פרשני:בבלי:בבא קמא ו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא ו ב

חברותא

אלא שניתן להשיב: שור יוכיח! שמהלך הוא ברשות הרבים ברשות בית דין, מכל מקום אם הזיק חייב.  22  אך גם לימוד זה יש לפרוך: מה לשור שהוא חמור שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר באלו שמזיקים במקומם. על זה יש להשיב: בור תוכיח! שחייב למרות שאינו הולך ומזיק. וחזר הדין, הטענות חוזרות על עצמן, שוב ניתן לפרוך מה לבור שכן יצירתו נעשתה שלא ברשות וכו'.

 22.  אף על גב דשור הוי ממונו מכל מקום, ההוכחה דאף דהוא ברשות חייב. (גרנ"ט סימן קי"ז ד"ה והנה)
אלא מוכח שאין חומרא זו שבשור גורמת את הדין ולא החומרא שבבור גורמת את הדין, אלא הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וכו' אף אני אביא את אלו שנעשו ברשות שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך.
דין זה בא המשנה לרבות, לדברי רב אדא בר אהבה, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.
הגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות:
רבינא אמר: "הצד השווה" שאמרה המשנה, בא לאתויי הא דתנן, לרבות חיוב זה ששנינו במשנה (בבא מציעא קיז ב): הכותל והאילן של אדם שנפלו לרשות הרבים, והזיקו, הבעלים פטור מלשלם על הנזק, כיון שאנוס הוא.  23  אבל אם נתנו (קצבו) לו בית דין לבעלים זמן לקוץ את האילן, ולסתור את הכותל, כי ראו שהם נוטים ליפול, ואמרו לו שיקוץ או יסתור אותם, ונפלו בתוך הזמן שהקציב לו, והזיקו, פטור, שאף הוא אנוס. אבל אם נפלו לאחר הזמן שהקציבו לו, חייב, כי פושע הוא.

 23.  וכל זה כשבנאה מתחילתו כראוי. אבל אם לא בנאה כראוי ומחמת זה נפל הכותל, חייב בנזקה. רמ"א סימן תט"ז.
ודנה הגמרא למה חיוב זה נצרך ללמוד מהצד השווה:
היכי דמי, כיצד מדובר? אי דאפקרה, אם הבעלים הפקירו את הכותל והאילן שנפלו, הרי בין לרב ובין לשמואל, החולקים לענין תקלה שלא הפקירה, מכל מקום לדברי הכל, אם הפקירה, היינו (הרי היא תולדה של) בור,  24  וחיובה נלמד מן הבור. שכן, מאי שנא (במה שונה הוא) בור דהזיקו מצוי, שכיח שבהמות יפלו בו ויזוקו,  25  וחובת שמירתו עליך, הרי הני נמי, הכותל והאילן לאחר שנפלו לרשות הרבים, הזיקן מצוי, שכיח שיתקלו בהם, וינזקו מהם. וכן חובת שמירתן עליך. ולכן, כשם שעל היזק הבור חייב, אף על היזקם של אלו חייב, ואין צורך ללמדם מהצד השווה.

 24.  ואף על גב דהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, כיון שהתרו בו ולא קצץ וסתר הוי פשיעה. תוס'.   25.  לעיל ד א נתבאר שהחומרה המיוחדת של הרגל היא בכך שהזיקה מצוי, כי שם מדובר ברגל אשר הזיקה מצוי במיוחד, לפי שהיא מהלכת כל שעה, וכאן הכוונה רק שהיזקה שכיח באותה מידה של כותל ואילן שנפלו (לפי רש"י כאן, והתוס' לעיל ה ב ד"ה כי).
ואי - אם מדובר דלא אפקרינהו (שלא הפקירם), מכל מקום יקשה לשיטת שמואל, דאמר כולם (אפילו תקלה שלא הפקירה) מבורו למדנו לחייבו, אם כן היינו בור, גם זה הוא תולדה של בור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה.  26 

 26.  והיינו בין כשהזיקו בשעת הנפילה, ובין שהזיקו כתקלה לאחר הנפילה. אלא שבשעת הנפילה ניתן לדמותו גם לבור וגם לאש, וכיון שלאחר נפילה הוי רק בור נקטה הגמרא רק "היינו בור" (תוס'. והאחרונים דנו אם בשעת נפילה שניתן לדמותה גם לאש וגם לבור האם חייב על כלים וטמון. וראה בהערות בחברותא על התוס'). והרא"ש נקט שגם בשעת נפילה הוי בור.
ומתרצת הגמרא מדוע יש ללמוד חיובו מהצד השווה:
לעולם, דאפקרינהו, מדובר באמת שהפקירם. ומכל מקום, צריך ללמוד חיובם מהצד השווה, היות ולא דמי לבור, אין זה דומה ממש לבור עד שנלמד חיובו מן הבור, כי יש לפרוך: מה לבור, שכן תחילת עשייתו היתה לנזק, תאמר בהני, שאין תחילת עשייתן לנזק, אין בנין הכותל ונטיעת האילן עומדין מתחילתן לנזק.
אלא שניתן להשיב: שור יוכיח, שור המזיק יוכיח שבעליו חייב למרות שאין תחילת עשייתו לנזק.
אך גם לימוד זה יש לפרוך: מה לשור שהוא חמור שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר בכותל ואילן שמזיקין במקומם.
ועל זה יש להשיב: בור תוכיח! שחייב למרות שאינו הולך ומזיק.
וחזר הדין, הטענות חוזרות על עצמן, ושוב ניתן לפרוך: מה לבור שכן תחילת עשייתו, וכולי.
אלא, מוכח, שאין חומרת הדין של הבור וחומרת הדין של השור גורמות את הדין אלא הצד השווה שבהן, אף אני אביא כותל ואילן שנפלו.
דין זה באה המשנה לרבות, לדברי רבינא, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.
והגמרא ממשיכה לבאר דברי משנתנו:
שנינו במשנה: כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק וכו'.
ודנה הגמרא בלשון המשנה:
חב המזיק!? הרי לשון זה אינו מדוקדק! אלא "חייב המזיק" מיבעיא ליה! התנא במשנה היה צריך לנקוט "חייב המזיק".  27  אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא (תנא זה של משנתנו), ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא, שהיו אנשי ירושלים רגילים להשתמש בלשון קצרה (מועטת  28 ), לפיכך נקט "חב" במקום "חייב".

 27.  בגיטין יא ב מצאנו גם לשון חב "אין חבין לאדם אלא בפניו", "במקום שחב לאחרים", ושם הגמרא לא מדקדקת למה לא נאמר חייב, כי כאן זה מלשון חייב אבל שם "חובה" מלשון הרעה והפסד, לכן לא שייך לשון חייב. (תוס').   28.  קליל הוא תרגום של "מעט" (יוקח נא "מעט" מים, תרגומו "קליל מיא", וראה כן בערוך וברש"י שבת קנג ב) והגר"א בפירוש על המשניות כתב: קשה, הרי בכל הש"ס נקט התנא "חייב" ואמאי שינה כאן לומר "חב"? ויש לומר, שכאן שייך שפיר לשון "חב", דקאי על דבר שדרכו להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק "חב המזיק", פירוש, השור "חב" (מחייב) את בעליו לשלם, שכך הוא לשון "חב". רק שלפי זה היה צריך לשנות "חב את המזיק". ועל זה פריך הגמרא: "חב"! ? "חייב" מיבעיא ליה, וקאי על המזיק, דאי קאי על השור שמחייב את בעליו, הוה ליה למיתני "חב את המזיק", ועל זה משני, האי תנא וכו', דלעולם קאי על השור, ופירושו חב את המזיק, והאי דלא קתני "את", האי תנא וכו' ונקט לישנא קלילא. (וראה ברש"ש מה שהקשה).
וממשיכה הגמרא לבאר את דברי משנתנו:
שנינו במשנה: כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
ומבארת הגמרא את דין התשלום במיטב הארץ:
תנו רבנן בברייתא: מה שאמרה תורה בתשלומי נזיקין: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב) הכוונה היא שישלם במיטב שדהו של ניזק, ובמיטב כרמו של ניזק. כלומר, אם אכלה ערוגה כלשהיא, אפילו פחותת ערך, שמין את הערוגה הטובה יותר של הניזק כמה היא שווה וכמה תהא שווה ללא הפירות, ואת ההפרש הוא משלם לניזק,  29  דברי רבי ישמעאל.

 29.  הגמרא מיד תקשה על סבירות הדבר, וראה בהערה הבאה בשם הריטב"א.
רבי עקיבא אומר: שומת הנזק נעשית רק לפי הערוגה שאכלה ולא לפי ערוגה טובה ממנה, כי לא בא הכתוב להחמיר עליו לשלם יותר ממה שהזיק, אלא לגבות לנזקין מן העידית. שאם אין לו מעות, ורוצה לפרוע מהקרקע, צריך לתת לניק מהקרקע המעולה שברשותו.
ומוסיף רבי עקיבא: וקל וחומר שיש לשלם מהקרקע המעולה כשמשלם להקדש. והגמרא בהמשך תפרש באיזה תשלום להקדש מדובר.  30 

 30.  בתוס' רבנו פרץ מפרש שהגמרא הבינה עתה שרבי עקיבא ור"י פליגי בתרתי, גם אם משלם דמי שמינה, וגם אם שיימינן בעידית דניזק או דמזיק. וראה כן גם בריטב"א (כת"י) גיטין מח ב ואולם יש ראשונים המפרשים שהיה פשוט לגמרא שרבי עקיבא לא סובר כר"י לענין שומת הנזק, מפאת שהיה משמע לגמרא שלולי עלמא בדניזק שיימינן, ובהכרח שפליגי רק לענין שומת הנזק. (ראה ברשב"א ובתוס' תלמיד ר"ת ובשיטמ"ק).
ודנה הגמרא בדברי רבי ישמעאל:
ורבי ישמעאל, מה הטעם בדבריו? בשלמא אם אכל שמנה (ערוגה מלאה פירות ושווה הרבה) ודאי הדין שמשלם שמינה כפי שאכל. אבל אם אכל כחושה (ערוגה דלילה ושווה מעט), משלם שמינה?! מדוע עליו לשלם יותר ממה שהזיק?!  31 

 31.  כך פירשו רש"י והתוס' בפירוש הראשון. ובפירוש השני פירשו התוס' שאם כשאכל שמינה משלם שמינה, לא קונסים אותו לשלם יותר, מדוע כשאכל כחושה נקנסהו לשלם יותר. ולפי פירוש זה נראה שהגמרא הבינה שהוא קנס שהתורה קנסה וכמו גנב המשלם כפל, רק מקשה שלא מסתבר שאין זה קנס שווה (על פי ריטב"א גיטין מח ב). וראה בתוס' מה שביארו מדוע לפי רבי עקיבא הבינה הגמרא שאינו סובר כן.
הגמרא מתרצת:
אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן, כאן מדובר בכגון שאכל ערוגה בין הערוגות, שהיו בשדה ערוגות שמנות וגם כחושות, והשור אכל ערוגה, ולא ידעינן (לא ברור לנו) אי כחושה אכל, אי שמינה אכל, ובזה חידשה התורה דמשלם מספק דמי ערוגה שמינה.
אך הגמרא דוחה תירוץ זה:
אמר רבא: ומה אילו ידעינן, הרי אילו היינו יודעים דבודאי ערוגה כחושה אכל, הרי לא היה משלם אלא כחושה. ואם כן, השתא דלא ידעינן, עכשיו בגלל שאין אנו יודעים אי כחושה אכל אי שמינה אכל, יתכן לומר משלם שמינה?! הרי כלל הוא בידינו, שהמוציא מחברו, הבא להוציא ממון מן חברו המוחזק בו, עליו מוטלת חובת הראיה לבירור ודאות תביעתו. ומבלי שיביא ראיה לדבריו הוא אינו יכול להוציא את הממון מחבירו, וכיון שכאן יש ספקא אם אכל השור ערוגה שמינה או כחושה, דין הוא שלא יתחייב לשלם בעל השור אלא לפי ערך הערוגה הכחושה, שרק זה ודאי שהוא חייב.  32 

 32.  המפרשים נדחקו לבאר סברת רב אידי בר אדין, וכי לית ליה המוציא מחברו עליו הראיה. וראה בהערה הקודמת בשם הריטב"א. יש שכתב שיש סברא שמסתמא אכל את היפה, וסובר ראב"א שהתורה עשתה זאת כמצוה יותר מאשר בפרעון חוב (מרומי שדה). ויש שכתב שראב"א סובר שמזיק דומה לשומר שחיובו חל משעת פשיעה ולכן בספק כחושה או שמנה הזיק הוי כספק דאיני יודע אם פרעתיך וחייב (אור שמח פ"ט מנז"מ ה"ב). ויש שכתב, שמדובר ברוב ערוגות שמנות וסובר ראב"א שהתורה גילתה שבנזיקין הולכין אחר הרוב להוציא ממון. גידולי שמואל.
ולכן הגמרא מפרשת בצורה אחרת את דברי רבי ישמעאל:
אלא, אמר רב אחא בר יעקב: לעולם גם רבי ישמעאל מודה לרבי עקיבא שאין משלם אלא כפי מה שהזיק בודאות. והכא במאי עסקינן, ומה שנחלקו בברייתא מדובר בכגון שהיתה עידית דניזק, הקרקע המשובחת של הניזק, היתה שווה ברמת חשיבותה כזיבורית דמזיק, כקרקע הגרועה בין קרקעותיו של המזיק.
ובהא פליגי, בזאת היא מחלוקתם:
רבי ישמעאל סבר, מה שאמרה התורה שעל המזיק לשלם מקרקע שהיא "מיטב", בדניזק שיימינן, כוונת התורה לפי המיטב של הניזק. כלומר, שהמזיק ישלם קרקע שהיא שווה בחשיבותה לקרקע המשובחת של הניזק. ובמקרה זה ישלם את הקרקע הזיבורית שברשותו, כיון שהיא שווה בחשיבותה לקרקע המשובחת של הניזק.
ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן, מה שאמרה התורה שישלם מ"מיטב" הכוונה היא למיטב של המזיק, שעליו לשלם בקרקע המשובחת שבין קרקעותיו. ולכן, גם במקרה זה לא יכול לשלם בקרקע הזיבורית שברשותו, וכדעת רבי ישמעאל, אלא מהקרקע המשובחת שברשותו.
והגמרא מבארת טעם הפלוגתא:
מאי טעמא דרבי ישמעאל, מאי טעמו של רבי ישמעאל?
נאמר "שדה" למטה, בפרשת שן ורגל (בסופה) נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". ונאמר "שדה" למעלה, בתחילת פרשת שן ורגל נאמר "ובער בשדה אחר". ונלמד גזירה שווה "שדה שדה":  33 

 33.  כך הפשטות, וכלשון הגמרא בהמשך "אהני גזירה שווה". ואולם בשיטה מקובצת מביא בשם רבנו תם שבכל מקום דקאמר כי האי לישנא "נאמרה תיבה זו למעלה, ונאמרה תיבה זו למטה", לא דיינינן ליה בגזירה שווה אלא כמו לימוד סתום מן המפורש. וראה נמי בתוס' ערכין טו א ד"ה הוו, שכתב בשם ר"י שאין זה גזירה שווה גמורה.
מה "שדה" האמור למעלה, "ובער בשדה אחר", מדובר בה בשדה דניזק, כי היא השדה הניזוקת. אף "שדה" האמור למטה, בסוף הפרשה, "מיטב שדהו ומיטב כרמו", הכוונה היא לשדה דניזק, שמשלם המזיק לפי רמת החשיבות של קרקעות הניזק.
וטעמו של רבי עקיבא החולק וסובר שבדמזיק שיימינן, הוא: נאמר "מיטב שדהו, ומיטב כרמו, ישלם". וממשמעות הלשון "שדהו, ישלם" משמע שהכוונה למיטב דהאיך דקא משלם, למיטב שדהו של המשלם, דהיינו מיטב של המזיק. וכיון שכך היא משמעות הפסוק, לא יכולה לבוא גזירה שווה ולעקור את משמעות הפסוק.  34 

 34.  ופירוש דברי רבי עקיבא הם: לא בא הכתוב להקל על המזיק להיפטר בזיבורית שלו אם היא כעידית של ניזק, אלא להגבות לנזיקין מן העידית של מזיק. רש"י גיטין מט א.
שואלת הגמרא: ורבי ישמעאל, מה הוא יענה? כי היות שכך היא משמעות הפסוק, כיצד באה גזירה שווה ועוקרת את משמעות הפסוק?
משיבה הגמרא: אהני גזירה שווה, ואהני קרא. רבי ישמעאל סובר שאין הגזירה שווה המלמדת ששמין במיטב ד"ניזק" דוחה את הלימוד ממשמעות הפסוק שהכוונה למיטב ד"מזיק", אלא שניהם אמת, וכפי שהגמרא ממשיכה ומבארת:
אהני גזירה שווה, כדקאמינא, הגזירה שווה "שדה שדה" באה ללמד, כפי שנתבאר, באופן שהעידית של הניזק שווה בחשיבותה לזיבורית של המזיק, שבאופן כזה שמין לפי המיטב של הניזק, והמזיק משלם את הזיבורית שלו שהיא כעידית דמזיק.
אהני קרא, הפסוק "שדהו ישלם" המלמדנו ששמין במיטב דמזיק, בא ללמד באופן כזה: כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית, למזיק יש קרקע משובחת וקרקע גרועה, ועידית דניזק לא שויא כעידית דמזיק, וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק  35  - הקרקע המשובחת של הניזק, אינה שווה בחשיבותה לא כזיבורית של המזיק ולא כעידית של המזיק. כלומר, למזיק יש או קרקע שמשובחת יותר ממיטב דניזק, או קרקע הגרועה ממיטב דניזק, ועל אופן שכזה בא הפסוק להשמיענו דמשלם ליה ממיטב דידיה, שבאופן כזה על המזיק לתת את הקרקע המשובחת שלו. והחידוש הוא, דלא מצי אמר ליה: תא את, גבי מזיבורית! שלא יכול המזיק לומר לניזק בוא ותגבה מהזיבורית.

 35.  על פי הגירסא המובאת בשם ר' שכנא, וראה כן בתפארת שמואל.
כי לולי הפסוק, היינו אומרים שלא חייבה התורה את המזיק לשלם קרקע יותר משובחת מהעידית של הניזק, וכיון שהעידית של המזיק משובחת יותר, לא היה עליו לתת אלא את הזיבורית. קא משמע לן הפסוק שלא יכול לומר כן, אלא גבי ממיטב. גובה הניזק מהקרקע המשובחת של המזיק.  36 

 36.  נחלקו הראשונים, איך הדין אם יש למזיק עידית בינונית וזיבורית, ובינונית דידה שווה יותר מעידית דניזק, האם גם אז עליו לשלם מעידית דידיה, או שסגי שישלם מהבינונית כיון שהיא יותר מהעידית דניזק. הרא"ש (סימן ב') מסיק כדעת הסוברים שמשלם מעידית שלו "דאהני גזירה שוה ואהני קרא תרוייהו לשלם ממיטב, אהני גזירה שוה לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהוא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק". ואולם הריטב"א ריש פ"ה בגיטין מסיק כדעת הראשונים הסוברים שמשלם מבינונית. ובביאור פלוגתתם כתבו האחרונים שנחלקו מה אהני קרא; הריטב"א והראשונים הסוברים שמשלם מבינונית, סוברים שלא נתחדש כאן דין מיטב חדש, כי יש רק מיטב דניזק, אלא שבמקרה שיש לו קרקע שפחותה ממיטב דניזק, וקרקע שמעולה ממנה, קא משמע לן הקרא שחייב לתת מהמעולה ממנה ואינו יכול לפטור עצמו בזיבורית ולזה אהני קרא. כי מסברא היינו אומרים שישלם רק זיבורית כיון דטפי מעידית דניזק אינו חייב. וכן משמע בלשון הריטב"א: ומיהו אי אית ליה למזיק בינונית דשויא טפי מעידית דניזק, ודאי בכי האי יהיב ליה בינונית, דהא מקיים ביה שפיר עידית דניזק כיון דשויה טפי וכו'. וראה בחידושי ר' אריה לייב סימן נב שמוכיח שכך הוא גם דעת התוס' כאן (ראה בהערות בחברותא על התוס'). אולם הרא"ש והסוברים כמותו סוברים דאהני קרא שאם אינו יכול לשלם כמיטב דניזק עליו לשלם כמיטב דמזיק, וכלשון הרא"ש: "דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק". (ראה כן בחידושי רע"א החדשים לקמן ז ב, וכן בחידושי ר' אריה לייב סימן נב ובחידושי רבי שמואל סימן ז, ובשיעורי ר"ש ועוד). אלא שנתקשו האחרונים בסברת הרא"ש, מדוע הבינונית אינו מיטב של הניזק, הרי בכלל מאתיים מנה, ומה איכפת לן שזה שווה יותר. ומבאר בחידושי ר' אריה לייב, שהרא"ש סובר שהחיוב חל בשעת הנזק (ראה בהערות על התוס' שהבאנו שנסתפק בזה הגרע"א), וכאן בשעת הנזק לא יכול לחול עליו חיוב מדין מיטב של הניזק לא על הזיבורית שהיא פחות מהמיטב של הניזק ולא על הבינונית משום שהוא יותר, ואי אפשר לחייבו כדינו לכן חל חיוב מיטב דמזיק. והגרע"א היקשה, למה הגמרא לא מעמידה שאהני קרא באופן שאין לניזק כלל קרקע, שאז על המזיק לשלם מעידית שלו. וכתבו האחרונים, שהדבר תלוי בפלוגתא הנ"ל. שלפי הריטב"א לא קשה, כיון שאין דין לשלם מעידית דמזיק אלא רק מעידית דניזק, וכיון שאין לניזק עידית, יש לומר שבאמת אינו מחויב לתת לו מיטב כי בכהאי גונא לא התחייב כלל לתת מיטב. ואולם לשיטת הרא"ש, שמשלם מיטב דמזיק, קשה. וביש"ש ובפילפולא חריפתא היקשו על הרא"ש, למה הוא מביא את פלוגתת הראשונים הזאת, והרי הם נחלקו לפי רבי ישמעאל, ואילו הרא"ש פוסק כרבי עקיבא, ואם כן, אין נפקא מינה בדבריהם להלכה. וראה מה שכתב בזה בתפארת שמואל. ובחידושי ר' שמואל כתב שהנפקא מינה היא לענין בעל חוב שרוצה בינונית, כדינו, והלווה רוצה לתת לו עידית. ראה שם באורך. וראה עוד בחידושי ר' אריה לייב ובחידושי ר' שמואל וכן בשיעורים שלו, דרכים נוספות בביאור מחלוקת הראשונים.
הגמרא עוברת להמשך דברי רבי עקיבא:
שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן ההקדש, וקל וחומר להקדש, שמשלם לה מן העידית.
שואלת הגמרא: מאי קל וחומר להקדש, על איזה אופן בהקדש מדבר רבי עקיבא שחיובו בעידית נלמד מקל וחומר?
והגמרא מפרשת את שאלתה, בהביאה את הקושי שיש בכל אפשרות של ביאור:
אי לימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, אם נפרש שמדובר בשור שלנו (של הדיוט) אשר נגח שור של הקדש, ועל כך אמר רבי עקיבא שבעל השור המזיק חייב לשלם להקדש מן העידית, הרי זה לא ניתן לומר, כי נאמר בפסוק "כי יגח שור איש את שור רעהו", ודרשינן מזה (לקמן לז ב) שהתורה באה למעט, "שור רעהו" אמר רחמנא, ולא "שור של הקדש". התורה חייבה רק כשנגח שורו את השור של רעהו, ופטרה כשנגח שור של הקדש. ולכן לא יתכן לומר שעל האופן הזה מדבר רבי עקיבא שחייב לשלם מן העידית.  37 

 37.  ואף שאר נזיקין שהזיקו את הקדש פטורין, לכן לא מוקמינן באכילת בהמתו בשדה הקדש, רש"י בפירוש א' ותוס'. לישנא אחרינא פירש רש"י, שלא יתכן נזק שן בהקדש, כי אם אכלה השן בשדה חרם, הרי הוא ניתן לכהנים, ואינו הקדש. ואם מדובר שהחרים אדם שדה לבדק הבית, הרי המקדיש או אדם אחר פודין אותו מיד, וביובל חוזרת השדה מן הפודה אותה לכהנים, ולא להקדש. ואם מדובר שהבהמה אכלה בשדה הקדש לפני שהספיקו בעלים או אדם אחר לפדותה, מכל מקום, אין מעילה בקרקעות, וכשאוכלת במחובר לקרקע, דינה כקרקע, וכיון שמיעטה התורה את הקרקע של הקדש ממעילה, הוא הדין שמיעטתה התורה משאר תשלומין להקדש (על פי דברי יחזקאל סימן מו אות א). ומלישנא אחרינא של רש"י משמע, שהוא סובר שפטור "רעהו" נאמר רק בקרן ולא בשן, והגמרא לא נקטה שן כיון שהוא לא מצאה אופן להעמידה. והיקשו האחרונים, אם כן, למה לא נקטה הגמרא כשאכלה פירות תלושין, שחייבים עליהם משום שן. ולכן מפרשים המהר"ם והפני יהושע, שגם הלישנא אחרינא סוברת שפטור אף בשאר מזיקים, ולא רק בקרן. וקושיית רש"י היתה, למה הגמרא נקטה מקרה של קרן "אילימא שנגח", ולא מקרה של שן, והרי הברייתא מדברת בשן. ולכן מפרש רש"י שלא משכחת לשן. ובדברי רש"י יש דרכים נוספות, ראה במהרש"ל ובשיעורי ר' שמואל, ועוד. ואולם, יש ראשונים הסוברים שאכן שן חייבת על היזק בהקדש, ומה שלא מעמידים כאן בשן, כתבו התוס' בגיטין (מט א ד"ה שור) כיון דכתיב "רעהו", תו ליכא למילף מיטב בשן ורגל שהזיק את ההקדש מק"ו דהדיוט, דאיכא למיפרך, מה להדיוט, שכן יפה כוחו לענין קרן. וראשונים אחרים תירצו, ששן שאכלה בהקדש דינה מהתורה הוא בעידית, כיון שלא נאמר בה "רעהו", ולכן לא צריך קל וחומר, דהא מכל מקום, "שדה אחר" קרינא ביה. ראה כן בראב"ד ובתוס' רבנו פרץ ובתוס' שאנץ.
ואלא, שמא תאמר, שדינו של רבי עקיבא הוא, לאומר "הרי עלי מנה לבדק הבית"  38  שאם נדר אדם והתחייב מנה להקדש עבור בדק הבית, למדים אנו מקל וחומר דאתי גזבר, ושקיל מעידית, שהגזבר הבא לגבות את חובו להקדש, גובה זאת מן העידית, גם זאת לא ניתן לומר, כי לא יהא אלא בעל חוב, הרי ההקדש, הנושה באדם זה שהתחייב בדיבורו לחוד, אינו עדיף על בעל חוב רגיל הנושה בחבירו בעקבות הלואה, וכדומה.  39 

 38.  כל צרכי בית המקדש, כמו תיקון הקילקולים בכתלים, וכדומה, נקראים בדק הבית.   39.  לפי רש"י בגיטין. והנה בקצוה"ח סימן פ"ז ס"ק כ"א כתב דהאומר הרי עלי וכו' נתחייבו נכסיו כמו בנותן שט"ח להדיוט, ואולם מביא מדברי ה"תומים" שמשמע שהחיוב אינו ממוני אלא כנדר הקדש, ולפי זה מובן יותר לשון רש"י שם שכתב שבהקדש זה "בדיבורא בעלמא דקביל עליה" ראה שם.

דרשני המקוצר