פרשני:בבלי:בבא מציעא טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא טז ב

חברותא

ולכן תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין - משום כדי חייו  76 . אבל ברישא, שלא אמר "היום", אלא מכר מה שתעלה מצודתו לאורך זמן, שאין בזה כדי חייו, לא תקנו.

 76.  נחלקו בזה הראשונים. יש אומרים שהמכר חל רק אם אכן אין לו מה לאכול, ומוכר רק כדי חייו. ויש אומרים, שכיון שבדרך כלל "מה שתעלה מצודתי היום" הוא דבר מועט, לא חילקו חכמים בדבר, ותועיל המכירה לגבי כל מה שתעלה מצודתו, אף אם זה יותר מכדי חייו.
אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו: שדה שאני לוקח (שאני עומד לקנות), לכשאקחנה - קנויה היא לך מעכשיו, ולא אוכל לחזור בי, קנה חבירו את השדה לכשיקחנה, ואין יכול הנותן לחזור בו משלקחה  77 .

 77.  הקשו התוס', מה מועיל מה שהוסיף "מעכשיו", הרי השדה קנויה לו רק לכשיקחנה המוכר מהבעלים! והריטב"א הביא שיש מפרשים, שמועיל לענין זה, שאין המוכר יכול לחזור בו מעתה, היות וכבר נגמר הקנין. אמנם הריטב"א נחלק על כך, וסובר שאף המוכר יכול לחזור בו. וכן כתבו התוס'. ותירצו, שנפקא מינה אם נקרע או אבד השטר קודם שקנאה מהבעלים, שמכל מקום מועיל הקנין.
אמר רבא: מסתברא מלתא דרב, במקרה שאמר לו: שדה שאני לוקח סתם, ולא פירש על שדה פלונית בדווקא. שאז סמכה דעתו של מקבל המתנה, לפי ששדות רבות מצויות לקנייה.
אבל במקרה שאמר לו: שדה זו שאני לוקח - לא מסתברים דבריו, ולא חל המכר. משום שלא סמכה דעתו של המקבל, ואינו מאמינו שאכן יקנה את השדה עבורו. ואין אומרים כאן את הסברה שניחא ליה דליקו בהימנותיה, שהרי אף אם נותן המתנה רוצה באמת לקנות עבורו את השדה, אין הדבר מסור בידו. כי מי יימר דמזבין לה ניהליה (מנין לנו שבעל השדה אכן ימכרנה לו)!?
והאלהים (לשון שבועה הוא), שאמר רב דבריו אפילו ב"שדה זו".
וראיה לדבר: שהרי מכדי, רב כמאן אמרה לשמעתיה (לשיטתו של מי אמר את שמועתו), שחלה הנתינה, אף שעדיין לא קנה את השדה, והרי זה דבר שלא בא לעולם -
כרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
דתניא: נכרי האומר לאשה ישראלית: התקדשי לי לאחר שאתגייר,
או ישראל שאמר לנכרית: התקדשי לי לאחר שתתגיירי,
או עבד כנעני שאמר לאשה: התקדשי לי לאחר שאשתחרר,
או ישראל שאמר לשפחה: התקדשי לי לאחר שתשתחררי,
או אדם שאמר לאשה נשואה: התקדשי לי לאחר שימות בעליך,
או שאמר לשומרת יבם: התקדשי לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך,
או שאמר אדם שהיה נשוי, לאחותה של אשתו: התקדשי לי לאחר שתמות אחותיך. בכל המקרים הללו הדין הוא שאינה מקודשת, משום שזה דבר שלא בא לעולם.
רבי מאיר אומר: מקודשת.
והא חלק ממקרים אלו שהוזכרו במשנה, גבי קידושי אשה - כ"שדה זו" דמיא, שאין הדבר תלוי בו, אלא ברצונו של אחר. שעבד ושפחה אינם יכולים לשחרר עצמם, אלא תלויים ברצון האדון. וכן אין בידו להמית את בעל האשה או אחותה, ובכל זאת אמר רבי מאיר מקודשת!
מוכח, שרבי מאיר אמר את דבריו אף ב"שדה זו", אף שאין זה מסתבר.
ועתה חוזרת הגמרא לדון בעיקר דברי משנתנו, במוצא שטר חוב:
אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה (ששעבד הלוה עצמו בשטר אף אם לא ילוה לבסוף) בשוק - יחזירו לבעלים, ואין בכך כל חשש.
דאי נאמר שלא יחזיר משום שיש לחשוש דכתב ללות ולא לוה, בשטר הקנאה אין חשש לזה, דהא שעבד נפשיה אף אם לא ילוה לבסוף.
ואי נאמר שלא יחזיר משום חשש פרעון, שמא כבר פרע הלוה את חובו, לא חיישינן לפרעון. דאם איתא דפרעיה (שפרע הלוה חובו) - מקרע הוה קרע ליה (היה קורע מיד את שטר ההלואה).
אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה (אבי היה מסופרי הדיינים של שמואל), והוינא כבר שיתא כבר שבע (ואני הייתי כבן שש, כבן שבע), ודכרנא (וזכורני) דהוו מכרזי ואמרי: הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא - נהדרינהו למרייהו (שטרי הקנאה שנמצאו בשוק - יחזירם לבעליהם).
אמר רב עמרם אף אנן תנינא: כל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר. והבין רב עמרם, ש"מעשה בית דין", היינו שטר שנתקיים בבית דין. וכיון שאין מקיימין את השטר - אלא בפני בעל דין, ודאי שאכן היתה הלואה  78 . ולפרעון אין חוששין.

 78.  כך פירש רש"י. והריטב"א כתב, ששטר מקויים ודאי נפל מהמלוה, שהרי הלוה אינו טורח לקיים את השטר! ועיי' במהרש"א שהקשה למה לא פירש רש"י כפירוש הריטב"א.
אלמא, מוכח מכאן, שלא חיישינן לפרעון.
אמר ליה רבי זירא: מתניתין בשטרי חלטאתא (דהיינו, שהוציא אדם שטר חוב על חבירו, וחייבוהו בית דין לשלם, ולא שילם, וירדו לנכסיו, ושמו למלוה אחד הנכסים, וכתבו לו שטר, שעל פי בית דין הגיע לידו) ואדרכתא  79  (שלא מצאו עתה נכסים ללוה, וכתבו שטר למלוה, שאם ימצא בעתיד מנכסי הלוה, יגבה מהם), דשטרות אלו לאו בני פרעון נינהו, ולכן אין חשש להשיבם לבעליהם.

 79.  הקשו התוס', למה אינם בני פרעון, הרי עדיין לא זכה בקרקע עד שכתבו לו שטרי חלטאתא! ועיי"ש מה שתירצו. ויש ראשונים שאינם גורסים "ואדרכתא" מחמת קושיא זו.
אמר רבא: והני, שטרי חלטאתא ואדרכתא, לאו בני פרעון נינהו?!
והא אמרי נהרדעי: שומא, ששמו בית דין למלוה קרקע של הלוה, הדר (חוזרת, שאם ישיג הלוה מעות, יכול לתתן למלוה, ולהחזיר לעצמו את הקרקע) עד תריסר ירחי שתא (עד שנים עשר חודשי השנה. כלומר, בתוך שנה).
ואמר אמימר על כך: אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם! שבכל זמן שימצא הלוה מעות, יכול לפדות את קרקעו!
יוצא, שגם בשטרות אלו שייך פרעון. שאם ישיג הלוה מעות, פורען למלוה, ומקבל חזרה את הקרקע, ונוטל את השטר.
ואם כן, אף אם מדובר במשנה בשטרי חלטאתא ואדרכתא, מהא ששנינו שהמוצאן מחזירן לבעלים, מוכח שאין חוששין לפרעון!
אלא אמר רבא: התם, באותה משנה, היינו טעמא שמחזיר את השטר לבעליו, משום דאמרי, שאף אם פרע הלוה את חובו, איהו הוא דאפסיד אנפשיה (הוא גרם הפסד לעצמו).
דבעידנא דפרעיה, אבעי ליה למקרעיה לשטריה (שמיד בזמן שפרע את החוב, היה עליו לקרוע את השטר).
אי נמי, אף אם טען לו המלוה שאבד השטר, היה עליו לדרוש מהמלוה למכתב שטרא אחרינא עילויה (לכתוב שטר אחר), שחוזר המלוה ומוכר את הקרקע ללוה.
ומבארת הגמרא, מדוע יכול המלוה לכתוב שטר, כאילו הוא מוכר עתה את הקרקע ללוה.
דמעיקר דינא, לאחר שגבה המלוה קרקעו של הלוה - ארעא לא בעיא למיהדר (אין עליו חיוב להשיבה ללוה, אף אם יש לו עתה מעות לפרוע). ורק משום "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שלמדים מפסוק זה, שצריך האדם לנהוג לפנים משורת הדין - הוא דאמור רבנן שתהדר (שתחזור) הקרקע ללוה.
ויש בכך משום "הישר והטוב", לפי שדעתו של המלוה היתה לקבל מעות, ולא היה לו ענין דווקא לטרוף קרקע. ואילו הלוה חפץ בקרקעו, שחביבה עליו. לכן יחזיר לו קרקעו, ויטול דמים.
הלכך, היות וכך, כשנותן המלוה את הקרקע ללוה תמורת ממונו, הרי זה נחשב כאילו מרישא הוא דקא זבין (מוכר לו עתה מתחילה), ולכן אין זו טעות אם יכתבו עתה שטר מכירה על הקרקע, ואיבעי ליה ללוה לתבוע מהמלוה למכתב שטר זביני (לכתוב שטר מכירה).
אבל גבי שטר חוב, מאי איכא למימר, שאם איתא דפרעיה, איבעי ליה למיקרעיה לשטריה (שאם אכן פרע, היה עליו לקרוע את השטר)?!
אין זו טענה. משום שאימור שבזמן שפרע את חובו, אשתמוטי קא משתמיט ליה (השתמט המלוה מלהשיב לו את שטרו). דאמר ליה: למחר יהבנא לך, דהשתא ליתיה גבאי (מחר אתן לך אותו, שאינו בידי עתה).
אי נמי, היות ועל הלוה לשלם את הוצאות הסופר שכתב את השטר, יתכן שבזמן הכתיבה לא היו בידו מעות, ושילם המלוה לסופר, ועתה - אפשיטי דספרא זייר ליה (מעכב המלוה את השטר בידו, עד שיפרע הלוה את שכר הסופר)  80 .

 80.  הקשו הראשונים, הרי יכול היה הלוה לתבוע מהמלוה לכתוב לו שובר על פרעון החוב! ותירצו, שנוח יותר ללוה להמתין עד שיתן לו המלוה את השטר, מאשר לקבל שובר. משום שאם יאבד לו השובר, יוכל המלוה לתבוע ממנו שוב את חובו. משא"כ אם יחזיר לו המלוה את השטר, שוב לא יוכל לטעון עליו כלום. שתמיד יוכל הלוה לטעון פרעתי (אבל בשטרי חלטאתא עדיף ללוה לתבוע שיכתוב לו שטר מכר. כי אם רק יחזיר לו את השטר, אם יאבד ממנו, יוכל שוב לתבוע ממנו המלוה את השדה על פי עדים שיעידו שגבאה בחובו). ובתוס' הרא"ש כתב, שבשטרי חוב, שעשה המלוה טובה ללוה, מתבייש הלוה לומר למלוה שלא יפרע לו עד שלא יחזיר לו את השטר. משא"כ בשטר חלטאתא, שכבר גבה ממנו שדה, ואם כן, פרע כבר את חובו, אינו מתבייש לומר לו שלא יתן לו המעות עד שיכתוב לו שטר מכר.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק (קיום, המעיד שהשטר אינו מזוייף) - לא יחזירו לבעלים.
לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק שלא יחזיר, דאז איכא למימר שאולי כתב את השטר על מנת ללות, ולבסוף לא לוה.
אלא אפילו אם כתוב בו הנפק, ומאי ניהו - דמקוים, והרי אין מקיימין את השטר - אלא בפני הלוה, מכל מקום לא יחזיר, משום דחיישינן לפרעון  81 .

 81.  עיי' בתוס' שדנים האם מדובר דווקא כשטוען הלוה פרעתי, או אף אם מודה שלא פרע, חוששין לפרעון ולקנוניא.
איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: כל מעשה בית דין, דהיינו, שטר מקוים - הרי זה יחזיר! מוכח שאין חוששין לפרעון!
אמר ליה רבי אבהו: ירמיה ברי! לא כל מעשה בית דין שוים. אלא שם מדובר כגון שהוחזק הלוה כפרן (שנמצא שקרן) פעם אחרת  82 , ולכן אינו נאמן לומר פרעתי.

 82.  הראשונים דנים האם מדובר שנמצא כפרן באותה הלואה עצמה, או אף כשהוחזק כפרן בענין אחר. עיי' בשטמ"ק.
אמר רבא: וכי משום דהוחזק כפרן חדא זמנא (פעם אחת), תו לא פרע (שוב אינו פורע) כלל?! אין זה מסתבר. אלא ודאי שיתכן שאכן פרע  83 . והיות וכך, המלוה שלא נזהר לשמור את שטרו - יפסיד.

 83.  כתבו התוס', דאף דאמרינן להלן "הוחזק כפרן לאותו ממון", ושוב אינו נאמן באותו ענין, הכא שהשטר נפל, מוכחא מילתא שמשום כך לא נזהר לשמרו, לפי שפרעו הלוה.
אלא אמר רבא: במתניתין מדובר בשטר חלטאתא ואדרכתא, שאינם בני פרעון, וכדרבי זירא.
וכפרן, שהוזכר בתירוצו של רבי אבהו, הואיל ואתא לידן, נימא ביה מלתא (הואיל והגיע לידנו, נאמר בו איזה דבר):

דרשני המקוצר