פרשני:בבלי:גיטין לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין לא א

חברותא

בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ("כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב"), ואחת תרומת מעשר ("ונחשב לכם תרומתכם") ; והקישם הכתוב זה לזה, כדי ללמד:
כשם שתרומה גדולה: א. ניטלת באומד (ללא חישוב מדויק), כלומר: אחד מחמשים שאמרו חכמים להפריש תרומה, הרי היא ניטלת במאומד, היות ואם טעה בחשבון אין כאן איסור מן התורה, שהרי אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי מן התורה.  1 

 1.  נתבאר על פי רש"י; ובתוספות מבואר שמצוה ליטול מאומד, כי מתוך שירא לצמצם שלא יטול פחות, הרי הוא נוטל בעין יפה.
ב. וניטלת במחשבה, שאם רצה נותן עיניו בצד זה ועושהו תרומה, ואוכל בצד אחר, ומשום שנאמר "ונחשב".
כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.  2 

 2.  א. כתב רש"י: "ובמחשבה: נותן עיניו בצד זה לשם תרומה, ואוכל בצד זה ואף על פי שלא הפריש" ; וביארו התוספות את דבריו, ששני דינים נלמדים מ"ונחשב": האחד: תרומה ניטלת במחשבה, ואין צריך דיבור. השני: אין צריך הפרשה. והתוספות חלקו על דבריו, והם סוברים, שאכן נלמד מ"ונחשב" שאין צריך דיבור, אבל הפרשה אינה מעכבת אף בשאר המעשרות שלא נאמר בהם "ונחשב", וכמו שהוכיחו. ב. כתב רש"י, שאין תרומת מעשר נלמדת מתרומה גדולה בהיקש לענין מחשבה, שהרי מקור הדין שתרומה ניטלת במחשבה הוא מפסוק זה שנאמר בו "ונחשב", ואם כן אף תרומת מעשר נלמדת מפסוק זה בלי היקש, ולא נזכר ההיקש אלא לענין אומד.
ג. וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר.
מתניתין:
המניח פירות טבלים בביתו, כדי להיות מפריש עליהן (על סמך פירות אלו) תרומה ומעשרות, כלומר: סומך הוא על הפירות שיש לו בביתו, כדי לאכול טבלים אחרים שיש לו, ואומר: הרי תרומתן או מעשרותיהן של טבלים אלו בפירות שהקציתי בביתי לכך, וכך עושה הוא תמיד.  3 

 3.  כתבו התוספות: "בערבי שבתות וימים טובים איירי, דשרי שלא מן המוקף"; ומיהו לשון רש"י "וכן עושה תמיד" לא משמע כן. ובפשוטו, בהכרח אי אפשר לפרש כן לשיטת רש"י (לעיל ל ב ד"ה מוקף), הסובר שטעם דין שלא מן המוקף הוא משום החשש שמא אינם קיימים, שהרי לפי זה אם תמצי לומר שמשנתנו בערב שבת, אם כן נמצא שעיקר דין משנתנו הוא שבערב שבת סומך עליהן שהם קיימים, ועיקר חסר מן הספר; וראה "תפארת יעקב" בד"ה בתוס' בד"ה המניח, וראה בהערה הבאה. ולשון הרמב"ם (תרומות ה כו): "המניח פירות להיות מפריש עליהן עד שיעשו תרומה, אף על פי שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף, אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין".
וכן המניח מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני ולחללו על אותן מעות.
הרי זה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ולא אבדו.  4 

 4.  לשון התוספתא גיטין (פרק ג הלכה ד) הוא: "ואינו חושש שמא הרקיבה התבואה, ושמא החמיץ היין, ושמא החלידו מעות". ומלשון זה של התוספתא נסתר מה שרצה לומר ב"תפארת יעקב" (בד"ה בתוס' בד"ה המניח), שמשנתנו עוסקת דוקא במעשר פירות שאינו אלא מדרבנן.
ואם הלך לבודקן ומצאן שאבדו:
הרי זה חושש למפרע מעת לעת שמא כבר אבדו, ואם עדיין לא אכל את הטבלים או את המעשר שני צריך להפריש מהם  5  או לחללם ; ובגמרא נחלקו בפירוש "מעת לעת".

 5.  כן כתב רש"י; וב"תוספות יום טוב" דקדק מלשון הרמב"ם, שאפילו אם כבר אכל את הטבלים, צריך הוא להפריש תרומות ומעשרות, ראה שם, וברש"ש.
דברי רבי אלעזר בן שמוע.  6 

 6.  פשטות לשון המשנה: "דברי רבי אלעזר בן שמוע, רבי יהודה אומר" משמע שנחלקו, ולתנא קמא כשם שאינו חושש שמא נאבדו, כך אינו חושש שמא החמיץ, ומדברי התוספתא שהובאו לעיל בהערה 4 מוכח כן; אבל הרמב"ם הביא הן את דינו של רבי אלעזר (תרומות ה כו), והן את דינו של רבי יהודה (שם הלכה כה), וכתב שם ה"כסף משנה": "ואף על גב דרבי יהודה קתני לה, משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה".
רבי יהודה אומר:
בשלשה פרקים (זמנים) בודקין את היין - שהניחו כדי להיות מפריש עליו - אם החמיץ, ושוב אין ראוי לתרום ממנו על יין, שאין תורמין מן החומץ על יין, ומשום שבזמנים אלו דרכו של היין להתקלקל.  7  א. בקידום  8  של מוצאי החג, כשמנשבת רוח קדים (מזרחית) במוצאי סוכות.

 7.  מהר"י קורקוס תרומות ה כה.   8.  במשנה שבמשניות הגירסא היא: "בקדים", וכן הוא ברמב"ם תרומות ה כו.
ב. ובהוצאת  9  סמדר, כשהגפן מוציאה סמדר, והוא אחרי שתם הפרח, והענבים נראים באשכול כסדרן.

 9.  נראה שהוא מלשון "הנצו הרמונים".
ג. ובשעת כניסת מים לבוסר, כאשר מתחילים הענבים שבגפן לקבל לחלוחית.  10 

 10.  כן פירש רש"י בפירוש ראשון, ולזה הסכימו התוספות; ובפירוש שני פירש רש"י: שהיו כותשין הענבים כשהן בוסר, ונותנין לתוכן מים, ונעשין חומץ לטיבול.
גמרא:
שנינו במשנה: אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת:
ומפרשינן: מאי מעת לעת?
רבי יוחנן אמר: הרי זה חושש למפרע מעת לעת (כד שעות) של הבדיקה בה מצא שהן אבודין, כלומר: חושש הוא למה שעשה על סמך הפירות והמעות כד שעות למפרע בלבד; ואינו חושש למה שעשה לפני זה, כי יותר מזה לא החמירו חכמים לחשוש, אלא מעמידים אנו אותם על חזקתם הראשונה שהיו קיימים.  11 

 11.  נתבאר על פי רש"י; וכתב ב"חזון יחזקאל" (תוספתא פרק ג הלכה ד בחידושים ד"ה ויש לומר), דנראה מזה, שאף חשש של מעת לעת אינו אלא מדרבנן, ומעיקר הדין יש לנו לסמוך על החזקה עד שעת מציאה.
רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי אלעזר ברבי ינאי:

דרשני המקוצר