו מטלטלו לנר בשבת, לאחר שכבתה האש, ולא היה חושש לאיסור טילטול מוקצה, היות ורבי יהושע סובר כרבי שמעון, ד"לית ליה מוקצה".
והיינו שאין הקצאת האדם מלהשתמש בכלי בשבת, אוסרת את הכלי באיסור מוקצה. לפי שאין "מוקצה" לרבי שמעון, אלא דבר שהוא מוקצה מחמת עצמו, כגון אבן או מת.
אך כלי שמצד עצמו הוא ראוי לשימוש של היתר בשבת, אלא שהאדם הקצהו מדעתו, מחמת שהוא משתמש בו למלאכה האסורה בשבת, אינו נהיה ל"מוקצה".
ואילו כי איקלע רבי אבהו לאתריה למקומו דרבי יוחנן, הסובר כרבי יהודה, ד"אית ליה מוקצה", והיינו, שהקצאת האדם משימוש בכלי בשבת מחמת שייעד אותו למלאכה האסורה בשבת, אוסרת אותו באיסור מוקצה - לא הוה מטלטל שרגא, היות והוא מוקצה!
ומוכח מהנהגתו של רבי אבהו שנהגו באופן שונה בהלכה למעשה, ומדוע אין כאן "לא תתגודדו".
ותמהה הגמרא על המקשה:
והאי - מאי קושיא!?
וכי לא אמרינן ש"מקומות מקומות", שאני!?
ומבארת הגמרא את הקושיה:
אנן, הכי קאמרינן: רבי אבהו - היכי עביד הכא הכי, והיכי עביד הכא הכי? איך הוא נהג בצורה שונה ממקום למקום!?
ומשנינן: רבי אבהו - כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, שפסק הלכה כרבי שמעון, שאין הנר מוקצה.
אלא, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן, החמיר על עצמו, ולא הוה מטלטל את הנר משום כבודו דרבי יוחנן שפסק כרבי יהודה, ואסר לטלטל את הנר.
ודנה הגמרא: והאיכא שמעא! הרי היה לרבי אבהו שמש, שהיה משרת אותו, והוא ראה שרבי אבהו מטלטל לנר. ואם כן, הוא היה מטלטלו גם לפני רבי יוחנן, שהרי לא היה יודע שרבי יוחנן פוסק להיפך, והיה בכך פגיעה בכבודו של רבי יוחנן.
ומבארת הגמרא: דמודע ליה לשמעא, שהודיע רבי אבהו לשמשו, שיש להחמיר ולא לטלטל את הנר במקומו של רבי יוחנן, מפני כבודו.
תא שמע ממשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים את צרת הערוה, ואלו מתירים אותה - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.
אי אמרת בשלמא לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי.
אלא אי אמרת עשו בית שמאי כדבריהם, נמצא שיש ביניהם ממזרים מצרות הערוה - אמאי לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי?
וממשיכה ומבארת הגמרא:
בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו מלקחת נשים, למרות שלדברי בית הלל יוצאות צרות הערוה בלא יבום ובלא חליצה, בעוד שלבית שמאי אסור להן לצאת בלי חליצה, ונמצא שבניהם נולדו באיסור.
היות דבני "חייבי לאוין" נינהו, ואינם ממזרים.
אלא, בית הלל מבית שמאי - אמאי לא נמנעו מלשאת מהם נשים?
והרי בני צרות ערוה שהתייבמו הם בני חייבי כריתות, שהרי צרת הערוה היא אשת אח שלא הותר ליבום, והיא בכרת.
ובני חייבי כריתות - ממזרים נינהו!
וכי תימא לתרץ, שקסברי בית הלל דאין ממזר מחייבי כריתות, אלא רק מחייבי מיתות בית דין, ואיסור אשת אח של צרת ערוה הוא רק כרת.
והאמר רבי אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים הם שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת!
אלא, לאו, שמע מינה שלא עשו בית שמאי כדבריהם!
ודוחה הגמרא: לא.
לעולם עשו בית שמאי כדבריהם.
אלא דמודעי להו, הם היו מודיעים לבית הלל מי הם בני צרות הערוה שהתייבמו, ופרשי, ובית הלל היו פורשים מהם מלשאתם לנשים.
והכי נמי מסתברא, שכך הוא הביאור במשנה.
דקתני סיפא: כל הטהרות וכל הטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו, על גבי הכלים השאולים של אלו. על אף שבית הלל מחמירים בטהרות מבית שמאי.
ובהכרח, שהיו מודיעים בית שמאי לבית הלל אלו הם הכלים הטמאים שלהם לפי בית הלל, והוא הדין שהודיעום אלו הם הממזרים שלהם לפי בית הלל.
ומסבירה הגמרא את הראיה:

דרשני המקוצר