פרשני:בבלי:כתובות נב ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. דהיינו, כדי שלא יתרגלו השבאים להעלות את דמי השבויים.
ומקשינן: משמע מהברייתא, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, דווקא ביותר מכדי דמיהן אין פודין את השבויים. הא בכדי דמיהן - פודין אותם, אף על גב דפרקונה יותר על דמי כתובתה!
ורמינהי: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה, פעם ראשונה - פודה. מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה. אם לאו - אינו פודה! ומוכח שאף על פי שאין השבאים דורשים יותר מכדי דמיה, אם הם דורשים יותר מכדי כתובתה, אינו חייב לפדותה!
ומתרצינן: רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה (שתי קולות הוא סובר בענין פדיון):
א. אינו פודה אותה ביותר מכדי דמיה שהיא שוה בשוק.
ב. אף אם אין מדובר ביותר מכדי דמיה, אין חייב לפדותה ביותר מכדי כתובתה.
שנינו במשנתינו: לקתה חייב לרפאותה.
תנו רבנן: אלמנה שניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה - הרי היא (הרפואה) כמזונות, ונוטלת הם דמי רפואתה. לפי ששני דברים אלה, מזונות ורפואה - צרכי חייה הם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מדמי כתובתה, ואינה בכלל מזונות, שהרי מזונות - אין להם קצבה.
ואילו רפואה שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות. שדומה היא למזונות, שאף למזונות אין קצבה.
אמר רבי יוחנן: עשו הקזת דם בארץ ישראל - כרפואה שאין לה קצבה.
קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא (אשת אביו), דהות צריכה רפואה כל יומא, והיה עליהם לשלם לה רפואתה, שהרי היא כמזונות, שאין לה קצבה.
אתו הקרובים לקמיה דרבי יוחנן לשאול כיצד ינהגו.
אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא, דהיינו, קוצו לרופא סכום שיקבל בו עליו רפואתה לעולם. שעל ידי כך תיחשב רפואתה כדבר שיש לו קצבה, והרי היא גובה אותו מכתובתה, ואינו כמזונות! 70
70. הביא הר"ן, דמשמע דהיינו דווקא באלמנה, אבל באשתו - חייב אף ברפואה שיש לה קצבה. והכי משמע פשטא דמתניתין, דתנן: "לקתה - חייב לרפאותה", ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה, לרפואה שאין לה קצבה. וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור, שכתב דאף באשתו הדין כן, והביא ראיה מהירושלמי. ומהרמב"ם משמע כדברי הר"ן, שחילק בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה גבי אלמנה, ולא חילק גבי אשת איש.
אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין (דהיינו, מי שאוהב את אחד מבעלי הדין, ומטעים דבריו לדיין, ועורך את הדין לפניו לזכותו. ונקרא "עורכי הדיינים", לפי שהוא עורך את הדיינים להפוך את לבם לטובתו של זה). שאף אני נתתי לקרובי עצה איך להפטר מתשלום דמי רפואתה.
ותמהינן: מעיקרא, בתחילה, כשנתן להם את העצה - מאי סבר, ולבסוף, כשנתחרט ואמר "עשינו עצמינו כעורכי הדיינים" - מאי סבר?
ומבארינן: מעיקרא סבר שהוא צריך לתת להם עצה משום מה שכתוב: "ומבשרך (מקרובך) לא תתעלם".
ולבסוף סבר: אדם חשוב - שאני (שונה) 71 , ולכן הייתי צריך להזהר מלתת עצה אף לקרובי.
71. משום "ולזות שפתים הרחק ממך". תורי"ד.
מתניתין:
אם לא כתב לה לאשתו בכתובתה: "בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון" (דהיינו, שכותב לה שאם תמות בחייו ויירשנה, אזי בנים זכרים שיהיו לה ממנו, ירשו את כסף כתובתה ונדונייתה חוץ מהחלק שיחלקו עם אחיהם מאשה אחרת, ובני האשה האחרת ירשו גם הם כתובת אמן. ונפקא מינה אם כתובתה של זו מרובה משל השניה, או שלשניה יהיו יותר בנים, ואז טוב להם שיטלו כתובת אמן, אף ששתי הכתובות שוות), אף על פי כן חייב לקיים דבר זה, מפני שהוא תנאי בית דין.
וכן אם לא כתב לה: "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין" - חייב, שהוא תנאי בית דין.
וכן אם לא כתב לה: "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר 72 אלמנותיך בביתי (כל ימי משך אלמנותך) " - חייב, שהוא תנאי בית דין.
72. כך הגירסא במשנה לפנינו. ובתוס' רי"ד להלן (נ"ד ע"א) כתב דהוא לשון דירה, או לשון משך (וכמו שפירש רש"י כאן). אמנם לשון המשנה במשניות היא: כל ימי "מיגד", והיינו לשון משך, ד"וימשכו" - מתרגמינן "ונגידו". תוי"ט.
כך היו אנשי ירושלים כותבין.
וכן אנשי גליל - היו כותבין כאנשי ירושלים.
אבל אנשי יהודה היו כותבין בכתובה כך: "את תהא יתבא בביתי וכו' עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך". לפיכך, אם רצו יורשין, נותנין לה כתובתה - ופוטרין אותה.
גמרא:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאחר שהבעל יורש את אשתו, מפני מה התקינו חכמים כתובת בנין דכרין, שיוריש לבניה את הנדונייה שירש ממנה?
כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו נדונייה יפה - כמו מה שמשאיר לבנו ירושה. לפי שעתה, שיודע אביה שבניה יקבלו את מה שנותן לה - יתן לה בעין יפה!
ותמהינן: ומי איכא מידי דרחמנא אמר: ברא - לירות, ברתא - לא תירות (שמדאורייתא רק בן יורש, ובת אינה יורשת), ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא (ובאו רבנן ותיקנו שאף בת תירש), שיתן לה ממונו שהיה ראוי שבניו יירשו?
ומבארינן: הא נמי, שיתן האב לבתו נדונייה בעין יפה - דאורייתא הוא, דכתיב: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים".
ועתה, בשלמא בנים - בידיה קיימי, בידו לבקש לו אשה, שדרכו של איש לחזר אחר אשה.
אלא בנתיה - מי קיימן בידיה, וכי דרכה של אשה לחזר אחר איש?
אלא, הא קא משמע לן מקרא זה, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי (שילבישנה ויכסנה אביה, ויתן לה נדונייה), כי היכי דקפצי עלה - ואתו נסבי לה (כדי שיקפצו לשאתה).
ועד כמה יתן לה נדונייה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי (עד עשירית מנכסיו).
ומקשינן: ואימא שנדונייה דאב (שנתן לה האב) - לירות, באמת יירשוה בניה, שהרי משום כך תקנו כתובת בנין דכרין, כדי שיתן לה אביה נדונייה יפה, ויקפצו לשאתה. אבל כתובה ותוספת דבעל - לא לירות!
ומבארינן: אם כן, אם הם לא יירשו גם את כתובת הבעל, חוששין שהאב נמי מימנע (יימנע) ולא כתב לבתו, שיאמר האב, אם הבעל מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי, אף אני אמנע מלהרבות לו נדונייה.
ומקשינן: כיון שכל תקנת כתובת בנין דכרין היא כדי שיכתוב האב נדונייה לבתו, אם כן אימא שרק היכא דכתב אב נדוניה לבתו - לכתוב הבעל כתובת בנין דכרין. אבל היכא דלא כתב אב - לא לכתוב בעל כתובת בנין דכרין!
ומשנינן: מאחר שברוב הכתובות יש נדונייה, לא פלוג רבנן בין כתובה לכתובה, ותקנו שבכל כתובה יכתבו כתובת בנין דכרין.
ומקשינן: כיון שכל התקנה היא כדי שיתן האב לבתו נדונייה, אם כן, למה תקנו תקנה זו רק בבנים זכרים, נאמר שבת בין הבנים, דהיינו, אם לאשה זו תהיה רק בת, ומאשה אחרת יהיו לו בנים, נמי תירות (תירש) את נדוניית וכתובת אמה, שהרי גם בכהאי גוונא שייך טעם התקנה!
ומבארינן: תקנה זו כנחלה שויוה רבנן, שהרי כותבין בכתובה לשון "ירתון" (יירשו), והרי אין בת יורשת בין הבנים.
ומקשינן: ועדיין, בת בין הבנות, דהיינו, אם יהיו לו רק בנות משתי נשיו - תירות הבת את כתובת אמה, שהרי כשיש רק בנות, יש להן דין ירושה!
ואמרינן: לא פלוג רבנן בענין כתובת בנין דכרין, לומר שבת בין הבנים לא תירש, ובין הבנות - תירש.
והוינן בה: כיון שטעם כתובת בנין דכרין הוא משום הנדונייה שהכניס אבי האשה, ותיגבי אף ממטלטלי (ולעיל בדף נ' אמרנו שאין יורשין כתובת בנין דכרין - אלא מקרקע)!
ואמרינן: כתובת בנין דכרין - ככתובה שויוה רבנן 73 , ומטלטלין של היתומים לא משתעבדים לשטר כתובה.
73. כתבו התוס', דהשתא שתקנו הגאונים שכתובה גובה ממטלטלי, אף כתובת בנין דכרין גביא ממטלטלי, שהרי שויוה רבנן ככתובה. אבל הרמב"ם כתב, דכתובת בנין דכרין אינה גובה מן המטלטלין, לפי שלא נמצא מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך מעמידין אותה על דין התלמוד, שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. והביא הר"ן, שמקצת מן הגאונים סוברים שאינה נוהגת היום כלל, לפי שלא תקנו אותה, אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועכשיו הרי קופצים ונותנים יותר מדאי.
ומקשינן: אם שויוה ככתובה, תטרוף ממשעבדי (ולקמן יש בזה מחלוקת)!
ומשנינן: "ירתון" תנן 74 , שכתובה זו - כירושה היא, וירושה אינה טורפת ממשועבדים.
74. אף המקשה ידע דירתון תנן, ולא מלשון הכתובה משיבו, אלא השיבו בלשון קצר, ור"ל דחכמים נתנו להם רק דין ירושה, כיון שמכח ירושה קאתו. תוס'.
דין כתובת בנין דכרין חל דווקא אם יש בירושה חוץ מסכום הכתובה של האם גם נכסים בשווי דינר, שיוכלו לקיים בו חלוקת ירושה כאמור בתורה.
והוינן בה: ואימא שאף על גב דליכא מותר דינר בירושה חוץ מכתובת האם - יהא דין כתובת בנין דכרין!?
ומשנינן: במקום דקא מיעקרא (שנעקר דין) נחלה דאורייתא - לא תקינו רבנן כתובת בנין דכרין. ולכן, רק במקום שיש מותר דינר, שאפשר לקיים בו נחלה דאורייתא, אנו אומרים שיטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן.
רב פפא איעסק ליה לבריה להשיאו עם בת מבי אבא סוראה (חמיו היה, והשיא רב פפא את אחות אשתו - לבנו).
אזיל רב פפא לבית אבי הנערה, למיכתב לה כתובתה, ושם יפסוק ויכתוב לה אביה כמה יתן בנדונייתה.
שמע יהודה בר מרימר שבא רב פפא, נפק אתא איתחזי ליה.
כי מטו לפיתחא של בית אבא סוראה, הוה קא מפטר יהודה מיניה דרב פפא.
אמר ליה רב פפא ליהודה: ניעול מר בהדאי (הכנס יחד אתי)!