פרשני:בבלי:גיטין עט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין עט א

חברותא

מתניתין:
היתה עומדת על ראש הגג  55  שלה, וזרקו לה הבעל את הגט לשם, כיון שהגיע הגט לאויר הגג, הרי זו מגורשת, ואפילו אבד הגט אחר כך.

 55.  רבי אושעיא דאמר לעיל עז ב שאינה צריכה לעמוד בצד ביתה, יפרש הא דקתני "היתה עומדת על ראש הגג", כמי שעומדת, דהיינו שמשתמר לדעתה כמו שמפרש שם המשנה. ועוד יש לומר, דנקט עומדת להשמיענו שהיא עומדת ברשותה דהיינו שהגג שלה, תוס' ד"ה היתה.
היה הוא עומד מלמעלה על הגג שלו, והיא מלמטה בחצר שלה, וזרקו לה לתוך החצר, כיון שיצא הגט מרשות הגג לתוך אויר החצר, אף על פי שנמחק או נשרף קודם הגיעו לארץ, הרי זו מגורשת, שכבר קבלה את הגט קודם שאבד.
גמרא:
והוינן בה: האיך היא קונה את הגט באויר הגג?
והא לא מינטר! אינו משתמר שם, שהרוח מעיפה אותו ואין סופו לנוח בארץ. וגם אם הרוח לא תעיף אותו אלא יקרה דבר אחר, כגון שהכלב יאכל אותו או הגשם ימחוק אותו באויר, אין לה להיות מגורשת שהרי אויר שאין סופו לנוח אינו קונה.  56  ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: בגג שיש לו מעקה עסקינן והגט נכנס בין מחיצות המעקה והרוח אינה יכולה להעיף אתו משם.

 56.  כך פירש רש"י. ולפי זה כל הפוסקים שהביאו להלכה את האוקימתות דגמרא שדוקא ביש לו מעקה או בפחות משלשה סמוך לגג, ובלאו הכי לא הוי גט כלל, סוברים שכך היא ההלכה, שאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. והקשה הפני יהושע, הא בבבא מציעא (יב א) מסתפקת הגמרא אם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, ולא נפשט הספק, ולמה כאן פסקו דלאו כמונח דמי, ולא פירשו דהוי ספק מגורשת? ותירץ, שהפוסקים האלו חולקים על רש"י, ומבארים קושית הגמרא, דהא לא מינטר כפשוטו, דכיון שאינו משתמר שם לא עדיף מחצרה ממש, שצריך שתהא חצר המשתמרת, ואינו ענין להא דאויר שאין סופו לנוח. ורש"י סובר, שעל כרחך קושית הגמרא מצד אויר שאין סופו לנוח. כי אם היינו אומרים אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי, הוי ליה כחצר המשתמרת, שהרי הוא כמונח בחצר ומשתמר. ובאבני מילואים (קלט ד) מבאר שיטת רש"י, שלא פירש כפשוטו משום חצר שאינה משתמרת, שהיות והאשה יכולה לשמור את הגט שאם יבא רוח היא תתפוס את הגט בידה, נחשב לחצר המשתמרת, וכל החסרון הוא רק משום שאין סופו לנוח, שעל כל פנים מצד האויר עצמו אין סופו לנוח. וכתב עוד, ששיטת רש"י מוכחת מהגמרא. שמתרץ עולא בר מנשיא דהכא בפחות משלשה סמוך לגג. ואם הקושיא היתה משום חצר שאינה משתמרת, מה בכך שמדין לבוד הרי הוא כמונח ממש על הגג, והלא בגג עצמו לא קנה לפי שאינו משתמר, ובפחות משלשה סמוך לגג עדיין אינו משתמר, שהרוח באה ומעיפתו משם. אלא ודאי שהקושיא הוא משום אויר שאין סופו לנוח, ולכן כיון שהגיע לפחות משלשה סמוך לגג, הרי הוא כמונח כבר עתה על הקרקע, ולא איכפת לן שאין סופו לנוח.
עולא בר מנשיא משמיה דאבימי אמר: הכא, כשהגיע הגט בפחות משלשה טפחים סמוך לגג, עסקינן, דכל פחות משלשה סמוך לגג, כגג דמי, והרי הוא כאילו נח ממש על הגג,  57  ולכן קנתה האשה את הגט שם.

 57.  וכיון שהגג גבוה עשרה טפחים, הרי הוא חצר המשתמרת לכל מה שבתוכו. רש"י.
שנינו במשנה: הוא מלמעלה והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת.
והוינן בה: והא לא מינטר הגט בעודו באויר מעל חומות החצר (שהגמרא סברה שהגג גבוה מחומות החצר), שהרוח עלולה להעיף אותו מחוץ למחיצות החצר, והוי אויר שאין סופו לנוח, ומדוע היא מגורשת כאשר נמחק או נשרף הגט לפני שנח בחצר?
ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: כאן מדובר כגון שהיו מחיצות התחתונות של החצר עודפות על העליונות, שהן גבוהות יותר מהמעקה של הגג,  58  כך שמיד כאשר יצא מרשות הגג, הוא נכנס לבין מחיצות החצר, והוא משתמר שם.

 58.  לכן נקט עודפות כדי שגם כשזורקו כלפי מעלה מעל המעקה של הגג כבר יהיה תוך מחיצות החצר. רש"י.
וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על הע ליונות.
וכן אמר עולא אמר רבי יוחנן: כגון שהיו מחיצות העליונות עודפות על התחתונות.
אמר ליה רבי אבא לעולא: משנתנו, האומרת שאויר החצר קונה כמו החצר עצמו, כמאן היא? בהכרח, שהיא כרבי, דאמר לגבי שבת, שהזורק מרשות הרבים שבצד זה לרשות הרבים שממול ורשות היחיד באמצע, חייב חטאת על הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, משום ש"קלוטה כמי שהונחה" דמיא. דבר הקלוט באויר רשות, הרי הוא כמונח בארץ. ולכן הוא חייב שתי חטאות, שכאילו עקר מרשות הרבים ועשה הנחה ברשות היחיד, ואחר כך עקר מרשות היחיד, והניח ברשות הרבים. וגם כאן הגט שנמצא קלוט באויר החצר, נחשב כאילו הונח בארץ.
אמר ליה רבי אבא לעולא: אפילו תימא משנתנו כרבנן.
כי אפשר לומר, שעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי, ולא סברי "קלוטה כמי שהונחה" דמיא, אלא לענין חיוב משום מלאכת הוצאה בשבת.
אבל הכא, בקנין חצר, משום אינטורי הוא שהחצר משמרת מה שבתוכו עבור הבעלים, ולכן היא נחשב כידו, והא קא מינטר, גם באויר נשמר החפץ, ולכן דינו של אויר החצר הוא כחצר עצמה.  59  וכן אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות.

 59.  דלענין שבת צריך שתהא הנחה, ובאויר לא הוי הנחה. אבל בגט אין צריך שתהא הנחה ברשות האשה, אלא שיהא שמור ברשותה. קהלות יעקב בבא מציעא סי' י"ט.
אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: כמאן כרבי דאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא?
אמר ליה רבי אסי: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מי נטר.
שנינו במשנה: כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת.  60 

 60.  כתב הרמב"ן, שגם ברישא דמתניתין הדין הוא שאם נמחק או נשרף לאחר שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. והא דלא קתני זאת במתניתין אלא רק בסיפא, משום דאורחא דמילתא נקט, שלמעלה בגג שכיח שיאבד על ידי רוח, ולמטה בחצר שכיח שיהיו מים ואש, שימחק וישרף על ידיהם. והרמב"ם כתב (גירושין ה): היתה עומדת בראש הגג שלה, והוא מלמטה בחצרו, וזרקו לה למעלה, כיוון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות משלשה סמוך לגג, נתגרשה. ובלבד שינוח. אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה, אף על פי שנמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות משלשה סמוך לגג, כגון שנשבה הרוח והעלתו, ונמחק או נשרף, הואיל ואינו הולך לנוח, אינו גט ולא נתגרשה. ותמה עליו הרמב"ן, הרי כיון דקתני ברישא דמתניתין "כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת", האיך אפשר לומר שאם נמחק או נשרף אחר כך אינה מגורשת. וביאר המגיד משנה את דעת הרמב"ם, שהוא מפרש הגמרא "לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה" היינו רק בסיפא דמתניתין, שהוא מלמעלה והיא למטה, וזורקו לה דרך ירידה וכיון שהוא כדרך תנועתו הטבעית שדרכו לירד לכן אם נמחק או נשרף הרי זו מגורשת אף על פי שלא נח. אבל נמחק דרך עליה, היינו ברישא דמתניתין שהוא מלמטה והיא מלמעלה, כיון שהבעל היה צריך להעלות את הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית, אינה מגורשת אלא אם כן נח בסוף. ואז היא מגורשת למפרע, משעה שנכנס לאויר הגג (ונפקא מינה אם קידשה אחר בינתיים או מת הבעל או ביטל הגט בינתיים). אבל אם נמחק או נשרף אפילו בדרך ירידתו, אינה מגורשת. והטעם, משום "מעיקרא לאו למינח קאי". פירוש, שלא היה כח הבעל בדרך הנחתו של הגט, שהוא בירידה, ואילו הוא נתן בו כח בעליה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שנמחק הגט דרך ירידה, כשהתחיל לרדת לתוך החצר, לאחר שזרקו כלפי מעלה, מעבר למעקה של הגג. אבל נמחק דרך עליה, בעודו נזרק כלפי מעלה, אף על פי שיצא מרשות הגג לרשות החצר, והוא נמצא בין מחיצות החצר העודפות על מעקה הגג, לא הוי מגורשת.
מאי טעמא?
משום דמעיקרא, לאו למינח קאי, שלא נקרא "נתינה" כאשר הגט נמצא בדרך סילוקו מרשותה של האשה אלא כשהוא בדרך הנחתו לבוא לרשותה.  61 

 61.  רש"י. באבני מילואים (קלט ו) כתב, אפשר שכונת רש"י היא לומר שדרך עליה הוי הגבהה, כי כל שהדבר מוגבה מכחו, הוי ליה הגבהה לענין קנין, אפילו אינו אוחזו בידו. וכיון שהוא הגבהה, הרי הוא כאילו עדיין בידו, דכל הגבהה כידו ממש הוא. ואילו היה הבעל אוחז בידו הגט לא היה מועיל אף שהוא בחצר האשה, לכן כל עוד הגט הוא בדרך עליה היא אינה מגורשת, עד שירד, שאז נגמרה הגבהת הבעל, שבדרך ירידה לאו הגבהה הוא.
שנינו במשנה: או נשרף הרי זו מגורשת.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שקדם הגט לדליקה, שהדליקה פרצה רק לאחר שהגט הגיע לרשות החצר. אבל אם קדמה דליקה לגט, שהדליקה פרצה כבר לפני כן, לא הוי מגורשת.
מאי טעמא?
משום דמעיקרא לשריפה קאזיל. מלכתחילה עמד להישרף ולא היה סופו לנוח בחצר.  62 

 62.  כתב הרמב"ן דאפילו אם נאמר שאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי (דבעיא דלא איפשטא היא בבבא מציעא יב א) הכא גרע, דאין כאן אויר חצר כלל אלא אויר דליקה, וכאילו הדליקה מפסיקה בין הגט לחצר. ועוד דאפילו אם הדליקה לא נמצאת בחצר זו אלא הגיעה מחצר סמוכה, אינו גט, דמאבדו לדעת, דהא מעיקרא לאיבוד זרק. וביאר האבני מילואים (קלט ה) את התירוץ השני של הרמב"ן על פי הגמרא בבבא קמא (יז ב) בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, דאי בתר מעיקרא אזלינן, חייב הזורק כאילו שיברו מיד (והרמב"ן פוסק כן להלכה). וגם כאן, כיון שסופו לדליקה, אזלינן בתר ההתחלה, וכאילו נשרף מיד, כי כל שסופו לישרף, מעתה כשרוף דמי.
אמר רב חסדא: רשויות חלוקות בגיטין. בעל שהשאיל לאשתו מקום בחצרו לצורך קבלת הגט, איננו אומרים שהוא אינו מקפיד וכוונתו להשאיל לה גם את ביתו וגגו, אלא רק את החצר בלבד השאיל.
אמר ליה רמי בר חמא לרבא: מנא ליה לסבא, רב חסדא, הא?
אמר ליה רבא: מתניתין, משנתנו היא!
דקתני: היתה עומדת על ראש הגג, וזרקו לה, כיון שהגיע גט לאויר הגג, הרי זו מגורשת.
והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא בגג דידה וחצר דידה, שהגג והחצר שניהם היו שייכים לאשה, אם כן, למה לי שיגיע הגט לאויר הגג? שהרי כבר לפני כן נכנס לאויר החצר שלה.  63 

 63.  הקשה הרשב"א, הא כשהגט באויר החצר, בדרכו למעלה לגג, הוא דרך עליה, דאמר לעיל שאינו קונה. ותירץ דהכי קאמר: למה נקט אויר הגג, דמשמע שאינה יכול להתגרש עד שיגיע לאויר הגג, והרי גם שם היא מתגרשת דוקא דרך ירידתו, ואם כן אפילו בחצר עצמה בדרך ירידה מגורשת.
אלא שמא תאמר שמדובר בגג דידיה וחצר דידיה, ששניהם היו של הבעל, אם כן כי הגיע הגט לאויר הגג, מאי הוי? שהרי הגג שלו, ומדוע היא מגורשת?
אלא, פשיטא שמדובר בגג דידה וחצר דידיה, שהגג שלה והחצר שלו, ולכן צריך שיגיע הגט לאויר הגג.
אימא סיפא דמתניתין: הוא מלמעלה והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף, הרי זו מגורשת.
ואי בגג דידה וחצר דידיה, אמאי מגורשת? והרי הגט נכנס לחצר של הבעל?
אלא, על כרחך, בגג דידיה וחצר דידה. שהגג שלו (שאם היה שלה למה צריך שיצא הגט מרשות הגג) והחצר שלה. ולכן היא מתגרשת באויר החצר.
ועדיין יקשה שאינו דומה הרישא לסיפא. שהרי רישא בגג דידה וחצר דידיה, וסיפא בגג דידיה וחצר דידה?
אלא לאו, מדובר דאושלה, שהשאיל לה הבעל מקום בשטח ביתו לקבלת הגט. דחד מקום מושלי אינשי, תרי מקומות לא מושלי אינשי. שרק אותו מקום שהשאיל לה בפירוש הוא התכוון להשאיל ולא יותר. ולכן, ברישא מדובר שהבעל השאיל לה את הגג ואילו החצר נשארה ברשותו. ובסיפא מדובר שהשאיל לה את החצר והגג נשאר ברשותו.
והרי זו ראיה לדברי חסדא.
אמר ליה רמי בר חמא לרבא: אין מכאן ראיה, כי מידי איריא. וכי יש הכרח להעמיד שהרישא וסיפא מדברים באופן אחד?
דלמא, הא כדאיתא, והא כדאיתא. כל אחד מדברת באופן אחר האמור בה. רישא, בגג דידה וחצר דידיה, סיפא גג דידיה וחצר דידה.
ולעולם יתכן לומר, שכאשר אדם משאיל מקום לאשתו לצורך קבלת הגט הוא אינו מקפיד דוקא על אותו מקום אלא הוא מתכוין להשאיל לה את כל המקומות השייכים לו, לצורך קבלת הגט.
אמר רבא: שלש מדות בגיטין. בשלשה מקרים מצינו שיש הבדל בין הלכות גיטין לשאר איסורים שבתורה:
א. הא דאמר רבי בהלכות שבת: קלוטה כמי שהונחה. ופליגי רבנן עליה.
הני מילי שרבנן אינם סוברים קלוטה כמי שהונחה, רק לענין שבת. אבל הכא, בגיטין, מודים רבנן כמו ששנינו במשנתנו, שאויר החצר קונה את הגט לאשה. כי כל הענין שחצר קונה לאדם, משום אינטורי הוא, שהיא משמרת לו כל מה שבתוכה. והא מינטר. הרי גם בתוך האויר הוא משתמר.
ב. והא דאמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד בתוך החצר ובראשו טרסקל,  64  בראש הקנה היה סל, וזרק בשבת חפץ מרשות הרבים, ונח על גביו של הסל, אפילו הסל גבוה מאה אמה, חייב חטאת משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע כל האויר שמעל רשות היחיד יש עליו שם רשות היחיד (בניגוד לאויר רשות הרבים, שרק עד גובה עשרה טפחים דינו כרשות הרבים).

 64.  כתב הרשב"א שרש"י לא גרס טרסקל, שהרי מבואר בשבת שברשות היחיד אין צריך שתהא הנחה על מקום ארבעה טפחים (ורק ברשות הרבים צריך שתהא הנחה על מקום חשוב דהיינו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים), ואפילו נח על קנה בלבד חייב. אבל יש לומר דנקט טרסקל לרבותא בגט, דאפילו הכי אינה מגורשת. ועיין מהרש"א.
הני מילי שגם מעל מחיצות החצר נחשב כמונח בתוך החצר, רק לענין שבת, אבל הכא בגיטין, אם היה קנה נעוץ בתוך חצר של האשה גבוה מעל מחיצות החצר, וזרק לה הבעל גט ונח שם, אינה מגורשת. כי הטעם שחצר קונה לאשה משום אינטורי הוא, והא לא מינטר. כי מאחר שהוא מונח במקום הגבוה מהמחיצות שסביב החצר, הרוח מעיפה אותו מחוץ לחצר ואינו משתמר שם. וחצר שאינה משתמרת אינה קונה לאדם משום שאינה דומה ל"ידה".  65 

 65.  כאן סובר רש"י שהחסרון הוא משום חצר שאינה משתמרת ולא כמו שפירש בתחילת הסוגיא משום אויר שאין סופו לנוח (עיין הערה 56), דכיון שהוא מונח על גבי הטרסקל הרי הוא כמונח ברשותה ממש ואין צריך שיהא סופו לנוח על הגג, אלא כיון שהוא גבוה והיא אינה יכולה לשמור עליו מפני הרוח, הוי חצר שאינה משתמרת. אבני מילואים (קלט. ד) על פי הרשב"א.

דרשני המקוצר