פרשני:בבלי:גיטין מח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין מח ב

חברותא

שהרי נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך (כלומר: המחיר צריך שייקבע לפי מספר השנים שאחר היובל הקודם, ומספר השנים שנותר עד היובל, כי היות והשדה חוזרת לבעליה ביובל, הרי נמצא שאינו קונה אלא את מספר השנים שיש עד היובל) "? ומאחר שאמר הכתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", משמע שאין הקרקע מכורה כלל, אלא תבואות של כל שנה שעד היובל.  1 

 1.  ראה ב"אילת השחר" בסוף הפרק, שהקשה: הרי בזה אין מחלוקת שאין לו אלא "קנין פירות", ולא נחלקו אלא אם "כקנין הגוף דמי", ואם כן מה הראיה מן הפסוק כמו ריש לקיש! ? וראה מה שביאר שם.
מתניתא מסייע לו לריש לקיש:
דתניא:
א. הבכור אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, אלא במה שהיה מוחזק ביד אביו בשעת מיתתו, אבל במה שהיה "ראוי" בשעת מיתה לבוא אל האב, אין הבכור נוטל בו פי שנים, ומשום שנאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים: "אשר ימצא", פרט לראוי.
ב. כיצד: מת אבי אביו לאחר שמת אביו של הבכור, והרי אביו יורש את אביו בקבר, אין הבכור נוטל "פי שנים" בירושה זו, אלא נוטל כשאר כל הפשוטים חלק אחד, ומשום ששדה זו לא היתה מוחזקת ביד אביו של הבכור בשעת מיתתו, אלא "ראויה" היתה לבוא לו לכשימות אביו.
ג. ומכל מקום: בכור נוטל פי שנים, בשדה החוזרת לאביו ביובל, כגון שמכר אביו שדה ומת, וחזרה השדה ביובל, והרי בני המוכר חולקים בה, דין הוא שיטול הבכור פי שנים בשדה זו, ואין אנו אומרים: הרי לא היתה "מוחזקת" לאביו בשעת מיתה, שהרי מכורה היתה.
והטעם בזה, כי ללוקח לא היתה בשדה אלא "קנין פירות", ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ואם כן עיקר השדה היתה של אביו ולא של הלוקח, והרי אני קורא בה "בכל אשר ימצא לו".
אמר אביי: נקטינן (מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו):
בעל בנכסי אשתו, בעל שיורד לדין עם מערער על השדה שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג, צריך הרשאה מאשתו כדי לדון עם המערער, שאם לא כן אומר המערער לבעל "לאו בעל דברים דידי את", שאתה אין לך אלא קנין פירות בשדה, ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".
ולא אמרן שצריך הבעל הרשאה, אלא בכגון דלא נחית (ירד) הבעל לדון עם המערער אפירי (על הפירות), שאין הוא דן עם המערער על הפירות כלל.  2 

 2.  נחלקו הפוסקים בביאור דברי הגמרא: לשון השולחן ערוך (חושן משפט קכב ח): הבעל שבא לדון עם אחר שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו, צריך הרשאה, ואם יש פירות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפירות דן על העיקר ואינו צריך הרשאה. והסמ"ע חלק, וכתב שם: אף אם אין עליו עתה פירות שכבר נתלשו משם, מכל מקום כיון דהשדה עומד לפירות לשנים הבאים, דן גם על גוף הקרקע, ולא נתמעט כאן אלא קרקע שאינו מגדל פירות כלל, לדעת רב האי, ולדעת הרא"ש גם בזה יכול לדון על גוף הקרקע, ולא נתמעט אלא כשהבעל והאשה מודים שהפירת נתנו לנתבע על כמה שנים והגוף לאשתו, והנתבע אומר שגם הגוף הוא שלו.
אבל נחית הבעל לדון עם המערער אפירי, שוב אינו צריך הרשאה.
כי מיגו דמשתעי דינא אפירי (מתוך שדן עם המערער על הפירות) שבזה הרי ודאי "בעל דבר" הוא, לכן משתעי דינא אגופא (יכול הוא לדון עם המערער גם על הגוף), ואף שאין הגוף שלו אלא של אשתו.

מתניתין:

פרק זה עוסק ברובו בדיני ממונות, והוא נשנה בתוך מסכת גיטין, כיון שבפרק השולח נשנו הלכות שנתקנו "מפני תיקון העולם", ולכן סמך התנא לכאן את פרק "הניזקין", העוסק אף הוא בעניינים שנאמר עליהם שהם "מפני תיקון העולם".
ושונה כאן התנא במשנה את ההלכות שנאמרו מפני תיקון העולם. ובגמרא יתבאר מה הוא "תיקון העולם" שיש בכל אחת מהן: א. הניזקין (אנשים שניזוק ממונם על ידי אנשים אחרים  1 ), שמין להן את נזקן,  2  וגובין אותו בעידית (קרקע מעולה  3 ) שבנכסי המזיק.

 1.  הן שהזיקו בגופן, הן שהזיקו על ידי ממון ששמירתם עליו. מאירי.   2.  כך פירש רש"י. וראה ב"תפארת יעקב" שתמה, מאי קא משמע לן "שמין"! ? ואכן בר"ן כתב: "כשבאין להגבות לניזק מנכסי המזיק, שמין לו בעידית", ולדבריו, לשון "שמין", מתייחס גם לבעל חוב וכתובת אשה.   3.  א. שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית, ולא לגבות הרבה מזיבורית, רש"י. כי את העידית יוכל למכור בנקל, ראה בבא קמא ז ב. ב. ומה שלא פירש רש"י, ש"עידית" היא אפילו עידית, וכל שכן בינונית וזיבורית, משום שרש"י סובר כשיטת הרא"ש (בבא קמא פ"א סימן ב'), שאם אין המזיק רוצה לתת לו בינונית אי אפשר לכופו. ולשיטת הרמ"ה שם, ב"עידית" היינו אפילו עידית, וכל שכן שיכול הוא לתבוע בינונית או זיבורית, על פי "פני יהושע". ג. כתב רש"י (בגמרא ד"ה מן העידית), שאם אין לו מעות, ורוצה לפרוע לו קרקע לפי שומא, צריך ליתן לו מקרקע מעולה שלו; ומשמע, שאם יש לו מעות, מחוייב ליתן אותן לניזק, ואי אפשר לו לפוטרו בקרקע, ואף לא מן העידית. וכתבו האחרונים, שהתוספות (מט א סוף ד"ה כגון) סוברים, שכסף וקרקע שוים. ומחלוקת רש"י ותוספות היא איך לפרש את דברי רב הונא (בבא קמא ט א) "או כסף או מיטב". כי יש לפרש ששניהם שוים, ויש לפרש, אם יש לו כסף יתן כסף, ואם לאו יתן מיטב. וראה ברש"ש, וחתם סופר, ובשלחן ערוך חושן משפט תיט א, בסמ"ע וש"ך, וביאור הגר"א. ד. בביאור לשון "עידית" הביא הערוך קרא "את כל נאות יעקב" (איכה ב ב), ומתרגמינן: "ית כל עידית יעקב"; וראה עוד ב"תפארת ישראל" על המשניות (אות א).
ב. ובעל חוב (מלוה) גובה את חובו בקרקע בינונית.
ג. וכתובת אשה נגבית בזיבורית (קרקע פחותה ורעה  4 ), ובגמרא יתבאר, אם מדובר בגרושה הגובה את כתובתה מבעלה, או באלמנה הגובה מן היתומים.

 4.  בביאור לשון "זיבורית", ראה ב"תפארת ישראל" (אות ג'), וב"תוספות יום טוב" מקואות י א.
רבי מאיר חולק ואומר: לא בעל חוב בלבד גובה מן הבינונית, אלא אף כתובת אשה בבינונית.
ד. אין נפרעין, אפילו ניזקין, את גביית את נזקם מנכסים משועבדים (שנמכרו ללקוחות), במקום שיש ברשותו של המזיק נכסים בני חורין, ואפילו  5  אם הנכסים שברשות המזיק הן זיבורית (והנכסים שמכר ללקוחות הם עידית).

 5.  לשון אפילו זיבורית, משמע, וכל שכן בינונית, והיינו בנזיקין, כי בבעל חוב אם הבינונית בני חורין, אין כאן תיקון העולם, כי כך הוא עיקר דינו, "תפארת יעקב".
ה. אין נפרעין מנכסי יתומין, אלא מן הזיבורית. ובגמרא יתבאר אם מקטנים דווקא, או אפילו מגדולים. וכן יתבאר אם בבעלי חובות דווקא תיקנו, או גם בניזקין.
ו. הגוזל שדה ומכרה, וזרעוה לקוחות ועשתה פירות, וכן אם השביחו את הקרקע, הרי הנגזל מוציא מהם את השדה כמות שהיא, עם פירותיה ושבחה, ואינו משלם הנגזל ללקוחות שהשביחו את השדה וגידלו את פירותיה אלא רק את הוצאותיהם.  6  וכאשר הלקוחות חוזרין על הגזלן "המוכר", לגבות ממנו את הפסדם, הרי שאת דמי הקרקע עצמה, כפי ששילמו לגזלן המוכר בעת ש"מכרה" להם, גובים הם אף מנכסים משועבדים, דהיינו, מנכסים אחרים שמכר המוכר הגזלן מרכושו ללקוחות אחרים.

 6.  כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, תוספות בבא מציעא יד ב.
אבל אין מוציאין מנכסים משועבדים, לא לאכילת פירות (עבור הפירות שהוציא הנגזל מידי הלקוחות, והפסידו בכך הלקוחות את אכילת פירות השדה  7 ), ולא לשבח קרקעות (עבור שבח הקרקעות) שהוציא מהם הנגזל, אלא גובים את דמי נהפסדים האלו מהגזלן רק מנכסים בני חורין שבידו, ולא מנכסים אחרים שלו שמכר לאנשים אחרים.  8 

 7.  בפשוטו "מוציאין" היינו הלקוחות. ויתכן לפרש, אין בית דין מוציאין, כי לטרוף מלקוחות צריך רשות בית דין, ראה בשולחן ערוך חושן משפט צח ט, ובתוספות כתובות צח א ד"ה דאמרי. (וכן לשון הגמרא לקמן מט ב למחר בית דין יורדין לנכסי וכו').   8.  כן פירש רש"י, ואכילת פירות ושבח קרקעות, היינו לאחר שמנכה את ההוצאות שכבר שילם לו הנגזל עבורן. וראה בפירוש הרמב"ם על המשניות, ובהלכות גזילה ט ח, שפירש בענין אחר.
וכן אין מוציאין למזון האשה והבנות שהבעל חייב במזונות אשתו, וכן חייב האב במזונות בנותיו עד שינשאו,  9  וגובות הן את מזונותיהן מנכסים בני חורין, ולא מנכסים משועבדין.

 9.  מאירי.
וכל הדינים האלו שנזכרו כאן, הם מפני תיקון העולם, וכפי שיתבאר בגמרא.
ז. והמוצא מציאה ומחזירה, והבעלים טוענים שלא החזיר את כולה, אלא רק את חלקה, לא ישבע המוצא שבועת מודה במקצת הטענה, מפני תיקון העולם.  10 

 10.  דין המוצא מציאה לא ישבע, נשנה בנפרד משאר דיני המשנה, שהרי נאמר עליו "מפני תיקון העולם" בפני עצמו. וראה בהקדמת המאירי לפרקין, שהנושא הראשון הוא "דיני הנכסים לענין פירעון", והשני במוצא מציאה וכו'; והמהרש"ל צידד, שרש"י לא גרס "מפני תיקון העולם" קמא, וראה שם במהר"ם שי"ף.
גמרא:
שנינו במשנה: "הניזקין שמין להן בעידית וכו' מפני תיקון העולם".
ותמהה הגמרא: וכי הלכה זו תקנת חכמים היא מפני תיקון העולם!?
הלא הלכה דאורייתא היא! דכתיב (שמות כב ד): "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"!?  11 

 11.  בבבא קמא ה א, למדו מכאן, שכל הניזקין גובין בעידית.
אמר (תירץ) אביי: אכן דין גביית ניזקין בעידית מן התורה הוא. ומה ששנינו שהוא "מפני תיקון העולם", לא צריכא לומר כן אלא לרבי ישמעאל, דאמר: מדאורייתא רק ב"דניזק שיימינן".
קא משמע לן משנתנו, שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם, שיהיו אנשים נזהרים מלהזיק בגופם או בממונם, להחמיר באופן השומא של גביית הניזקין, ושיימינן אפילו בעידית דמזיק.
דהיינו, אם היתה הזיבורית של המזיק מעולה ושוה כעידית של ניזק, הרי שעל אף שמדין תורה היה המזיק משלם את הנזק רק מהזיבורית שלו, כיון שהיא שוה לעידית של ניזק, בכל זאת, מפני תיקון העולם, תיקנו חכמים שישלם המזיק מעידית של נכסיו.
ומפרשינן: מאי רבי ישמעאל (היכן מצינו את דברי רבי ישמעאל) שאומר מדאורייתא בדניזק שיימינן.
דתניא: זה שנאמר בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", היינו, שתהא השומא של גביית הנזק לפי מיטב (עידית) שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעא ל.
רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. ולהלן יבואר שלדעת רבי עקיבא הניזק גובה מעידית של מזיק מדאורייתא.
וקל וחומר למזיק את ההקדש, שגובה מעידית.
והניחה הגמרא עתה, שלפי רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", פירושו: תשלום הנזק לפי הערך של ערוגה השמינה ביותר שבשדות הניזק,  12  ולפיכך פרכינן: ולרבי ישמעאל, האומר "מיטב שדהו של ניזק":

 12.  א. משמע עתה, שכוונת רבי ישמעאל לומר, שאם שילח אדם את בהמתו, ואכלה ערוגה של בית סאה בשדה חבירו, שמין את הערוגה היפה שבכל שדה הניזק, ונותן לו המזיק את דמיה, ואפילו היתה הערוגה שנזקה ערוגה כחושה. רש"י. ומה שהביא לטעות במילתיה דרבי ישמעאל, ולא מפרש שגובה קרקע המשובחת כעידית דניזק, היות ומתוך תשובתו של רבי עקיבא "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית" משמע שרבי ישמעאל מחמיר על המזיק בשום דבר יותר מרבי עקיבא. ורבי עקיבא השיב לו שלא בא להחמיר עליו כל כך. ועל כן סלקא דעתין שלדעת רבי ישמעאל משלם המזיק יותר ממה שהזיק, תוספות. וכן משמע מלשון רש"י, ראה בד"ה לא בא הכתוב, ולהלן מט א ד"ה ורבי עקיבא. וראה עוד בתוספות הרא"ש, ברמב"ן וברשב"א בבא קמא. ב. ראה ב"פני יהושע" שהקשה, אחרי שתירץ אביי את משנתנו כרבי ישמעאל, הסובר מיטב שדהו של ניזק, והיינו שמשלם המזיק בקרקע משובחת כעידית של ניזק, איך סלקא דעתין לפרש את כוונת רבי ישמעאל שישלם יותר ממה שהזיק! ? ואין לומר שהגמרא דקדקה מלשונו הכפולה של רבי ישמעאל "מיטב שדהו - של ניזק ומיטב כרמו - של ניזק", שרבי ישמעאל חידש עוד דין, מלבד מה שמשערים בדניזק, כי אם כן, מה תירץ רב אחא בר יעקב! ? ובפשוטו, דברי אביי לעיל הם אחרי מסקנת הגמרא, ראה בתוספות הרא"ש וברמב"ן. וה"פני יהושע" לא ניחא ליה בזה, וראה מה שכתב לפרש לולא דברי התוספות, וראה ברש"י ד"ה קמשמע לן. וב"תפארת יעקב".
הא תינח אכל ערוגה שמנה שבשדות הניזק, אכן משלם שמנה, כמו שהזיק.
אבל אכל כחושה - וכי משלם שמנה!? למה ישלם יותר ממה שהזיק!?  13 

 13.  כך פירשו תוספות בפירוש ראשון, וכן משמע מלשון רש"י בבבא קמא.
אמר תירץ רבי אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן:
כגון שאכלה הבהמה פירות ערוגה העומדת בין הערוגות,  14  והיו הערוגות הכחושות והשמנות מעורבות זו אצל זו, ולא ידעינן אי ערוגה כחושה אכל, ואינו צריך לשלם אלא דמי כחושה, אי ערוגה שמנה אכל, וצריך לשלם דמי שמנה - ועל זה אמרה תורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ללמדנו, דמשלם ליה ממיטב (דמי שמנה).

 14.  לשון "בין הערוגות" משמע, שזהו הגורם לחייבו לשלם במיטב, כי על ידי שבודאי יש לניזק ערוגות משובחות שהן "מיטב דניזק", לכן חייב לשלם כפי שהן שוות. אך אם היתה רק ערוגה אחת שספק לנו מה היתה, אין כאן "מיטב דניזק", ומספק לא ישלם שמנה, על פי "אילת השחר", וראה בהערה הבאה. ולשון רש"י "מעורבות זו אצל זו", משמע, שאין די במה שעדיין יש לניזק ערוגה מיטב, אלא צריך שיהיה לנו מקום להסתפק במה שנאכל, על ידי מה שהיא סמוכה למשובחות. וראה ברש"ש על רש"י ד"ה מיטב שדהו.
אמר הקשה רבא: איך יתכן לפרש שכך היא כוונת התורה!?
והרי אילו ידעינן בוודאות דכחושה אכל, פשיטא לן דמשלם כחושה. ואם כן, השתא דלא ידעינן (כאשר איננו יודעים) מאיזו אכל, וכי משלם שמנה!?
והרי דין תורה הוא, שהמוציא ממון מחבירו, עליו מוטלת חובת הראיה,  15  ואם כן, למה נחייב את המזיק מספק!?

 15.  א. עליו להביא עדים לברר את הספק, ודין דאורייתא הוא (בבא קמא מו ב) שנאמר "מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כד), יגיש ראיה אליהם, רש"י. והאחרונים (ראה "פני יהושע" וחתם סופר) התקשו, שהרי בבבא קמא שם אמרו, שדין זה סברא הוא, והפסוק נדרש לענין אחר, ולמה אמר רש"י, שהמקור לדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" הוא מן המקרא! ? וב"ברכת אברהם" תירץ, שאם סברא היא, הרי יש לומר "מיטב שדהו" גזירת הכתוב הוא לאפוקי מן הסברא. אבל אם מקרא מלא הוא, הרי יש לנו לפרש את מה שכתוב "מיטב שדהו" באופן שלא יסתור פסוק אחר. ב. האחרונים הקשו, הרי אפשר ליישב את דברי רב אידי בר אבין באופן שהניזק טוען ברי והמזיק אומר שמא! ? ראה בפני יהושע, בחידושי רבי עקיבא איגר, וב"אילת השחר" ; וראה עוד ב"חידושים מכתב יד" ד"ה הכא במאי עסקינן.
אלא, מכח קושיא זו, אמר פירש רב אחא בר יעקב את דברי רבי ישמעאל באופן אחר:

דרשני המקוצר