פרשני:בבלי:גיטין לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין לא ב

חברותא

הרי זה חושש למפרע עד מעת לעת של הנחה, כלומר: כל מה שעשה מכד שעות לאחר שהניח את הפירות והמעות, הרי הוא בספק שמא לא הותר הטבל ושמא לא נתחלל המעשר השני.
תנן במשנתנו: "אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת" -
והרי בשלמא למאן דאמר: "מעת לעת של בדיקה" - הרי שפיר ניחא לשון המשנה.
אלא למאן דאמר: "מעת לעת של הנחה" - תיקשי: וכי האי "מעת לעת" (וכי היה לו לתנא לומר: "חושש מעת לעת")!? והרי "חושש עד מעת לעת" מיבעי ליה לתנא לומר.
ומסקינן: קשיא!
שנינו במשנה: אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי אלעזר בן שמוע:
אמר רבי אלעזר בן פדת:
חלוקין עליו חביריו על רבי אלעזר בן שמוע שבמשנתנו; דהא תנן במסכת מקואות:
מקוה שנמדד ונמצא חסר מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה לטבילה -
הרי כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע (כל תרומות וטהרות שנגעו בהן כלים ואנשים שטבלו מטומאתם באותו מקוה אי פעם), בין שהמקוה ברשות היחיד (שספק טומאה במקום זה הרי הוא טמא), ובין שהמקוה ברשות הרבים (שספק טומאה במקום זה הרי הוא טהור),  1  הרי הן טמאות.

 1.  פירש רש"י: "דכי אמרינן ספק טומאה ברשות הרבים טהור, היינו ספק נגע (בטומאה) ספק לא נגע, דאיכא למימר לא נגע, אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק". ובגמרא נדה ג א נתבארו שתי לשונות בטעם הדין שלדעת חכמים אין אומרים ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ודלא כרבי שמעון שאומר, דאם המקוה ברשות הרבים הרי הוא טהור. האחד: "וכי תימא הא כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור, כיון דאיכא תרתי לריעותא (העמד טמא על חזקתו, והרי מקוה חסר לפניך), כודאי טומאה דמי". השני: "ואיבעית אימא (אי מסוטה - שספק טומאה שלה ברשות הרבים טהור - גמרי רבנן, הוה להו למימר ברשות הרבים טהור, אלא לאו מסוטה מצינן למיגמר, דתחלת טומאה איתקש לסוטה, סוף טומאה לא איתקש; ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר, רש"י שם) היינו טעמא דרבי שמעון, דגמר סוף טומאה (ספק טבילה מטומאה) מתחילת טומאה (ספק נגיעה בטומאה), מה תחילת טומאה: ספק נגע ספק לא נגע ברשות הרבים ספיקו טהור, אף סוף טומאה: ספק טבל ספק לא טבל ברשות הרבים טהור; ורבנן, הכי השתא: התם גברא בחזקת טהרה קאי, מספקא לא מחתינן לטומאה, הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו (פירוש: בספק טהרה לא נאמרה הלכה שבספק הוא טהור, ושוב ממילא מעמידים את הטמא על חזקת טומאה הראשונה) ". ולשון רש"י כאן צריך עיון קצת, דמתחילת לשונו שכתב: "דאיכא למימר לא נגע", משמע שבא לומר: דבספק טבילה הוי ודאי, והיינו כלישנא קמא; ואילו מסוף לשונו נראה שכוונתו ללישנא בתרא.
והוא הדין שבדין משנתנו יש לנו לומר לדעת התנא דמקואות, שכל התרומות שנעשו על סמך הפירות האלו - ואף קודם מעת לעת - אינן תרומות, ויחזור ויתרום.
ומקשינן על רבי אלעזר בן פדת: והרי פשיטא דחלוקין, ומה השמיענו בזה!?
ומשנינן: מהו דתימא: מאי "למפרע" - ששנינו במשנה במקואות - מעת לעת בלבד, ודעתם כדעת רבי אלעזר בן שמוע שבמשנתנו -
לפיכך קא משמע לן רבי אלעזר בן פדת, שחלוקין עליו חביריו, כי "למפרע" היינו כל הטהרות שנעשו מן הבדיקה הקודמת.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקידום של מוצאי החג:
תנא בברייתא: בשלשה פרקים וכו' בקידום של מוצאי החג של תקופה, כלומר: אם כבר נכנסה תקופת תשרי, אבל אם נמשכה תקופת תמוז עד מוצאי החג אין היין צריך בדיקה.
תניא: רבי יהודה אומר:
בשלשה פרקים מוכרין את התבואה, בזמנים אלו הוא זמן מכירת תבואה:
א. לפני הזרע של התבואה החדשה.
ב. ובשעת הזרע שלה, כלומר: בסוף הזריעה כאשר כבר זרעו את כל מה שהיה להם, וחסר להם זרע כדי להמשיך את הזריעה.  2 

 2.  נתבאר על פי התוספות, ראה בדבריהם מה שהכריחם לזה.
ג. ובפרוס הפסח, חמשה עשר יום לפני הפסח.  3 

 3.  "פרוס" לשון פרוסה הוא, כלומר מחצית מן הזמן ששואלין ודורשין בהלכות הפסח שהוא שלשים יום, גמרא בכורות נח א, וראה תוספות בכורת נז ב ד"ה בפרוס.
ובשלשה פרקים מוכרין את היין:
א. בפרוס הפסח.
ב. ובפרוס עצרת (שבועות).
ג. ובפרוס החג (סוכות).
ושמן מוכרין מעצרת (שבועות) ואילך.
ומפרשינן: למאי הלכתא מה נפקא מינה להלכה יש בזה שלימדנו התנא מתי הוא זמן מכירת תבואה ויין?
אמר רבא, ואיתימא (ויש אומרים) רב פפא הוא שאמר כן:
נפקא מינה לשותפין, שהאחד מוכר שלא מדעת חבירו רק בשלשה פרקים הללו, ואפילו אם נתיקר השער לאחר מכן, אין לשותפו עליו כלום.
תו מפרשינן: מכאן ואילך - אחר שעבר הזמן השלישי - מאי הוא זמן מכירתו? אמר רבא: כל יומא פירקיה הוא (כל יום זמנו הוא).
הענין הבא מתפרש כאן, אגב רוח הקדים שנזכרה במשנתנו.
כתיב בספר יונה: "וימן ה' אלהים קיקיון מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת, ותך את הקיקיון וייבש. ויהי כזרוח השמש, וימן אלהים רוח קדים (רוח מזרחית) חרישית, ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, וישאל (יונה) את נפשו למות, ויאמר טוב מותי מחיי":
ומפרשינן: מאי "חרישית"?
אמר רב יהודה: לשון חרישה הוא, כי רוח מזרחית חזקה היא, ובשעה שמנשבת הרי היא עושה תלמים תלמים (כמו שעושה המחרישה) בים.
אמר תמה ליה רבה:
אי הכי מאי היינו דכתיב שם: "ותך השמש על ראש יונה, ויתעלף", שמזה משמע שהפסוק בא לומר שבעקבות הרוח נתחמם העולם, ואילו לפי פירושך בא הכתוב לומר שחזקה היא, ולספר כח גבורת סערותיה!?  4  אלא אמר רבה: לשון "חרש ושתיקה" הוא: כי רוח מזרחית בשעה שמנשבת בשעת החום, הרי היא חמה מאד ומשתקת את צינת כל הרוחות מפניה.

 4.  ביארו התוספות שלא נחלק רבה לומר שאינה חזקה, שהרי מצינו בקריעת הים (שמות יד כא) "ויולך ד' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה", ונאמר בתהלים כח: "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש", כי לפעמים שולחה הקב"ה לעולם עזה וקשה, אלא שלא משמע מן הפסוק שאת חוזקה ביקש הכתוב לספר.
והיינו דכתיב: "אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום".
ואמר רבי תחליפא בר רב חסדא: אימתי בגדיך חמים, בשעה שהשקיט ארץ מדרום (כשהושתקה צינתה של רוח דרומית), ומי הוא המשתיקה רוח מזרחית, שבשעה שמנשבת רוח מזרחית הרי היא משתקת כל הרוחות מפניה.
רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו (יושבים היו, וחלף על פניהם תלמיד חכם ששמו גניבא).
אמר חד מן האמוראים לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא (נקום מפניו, כי בן תורה הוא).
אמר ליה אידך: וכי אטו מקמי פלגאה ניקום (וכי מלפני בעל מחלוקת נקום)!?  5 

 5.  שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, כמבואר לעיל ז א.
אדהכי אתא איהו לגבייהו (ביני לביני, הגיע גניבא אל האמוראים).
אמר להו גניבא לחכמים: במאי עסקיתו (במה אתם עוסקים)?
אמרו ליה: ברוחות.
אמר להו גניבא: הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב:
ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית - שהיא נוחה, לא חמה ולא צוננת - מנשבת עם כולן וממתקתן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, ורוח דרומית קשה מכולן, ואלמלא בן נץ (מלאך העשוי כנץ) מעמידה, הרי היא מחרבת את כל העולם כולו מפניה.
שנאמר בדברי ה' לאיוב (לה ג): אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני. איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו", וכך מונה הקב"ה את נפלאות הבריאה. ושם (לט כו) מוסיף ה' ואומר לאיוב: "המבינתך (האם מן הבינה שלך) יאבר  6  נץ (ירים בן נץ  7  את כנפיו ו) יפרוש כנפיו לתימן (לרוח דרומית להעמידה בפרישת כנפיו) ".

 6.  לשון כנף הוא, כמו "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו", דברים פרשת האזינו.   7.  בתרגום שם: "אפשר דמביונתך יתאבר בר נצא, פריש גדפא לדרומא".
רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי, הוה חליף ואזיל (חלף ועבר על פניהם) רב אחא בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי (שהיה יושב בעגלת זהב שהיה פרוס עליה גג בצבע תכלת, ועגלת מלכים היא), ולא הכירו החכמים מי הוא היושב בתוכה.
רבא אזל לגביה (רבא הלך אליו), ואילו רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה.
כי אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו (שמא מאנשי ריש גלותא הוא), ולכן לא אלך, כי רבא צריך להו ולכן הלך, אבל אנא לא צריכנא להו (אין אני צריך להם).
כדחזא (כאשר נוכח) רב נחמן בר יצחק דרב אחא בר יעקב הוה, אזיל לגביה (הלך רב נחמן אליו).
גלי רב אחא בר יעקב לדרעיה (גילה את זרועו) משום שהיה חם לו, ואמר רב אחא: שדיא נשיב (השידה מנשבת) ועל רוח מזרחית - שהיא מחממת מאד - שנשבה באותה עת נתכוין.
אמר רבא: הכי אמר רב: אשה מפלת בו ברוח מזרחית כשהיא מנשבת.
ושמואל אמר: אפילו מרגלית שבים מרקבת בו.
רבי יוחנן אמר: אפילו שכבת זרע שבמעי אשה (תוך שלשה ימים לתשמישה, קודם שמסרחת מאליה), מסרחת בו.
אמר רב נחמן בר יצחק:
ושלשתן - רב, שמואל ורבי יוחנן - מקרא אחד דרשו:
דכתיב: "כי הוא בין אחים יפריא, יבוא קדים רוח ה' ממדבר עולה, ויבוש מקורו ויחרב מעינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה":
"יבוש מקורו": זו מקורה של אשה כלומר: העובר שבמעיה.
"ויחרב מעיינו": זה שכבת זרע שבמעי אשה.
"הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה": זו מרגלית שבים.
אמר רבא: עדי סוראה הוא (הדרשה הזו מבני סורא היא) דדייקי קראי (שהם מדייקים את הכתובים)!
תו מפרשינן: מאי "כי הוא  8  - רוח הקדים - בין אחים יפריא":

 8.  רוח משמש הן בלשון זכר והן בלשון נקבה, כמו שכתב רש"י בפרשת וישלח על הפסוק "המחנה האחת והכהו".
אמר פירש רבא: כאשר נושב אותו רוח הקדים, כי אז אפילו דברים המהודקים משני צידי החור בו הם נתונים ("בין אחים"), מתרופפים ("יפריא"), כי הם מתכוצים מחמת החום ;

דרשני המקוצר