פרשני:בבלי:יבמות כז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כז א

חברותא

חלץ לאחיות, לא נפטרו צרות.
היו שתי אחיות נשואות לשני אחים, ולכל אחת מהם היתה צרה, אמר שמואל שהדין הוא, אם חלץ לאחיות לא פטר בזה את הצרות שלהן, משום שהחליצה שחלץ לאחיות חליצה גרועה היא, שהרי לא יכול ליבם אותן, כמו ששנינו במשנה בריש הפרק. ואם כן, חליצה גרועה כזו לא מועילה לפטור את הצרות שלהן.
אבל אם חלץ לצרות של האחיות, כן פטר בכך את האחיות.
(אף על פי שגם אותן הוא לא היה יכול ליבם, שהן צרות ערוה, והאחיות פטורות ופוטרות גם את צרותיהן מיבום, מכל מקום איסורן קל יותר מאשר האחיות עצמן, ולכן יכולות לפטור את האחיות, וכמו שיתבאר בסמוך).
וכיון שסובר שמואל שצריך חליצה טובה ולא גרועה, למה הוא אומר שבנפלו שלש אחיות לפני שני אחים, אחד חולץ לכולן!?
הכיצד יתכן שהיכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה, שיש אפשרות שיחלוץ לה שמעון, שחליצתו כשירה - חליץ לה ראובן חליצה פסולה!?
מדוע חולץ ראובן לכולן, על אף שחליצתו בשניה חליצה גרועה היא, היות וכבר חלץ לאחותה, והיא אחות חלוצתו, ולא יחלוץ לה שמעון, שחליצתו טובה היא, שאין היא אסורה לו משום אחות חלוצתו!?
ומשנינן: מאי אחד חולץ לכולן, נמי, דקאמר, מה שהתכוון שמואל כשאמר "אחד חולץ לכולם" - אאמצעית!
כלומר, אחד מהם חולץ לשלישית (וקוראים לה "אמצעית" משום שהיא אסורה על שני האחים שחלצו כבר לשתי אחיותיה). כי סובר שמואל שחליצה פסולה אינה צריכה חליצה משניהם, וחולק על רב הסובר שצריכה חליצה מכל האחים.
ותמהה הגמרא: והא כולן קאמר!? הרי אמרנו ש"אחד חולץ לכולן" ולא רק לאחת!?
ועונה הגמרא: כיון דרובה גביה - קרי ליה כולן.
כיון שאותו אחד שחולץ לה חולץ לרוב האחיות (שתים מתוך שלוש), לכן אמר שמואל לכולן, אפילו שהכוונה רק לשלישית.
ואיבעית אימא, מתרצת הגמרא עוד תירוץ, על השאלה מדוע לשמואל אחד חולץ לכולן, הרי חליצתו גרועה לגבי אחיו שעדיין לא חלץ
כי קאמר שמואל שחליצה מעליא בעינן, מה שהוכחנו לעיל מחלץ לאחיות לא פטר צרות, ששמואל סובר שרק חליצה מעולה פוטרת -
הני מילי למיפטר צרתה. אבל מפטרא נפשה - פטרה!
היינו, רק לגבי לפטור את צרתה לא מועילה חליצה גרועה. אבל כאן הרי אחד חולץ לכל אחת מהנשים, ואין כאן צורך לפטור צרות.
גופא, אמר שמואל:
א. חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות, משום שאין חליצת האחיות חליצה טובה, היות והן אסורות עליו באיסור של אחות חלוצתו.
אולם חלץ לצרות - נפטרו אחיות. ויתבאר להלן.
ב. חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרה.
אם נתן גט לאחת משתי יבמות, לא מועילה חליצתה לפטור צרתה משום שכיון שנתן לה גט, חליצתה אינה חליצה מעולה היות והיא אסורה עליו ביבום (מדרבנן, דמדאורייתא גט לא מועיל ביבמה רק חליצה).
אבל חלץ לצרה - נפטרה בעלת הגט! לפי שהצרה ראויה ליבום גמור, וחליצתה חליצה מעולה היא.
ג. חלץ לבעלת המאמר - לא נפטרה צרה.
אם עשה מאמר, דהיינו קידושין (בכסף או בשטר) באחת, החליצה שלה בלבד לא פוטרת אותה לשוק לגמרי, כיון שהיא צריכה עוד גט מדרבנן בשביל לנתק ממנה את קידושי המאמר, ולכן חליצתה אינה פוטרת את צרתה.
אבל חלץ לצרה - נפטרה בעלת מאמר, היות וחליצת הצרה, חליצה מעליא היא.
ועתה הגמרא באה לדון בחילוק שמחלק שמואל בין חליצת האחיות לחליצת צרות האחיות:
מאי שנא החולץ לאחיות, דלא נפטרו צרות בחליצתן, היות דהויא לו "אחות אשה בזיקה", ולפיכך אינו יכול לייבמה, ולכן אין חליצתה מעולה.
חלץ לצרות נמי, לא ליפטרו אחיות, דהויא להו "צרות אחות אשה בזיקה".
כי כשם שזיקה עושה ערות אחות אשה בזיקה, כך צרותיה של אחות האשה נחשבות ל"צרות ערוה בזיקה".
וכל צרה של ערוה, עומדת היא "במקום ערוה" (לשון רש"י!), וכשם שהערוה עצמה אינה מתייבמת, כך צרתה אינה מתייבמת. ואם היא אינה מתייבמת הרי אין חליצתה חליצה מעולה, ואם כן, מה החילחוק בין חליצת האחות לבין חליצת צרתה!?
ומשנינן: קסבר שמואל אין זיקה, ואין מושג של איסור "צרת אחות אשה בזיקה" כי אין מושג של איסור "אחות אשה בזיקה".
ופרכינן: והא אמר שמואל לעיל בפרק שני "יש זיקה"
ומשנינן: מה שאמר שמואל את חילוקו בין חליצת האחיות לחליצת צרותיהן - לדברי האומר אין זיקה קאמר. אך הוא עצמו סבור שיש זיקה, ואין מקום לחילוק הזה.
ופרכינן: אי הכי, שאמר שמואל את חילוקו רק לדברי האומר אין זיקה:
חלץ לאחיות - אמאי לא נפטרו צרות!?
בשלמא צרה דרחל הנחלצת שניה לא תיפטר, דכיון דחלץ לה ללאה תחילה, והדר חלץ לרחל, הויא לה חליצה דרחל חליצה פסולה, שהרי נהייתה כבר רחל אחות חלוצתו.
אלא צרה דלאה, תיפטר! שהרי חליצתה של לאה, שנחלצה ראשונה, חליצה מעולה היא, לפי הסובר אין זיקה, ואין היא אחות זקוקתו,
ומשנינן: מאי "לא נפטרו צרות", נמי, דקאמר שמואל, אצרה דרחל.
ופרכינן: והא צרות בלשון רבים קאמר שמואל!? ומשנינן: כוונתו של שמואל היא ל"צרות" דעלמא. דהיינו, שבכל מקום ומקום שיארע דבר כזה, הרי כל הצרות של רחל בכל המקומות הללו, לא נפטרו בחליצת האחות.
ופרכינן: אי הכי, שהצרות האמורות בדברי שמואל הן רק צרות רחל שבכל מקום, ולא צרות לאה -
מה שאמר שמואל: חלץ לצרות נפטרו אחיות, איך זה יתכן!?
ואצרת רחל, והיינו, בחליצתה של צרת רחל - מי מיפטרא רחל!?
והא תנן: אסור אדם בצרת "קרובת חלוצתו".
והוא איסור בפני עצמו, שאינו צרת ערוה הרגילה בנפילה מיבום, אלא גזרו חכמים, מהטעם שיבואר להלן, לאסור את הקרובות של צרת חלוצתו, שאפילו נישאה קרובת חלוצתו לאדם זר, ויש לו עוד אשה, אסורה האשה ההיא, שהיא צרת "קרובת חלוצתו" על החולץ.
והרי רחל היא קרובת לאה שנחלצה על ידו, והרי היא "קרובת חלוצתו", ונמצא שצרתה של רחל היא צרת "קרובת חלוצתו".
וכיון שהיא אסורה ליבום, אין חליצתה מעולה, ומדוע חילק שמואל ואמר שחליצתה של צרת רחל כן פוטרת את רחל!?
ומשנינן: שמואל נמי, "התחיל, ולא התחיל" קאמר, והכי קאמר:
התחיל לחלוץ באחיות, שתחילה חלץ ללאה - לא יגמור בצרות! שמעתה הוא אינו יכול לחלוץ לצרת רחל ולפטור בכך את רחל. לפי שאינו יכול לייבם את צרת רחל, וכדתנן: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו.
אבל אם התחיל לחלוץ בצרות, וכגון שתחילה חלץ לצרת לאה, ופטר את לאה - יגמור אף באחיות.
שעתה יכול הוא לחלוץ לרחל ולפטור גם את צרתה, לפי שלא נאסרה רחל בחליצתה של צרת לאה,
דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.
רב אשי אמר: לעולם כדקאמרת תחילה, שחליצת האחיות אינה חליצה טובה כי כל אחת מהן היא אחות זקוקה, והיא אסורה לפי שמואל, הסובר יש זיקה.
ומה שהקשינו אם כך, גם הצרות אסורות, שהרי הצרה היא כמו הערוה, ולמה חליצת הצרות עדיפה על חליצת האחיות, יש לחלק:
ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה. אין בכח הזיקה להעמיד את הצרה כערוה, ולאסור את הצרה ביבום כמו הערוה.
תניא כוותיה דרב אשי:
חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות!
ויש לנו לדייק: הא אם חלץ לצרות, כן נפטרו אחיות בחליצת הצרות.
מאי טעמא? לאו, משום דקסבר התנא בברייתא יש זיקה, ולכן האחיות אסורות ביבום, וחליצתן אינה מעולה, ולכן אם חלץ להן לא נפטרו הצרות.
ולא אלימא זיקה לשוייה לצרה כערוה. ולכן הצרות אינן נאסרות ביבום, ואם חלץ להן נפטרו האחיות.
ומוכח כרב אשי.
אמר רבי אבא בר ממל: אין ברייתא זו ראיה לרב אשי.
כי הא ברייתא מני? - בית שמאי היא! המתירים אפילו צרות ערוה מן התורה.
דתנן (לעיל יג א): בית שמאי מתירין הצרות לאחין!
ופרכינן: אם ברייתא זו לדברי בית שמאי היא, שאינם אוסרים כלל צרת ערוה -
אי הכי, מדוע רק חולצת צרתה? יבומי נמי תתייבם!
ומשנינן: סבר התנא של הברייתא הזאת כרבי יוחנן בן נורי, דאמר: בואו ונתקן להם לצרות, שיהו חולצות ולא מתייבמות, כדי שלא יבואו לידי תקלה, לפי שבית הלל מחזיקים את צרות הערוה כערוה, ואת בניהם ממזרים.
ומקשינן: והאמר מר (לעיל טו א): לא הספיקו לגמור את הדבר, עד שנטרפה השעה. ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: אחריו, חזרו ותקנו לא לשאת צרת ערוה גם לבית שמאי.

דרשני המקוצר