פרשני:בבלי:נדרים מג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מג ב

חברותא

אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו - הרי זה מותר.
ואי אמרת שאין הדבר יוצא מרשות המפקיר עד דאתי לרשות זוכה, אם כן, מה לי נדרו קודם להפקירו, מה לי הפקירו קודם לנדרו, סוף סוף זוכה המודר מרשות המדיר!?
הוא מותיב לה, והוא משני לה: באמת אם רוצה המפקיר לחזור בו, יכול לעשות זאת כל זמן שלא זכה בו אחר. ומכל מקום אם היה הפקרו קודם לנדרו - מותר בו המודר, משום שכל הנודר - אין דעתו על מה שהפקיר. וממילא לא הדירו מחפץ זה כלל, אף שהוא נחשב עדיין ברשותו.
מתיב רבא: שכיב מרע שהיו לו שני עבדים, ונתן את מקצתן של נכסיו לעבד ראשון, ואחר כך נתן את כולן (כל נכסיו) לשני, ועמד אחר כך אותו אדם מחליו, אזי העבד הראשון קנה את מה שהקנה לו רבו, ואין רבו יכול לחזור בו, משום שמתנה במקצת אין דינה כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו אם עמד מחליו. אבל העבד השני לא קנה, כדין מתנת שכיב מרע שנתן את כל נכסיו, שיכול לחזור בו אם עמד.
ועתה, על כרחך צריך לומר שכשנתן לשני, נתכוין לתת לו גם מה שנתן כבר לראשון. שאם לא כן, אלא נתכוין לתת לו רק מה שנשתייר אחר מה שנתן לראשון, אם כן, הרי הוא חילק את כל נכסיו, והרי כל מתנה זו - דין מתנת שכיב מרע יש לה, ולמה ראשון קנה?
אלא על כרחך, צריך לומר שנתן לשני גם מה שנתן כבר לראשון. רואים שדעתו על מה שנתן, והוא הדין לענינינו, שדעתו על מה שהפקיר!  158 

 158.  כך פירשו התוס' לפי גירסת הגמ' שלפנינו. ובר"ן יש גירסא אחרת. עיי"ש.
אלא, אמר רבא: היינו טעמא דרבי יוסי, גזירה משום מתנת בית חורון (המעשה המובא להלן במשנה). שכיון שאנן סהדי שהפקיר רק כדי שיזכה המודר, חיישינן שאם נתיר לעשות כן, יבואו להתיר אף במקרה שאמר המדיר בפירוש שמפקיר על מנת שיזכה המודר, כמתנת בית חורון.
תניא: המפקיר את שדהו, כל שלשה ימים - יכול לחזור בו אף אם זכה כבר אחר בשדה. והטעם הוא, שעשו תקנה מפני הרמאים, שכיון שהפקר פטור מן המעשר, היו מפקירין שדותיהן כדי ליפטר, והיה בדעתם לחזור ולזכות בהם. ונמצא שלא היה הפקרן - אלא להערמה בלבד. לכן תקנו שלא יהא זה הפקר כלל, ואף אם זכה בהן אחר - יכולין הבעלים לחזור בהם.
מכאן ואילך, לאחר שלשה ימים - אין המפקיר יכול לחזור בו. שלאחר שעברו שלשה ימים, כבר אין חוששין לרמאין. שאם באמת נתכוין רק לפטור עצמו ממעשר, הרי לא היה ממתין מלחזור בו עד אחר שלשה ימים! אלא ודאי נתכוין להפקר גמור.

דרשני המקוצר