פרשני:בבלי:גיטין כט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין כט ב

חברותא

שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא (קח ממנה את החפץ ואחר כך תן לה את הגט) ואזל איהו (השליח או שלוחו של השליח) ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ (נתן לה את הגט, ורק אחר כך נטל ממנה את החפץ) ; וכך נחלקו:
רבי יוחנן פוסל אפילו בו (בשליח ראשון שעשה כן), וכל שכן בשלוחו של השליח שעשה כן, והיות ובאופן זה השליחות בטילה, שוב לא ישלחנו לעולם ביד אחר, שמא לא יעביר השליח לשלוחו דברים כהוייתן, או שמא לא יעשה השליח כפי שנצטוה, ויהא הגט בטל.  1 

 1.  השמועה נתבארה לפי מה שכתבו התוספות בדעת רש"י, דמה ששנינו במשנתנו "שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר", היינו שאין רצונו של הבעל שיהא הפקדון ביד אשתו, ולכן לא ימסרנו לאחר שמא לא יהא כרצונו של הבעל; וראה במהרש"א תוספת ביאור בדברי התוספות בהבנת רש"י.
וריש לקיש מכשיר אפילו בשלוחו של השליח שעשה כן, וכל שכן בו (בשליח הראשון שעשה כן) ; ומשום שלדעת ריש לקיש אין הבעל מקפיד על הסדר, ולא אמר לו אלא אורחא דמילתא.  2 

 2.  הנה האופן הראשון של הגמרא הוא, שלא הקפיד הבעל על הסדר, והיא נתנה לו תחילה את החפץ; והאופן השני הוא שהקפיד הבעל והוא שינה מדעתו. אבל לא נתבאר, כיצד יהא הדין בהקפיד הבעל על הסדר ולא שינה מדעתו, ובלא הקפיד הבעל, אך הוא נתן את הגט תחילה, וראה היטב מה שכתבו התוספות והראשונים בזה.
במשנה הקודמת נתבאר דין המביא גט בארץ ישראל וחלה שישלחנו ביד אחר; והמשנה הבאה מבארת כיצד יעשה שליח המביא גט ממדינת הים שחלה, שהרי צריך הוא לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
מתניתין:
המביא גט ממדינת הים וחלה, הרי זה עושה שליח אחר בבית דין ומשלחו, שהרי צריך הוא לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", והשליח השני שלא ראה הכתיבה והחתימה הרי לא יוכל לומר כן -
ואומר השליח הראשון לפניהם של בית הדין: "בפני נכתב ובפני נחתם".
ואין שליח אחרון צריך שיאמר  3  כשיביא לה את הגט: "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא אומר: "שליח בית דין אני", ומסתמא עשו בית דין את הדבר כהכשרו.  4 

 3.  ראה בחידושי חת"ם סופר שעמד על לשון המשנה: "אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם", כי מי יעלה על הדעת שיאמר כן אם לא היה כן, ראה שם מה שביאר.   4.  בפשוטו היה נראה מלשון המשנה: "עושה שליח בבית דין ומשלחו", וכן מלשונות רש"י במשנה, שאין השליח שלוחו של בית דין אלא שליח השליח הוא, ולא נעשה בפני בית דין אלא כדי שיאמר בפניהם השליח הראשון "בפני נכתב ובפני נחתם". אך כתב החת"ם סופר, שלשון המשנה ברי"ף ובירושלמי הוא: "עושה בית דין שליח", ומזה משמע שבית הדין הוא זה שעושה את השליח ברצונו של השליח הראשון, אבל מכל מקום שליח בית דין הוא, וכח בית דין מסייע בשליחות, (ואולם הב"ח בהגהותיו על הרי"ף, הגיה במשנה שברי"ף "עושה בבית דין שליח"). וראה עוד שם בחת"ם סופר, שכתב כן גם בשם הרשב"א (ראה דבריו המפורשים כן בהמשך הסוגיא בד"ה הא דאמר רבא, וכן הוא מפורש גם בלשון המאירי, וראה עוד לשון רש"י בד"ה "מסור מילך" שכתב בסוף הדיבור: "ואנו נמסרנו לו ויהיה שליח בית דין"), וגם הוכיח החת"ם סופר כן מסוגיית הגמרא לעיל ה ב, והביא שכן כתב ומוכיח בספר "מכתב מאליהו", (וכן משמע לכאורה מדברי הגמרא לקמן ל א: "כי משוו בית דין שליח, בפניו או שלא בפניו") ; ותמה על הריב"ש הביאו הבית יוסף ופסקו בשולחן ערוך, שהם סוברים, שהשליח הוא שלוחו של ראשון, ראה שם.
גמרא:
אמרו ליה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו: בעי מיניה מרבי אבהו (שאל נא מאביך רבי אבהו את השאלה הבאה):
שליח דשליח, כלומר: השליח השני שנעשה בבית דין, האם משוי עוד שליח אחר, או לא?  5 

 5.  ב"פני יהושע" דקדק מלשון רש"י, שספק הגמרא הוא דוקא על שליח הבא מחוץ לארץ ולא על שליח שבארץ ישראל, וראה שם מה שביאר בזה; וראה עוד ב"תפארת יעקב", וראה עוד ב"חזון איש" שנסתפק, אם נידון הגמרא הוא על חוץ לארץ בדוקא או אף על ארץ ישראל, ואם הספק הוא מדאורייתא או מדרבנן, ראה כאן בליקוטים החדשים.
אמר להו אבימי לרבנן: הא לא תיבעי לכו (זו אין לכם לשאול), שיש לפשוט דין זה ממשנתנו: מדקתני במשנתנו: "אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם", ולא שנינו: "השליח השני", מכלל דאף שליח שני משוי שליח.  6 

 6.  פירש החת"ם סופר: הדקדוק הוא מדלא תנן "שני" דאז הוה דייקינן שני ולא שלישי, אבל "אחרון" אף על גב דשני נמי איקרי אחרון כדכתיב (בפרשת וישלח): "לאה וילדיה אחרונים, ורחל ויוסף אחרונים", מכל מקום אי אפשר לדייק מזה אחרון ולא שלישי, ומדלא קתני "שני", שמע מינה אפילו שלוחים הרבה; וראה עוד ב"תוספות יום טוב".
אלא כי תיבעי לכו, אך זאת יש לכם לשאול: כי משוי השליח השני שליח אחר, בבית דין בלבד הוא דמשוי שליח, או אפילו שלא בבית דין יכול הוא לעשות שליח אחר.  7 

 7.  והשליח השני יאמר כשיביא את הגט: "שליח דשליח בית דין אני", חת"ם סופר.
אמרו ליה רבנן לאבימי: הא - שאלה זו שאתה אומר - לא מיבעיא לן, מדקתני במשנתנו: אלא אומר שליח בית דין אני, הרי משמע שצריך לעשותו בבית דין.  8 

 8.  לכאורה היה נראה ביאור הדקדוק: שהרי במשנה לא נאמר "שני" אלא "אחרון", ומזה הרי משמע - כמבואר לעיל - שהמשנה עוסקת גם בשליח שלישי ורביעי, והיות ומבואר במשנה שהאחרון אומר את הנוסח "שליח בית דין אני", ולא אומר "שליח דשליח בית דין אני", הרי משמע שאף הוא נתמנה בבית דין; אלא שמלשון הגמרא לא משמע כל כך כפירוש זה.
רב נחמן בר יצחק מתני - לדין ודברים שבין רבנן לאבימי - הכי (כך היה שונה אותם):
אמרו ליה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו: בעי מיניה מרבי אבהו: שליח דשליח שנתמנה בבית דין, כי משוי שליח אחר, בבית דין בלבד יכול למנות שליח שלישי, או אפילו שלא בבית דין.
אמר להו אבימי לרבנן: עד שאתם שואלים היכן עושה הוא אותו, ותיבעי לכו אי משוי שליח בעלמא, כלומר: האם יכול הוא כלל לעשות שליח אחר ואפילו בבית דין.
אמרו ליה רבנן לאבימי: הא - שאלה זו על עצם מינוי השליחות - לא קמיבעיא לן, דהרי תנן במשנתנו: אין השליח "האחרון" ולא שליח "שני", מכלל דשליח משוי שליח.
אלא כי קא מיבעיא לן: בבית דין הוא דמשוי ליה שליח, או אפילו שלא בבית דין.
אמר להו אבימי לרבנן: הא - אף שאלה זו נמי - נמי לא תיבעי לכו, דהא קתני: "אלא אומר שליח בית דין אני".
אמר רבה:
שליח הגט בארץ ישראל עושה כמה שלוחין, כלומר עושה שליח שני ושני לשלישי וכן לעולם, ואינו צריך בית דין.  9 

 9.  כתב רש"י: "עושה כמה שלוחין, ראשון לשני ושני לשלישי וכן לעולם ואין צריך בית דין הואיל ואין הראשון צריך לומר בפני נכתב, האחרון נמי אין צריך לומר שליח בית דין אני" ; ונראה מדבריו שזה הוא עיקר חידושו של רבה, וכן כתב ה"חזון איש" (ראה ליקוטים חדשים) מדנפשיה, והוסיף: "ומלת כמה מתפרש להפלגת הענין שאינו קשור בתנאים ובדינים". אבל הרשב"א כתב: "נראה דלרבותא נקט ארץ ישראל, דאין צריך לומר בחוץ לארץ, דכח בית דין יפה ועושין כמה שלוחין, אבל בארץ ישראל דמנפשייהו קא משוו ושלא בבית דין אימר אין עושה שליח אלא הראשון לבדו דמכח הבעל קא אתי, אבל השליח השני דמכח השליח קאתי, לא".
אמר רב אשי: אם מת השליח הראשון בטלו כולן, ומשום שכל השלוחים באים מכחו של ראשון, וכשמת זה בטלה שליחותו, ועמו כל הבאים אחריו.
אמר מר בר רב אשי: הא דאבא דקטנותא היא  10  (שמועה זו של אבי, מימי קטנותו הם), כי יש להשיב עליה:

 10.  ראה בחידושי חת"ם סופר ביאור בדרך הלצה בלשון זה שאמר מר בר רב אשי.
שהרי אילו מת בעל מידי מששא אית בהו (אם מת הבעל, וכי יש ממשות בכל אלו השלוחים)!?
הרי בהכרח דכולהו מכח מאן קאתו? מכח דבעל קאתו (מכח מי הם באים, הרי שמכח הבעל הם באים)!
ולכן: אי איתיה לבעל (אם הבעל קיים) אפילו אם השליח הראשון אינו קיים, כי אז איתנהו לכולהו, אף כל השלוחים שבאו מכחו הרי הם קיימים.
וכשליתיה לבעל ליתנהו לכולהו (אם מת הבעל בטלו כולן), אבל אם מת השליח הראשון לא בטלו כולן, שלא מכחו הם באים, אלא מכח הבעל.
מעשה בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו (מעשה באדם שהיה רוצה לשלוח גט לאשתו על ידי אדם מסוים) מחוץ לארץ לארץ ישראל -
אמר לו השליח: לא ידענא לה לאשתך (איני מכירה) שאוכל לת לה את הגט.
אמר ליה הבעל לשליח: זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתביה ניהלה, (לך והבא את הגט לאבא בר מניומי שהוא מכיר אותה, וילך הוא ויתננה לה).
אתא השליח לארץ ישראל ולא אשכח (לא מצא) לאבא בר מניומי, אשכחיה (ומצא) לרבי אבהו ורבי חנינא בר פפא ורבי יצחק נפחא, ויתיב רב ספרא גבייהו, וסיפר להם דברים כהוייתן.
אמרו ליה רבי אבהו ורבי חנינא ורבי יצחק נפחא:
מסור מילך קמי דידן, דכי ייתי אבא בר מניומי ניתביניה ליה, וליזיל וליתבינה לה, (אמור את דברי שליחותך בפנינו, ותן לנו הגט, ואמור "בפני נכתב ובפני נחתם", ואנו נמסרנו לאבא בר מניומי שיהיה שליח בית דין), וכאשר מבואר במשנתנו, ששליח הבא מחוץ לארץ עושה שליח בבית דין.
אמר להו (לשלשת החכמים שהיו סמוכים ונקראו "רבי") רב ספרא (שלא היה סמוך ונקרא "רב"):
והא שליח הזה שנשלח רק כדי למסור את הגט לאבא בר מניומי, ולא נעשה שליח לגרשה - שליח שלא ניתן לגירושין הוא, ושליח כעין זה אינו יכול למסור את הגט לאחר!?  11 

 11.  נתבאר על פי רש"י, וכן כתבו עוד ראשונים ; וב"פני יהושע" תמה בזה, מה טעם וסברא יש בזה שלא יוכל שליח זה לעשות שליח אחר ככל שליח שעושה שליח! ? ועוד תמה: הרי כבר מינהו הבעל לאבא בר מניומי כשליח, כאשר אמר לו ליתנו לאבא בר מניומי, ואם כן נמצא, שהשליח הזה אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא למוסרו לאבא בר מניומי, ולמה לא יוכל למוסרו לאחר שיתננו הוא לאבא בר מניומי! ? וקושייתו הראשונה של ה"פני יהושע" כבר הקשה רבינו קרשק"ש כאן: "תימא, מאי קאמר, אטו אינו שליח שיתן הגט ביד אבא בר מניומי, וממה שהוא שליח אמאי לא יעשה שליח, כי היכי דעביד שליח בהולכת הגט"! ? ורבינו קרשק"ש הביא מכח קושיא זו פירוש אחר בדברי הגמרא, דהכי מקשה: כיון שלא נעשה שליח לגירושין, אלא שליח למוסרו לאבא בר מניומי אם כן אינו שליח שהאמינוהו חכמים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", והרי הוא כאדם אחר ואינו נאמן ; וכיוון לפירוש זה ב"פני יהושע", ותמה על הראשונים שלא פירשו כן. ויש מי שהעיר בישוב קושייתו השניה של ה"פני יהושע" (וראה ב"תפארת יעקב" ד"ה ומ"מ אפשר), שודאי אם היה השליח הזה קוף בעלמא להביא את הגט לאבא בר מניומי, בזה פשיטא שלא היה יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", שאין להאמין לקוף אלא לשליח, (ומה עלה על דעתם של החכמים להכשירו לומר בפני נכתב) ; ובהכרח צריך היה להיעשות שליח למנות את אבא בר מניומי, ובזה סבירא להו להראשונים, שאין הפרש בין אם הוא שליח למסור את הגט לאשה, או שהוא שליח לעשות שליח אחר שיביא הוא את הגט, ובין כך ובין כך הוא נאמן; ובזה יתבאר מי הכריחו לרש"י לפרש את סוגייתנו במביא מחוץ לארץ לארץ ישראל וראה עוד בענין שליח שלא ניתן לגירושין: בכתב וחותם לרעק"א, בחת"ם סופר, ב"תפארת יעקב" באריכות, ב"חזון איש" (ליקוטים חדשים כאן) באריכות וב"אילת השחר".
איכסופו (נכלמו) שלשת החכמים מטענתו של רב ספרא.
אמר על כך רבא: קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמוכו (קטע רב ספרא שלא היה סמוך את רגליהם של שלשה חכמים סמוכים) כי תשובתו תשובה ניצחת היא.
אמר על כך רב אשי: וכי במאי קפחינהו!? והרי אין תשובתו של רב ספרא תשובה.
שהרי מי קאמר ליה, וכי אמר לו הבעל לשליח: אבא בר מניומי יתן את הגט ולא את!? והיות שנעשה שליח לגרשה יכול הוא לעשות שליח בבית דין, כמבואר במשנתנו.
איכא דאמרי כך היה מעשה:
אמר רבא: קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמוכו בטעותא, (בטעות ניצחם רב ספרא), שהרי אף הוא שלוחו של הבעל לגירושין! אמר רב אשי: וכי מאי טעותא יש כאן!? הרי:
מאי קאמר ליה, כלומר: ודאי כוונת המשלח היתה: אבא בר מניומי ולא את! ואם כן שליח שלא ניתן לגירושין הוא, ואינו יכול למסור את הגט לאחר.
מעשה בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו (מעשה באדם ששלח גט לאשתו) מחוץ לארץ לארץ ישראל -
אמר ליה המשלח לשליח: לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין (אל תתן לאשתי את הגט עד שלשים יום).
אתניס בגו תלתין יומין (קרה לשליח אונס בתוך שלשים יום) שאמור היה למונעו מלעשות את השליחות לכשיעברו שלשים יום.
אתא השליח לקמיה דרבא!
אמר רבא: והרי חלה טעמא מאי אמרו במשנתנו שהוא יכול לעשות שליח בבית דין, הרי זה משום דאנוס הוא, ואם כן האי נמי אנוס הוא, ויכול הוא לעשות שליח אחר בבית דין.
ולכן אמר ליה רבא למשלח: מסור מילך קמי דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה (אמור את דברי שליחותך בפנינו, ותן לנו הגט ואמור "בפני נכתב ובפני נחתם", ואנו נעשה שליח אחר, ויהיה שליח בית דין).
אמרו ליה רבנן לרבא: והא שליח שלא ניתן היום לגירושין הוא!? שהרי לא עברו עדיין שלשים יום שקבע הבעל למתן הגט.  12 

 12.  ראה ביאור בקושיית הגמרא ב"כתב וחותם" לרעק"א.
אמר להו רבא לרבנן: כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש, היות ולאחר שלשים יום הרי יכול שליח זה לגרש, לפיכך אף קודם שלשים יום כשליח שניתן לגירושין הוא.
עוד הקשו עליו החכמים מצד אחר: וליחוש שמא פייס, כלומר: שמא נתפייס הבעל עם אשתו בתוך שלשים יום אלו שמתעכב הגט ביד השליח, ובעל, ונמצא שהגט "גט ישן" הוא, ואינו כשר לגרש בו!?  13 

 13.  א. כל גט שנתייחד הבעל עם אשתו בין כתיבה לנתינה פסלוהו רבנן, משום שמא יאמרו "גיטה קודם לבנה", כמבואר לקמן עט ב, והוא הנקרא "גט ישן". ב. ביאר רש"י: שאין זה דומה לכל מי ששולח גט ביד אחר, ונשתהה הגט ביד השליח שאין אנו חוששים שמא פייס, כי באופן זה אין עוקר הבעל את עצמו לבוא אל האשה, כי סבור הוא שכבר קידמו השליח ונתן את הגט, אבל כאן שהתנה עם השליח שלא יתננו אלא לאחר שלשים יום, הרי יש לחוש שנתפייס.
מי לא תנן, וכי לא שנינו במשנה לקמן עו ב:
הנותן גט לאשה, ואמר לה: הרי זה גיטך על מנת שיחולו הגירושין מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש, הרי זה גט, שהרי אמר "מעכשיו" כשהיה עדיין חי ויכול לגרש, והוא הרי לא בא, ונתקיים תנאו שהתנה "אם לא באתי".
והוינן בה (בגמרא שם קודם המשנה): וניחוש שמא פייס בתוך זמן זה, ולאחר זמן יבוא הבעל ויערער לומר "פייסתי" ויפסול את הגט!?  14 

 14.  נתבאר על פי רש"י לקמן עו ב.
ואמר רבה בר רב הונא: הכי אמר אבא מרי (רב הונא) משמיה דרב: באומר הבעל נאמנת עלי לומר שלא באתי, ושוב לא יוכל לערער ולפסול את הגט ; וכל שכן שאנחנו מעצמנו לא נערער.
הרי למדנו שאם לא אמר כן חוששים שמא פייס, ואם כן האיך ניתן את הגט הזה, והרי אפשר פייס הבעל בתוך שלשים יום!?
איכסיף רבא מתמיהתם של רבנן שהשיבוהו תשובה ניצחת.
לסוף איגלאי מילתא דגט של ארוסה הואי אותו גט שנמסר לשליח למוסרו לאחר שלשים יום.
אמר רבא: אם אמרו בנשואה - שהיא חביבה עליו - שחוששין שמא פייס -
יאמרו כן גם בארוסה, שאינה חביבה עליו עד שיהא מחזר לפייסה!?
אמר רבא: הא ודאי קא מיבעיא לן (בזה ודאי יש להסתפק):  15 

 15.  כתב ב"תפארת יעקב" לבאר, שדברי רבא הם בהקשר למעשה האחרון, וכך קאמר רבא: הן אמת שאין לפקפק במה שפסקתי בגט זה, משום "שמא פייס", שהרי איגלאי מילתא דארוסה היא, מכל מקום שמא לא עשיתי טוב מטעם אחר, כי אפשר שאין בית הדין יכול למנות שליח אלא בפניו, וכאן הרי לא היה זה בפניו של השליח, שהלך מכאן משנתברר לו שיהא אנוס; וכתב שם שבזה מתיישבת קושיית הרא"ש על רש"י.

דרשני המקוצר