פרשני:בבלי:בבא בתרא צו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צו ב

חברותא

ושמואל אמר: אפילו החמיצה בתוך שלשה הימים הראשונים הרי היא ברשות לוקח, משום שחמרא אכתפא דמאריה שוואר (היין קופץ על כתפי הבעלים). כלומר, מזלו של בעל היין וחטאיו הם הגורמים להחמצת היין.  76  ויכול המוכר לומר ללוקח: מזלך גרם שהיין החמיץ!  77  עבד רב יוסף עובדא, דן הלכה למעשה כרב, בשיכרא, בשכר שהחמיץ תוך שלשה ימים.  78  וכוותיה דשמואל בחמרא, ביין שהחמיץ תוך שלשה ימים. כי ביין, מזלו של הלוקח גרם להחמיץ.  79  והלכתא כוותיה דשמואל.

 76.  הגמרא לקמן (צח א) לומדת זאת מפסוק "ואף כי היין בוגד".   77.  כך פירש הרשב"ם, ששמואל סובר כרב חייא בר יוסף לקמן (צח א) שחמרא מזליה דמריה גרים. והקשו תוס', אם כן, היה לו לומר באותו לשון של רב חייא בר יוסף, שחמרא מזליה דמריה גרים. ועוד, דלקמן אמר על רבי יוסי ברבי חנינא "ופליגא דרב חייא בר יוסף", והיה צריך לומר ופליגא דשמואל. ועוד הקשו, שלא מסתבר שהמזל של בעל היין יגרום שהיין יחמיץ יותר מהר, ולעולם אין היין מחמיץ בפחות משלשה ימים. ועוד, דלעיל אמר רבי יוחנן שכל שלשה ימים הראשונים ודאי יין משום שעדיין לא נשלם חימוצו של היין, ולמה לא נחשוש שמא מזלו של בעל היין גרם שיחמיץ מיד? וביארו בשם ר"ת, ש"חמרא אכתפא דמאריה שוואר" היינו שבגלל שנשאו את היין על הכתפיים וניענעו אותו הוא התקלקל ומיהר להחמיץ. ולכן סבר שמואל שהמוכר אינו חייב באחריותו אפילו תוך שלשה ימים, ולא בגלל מזלו של בעל היין. כי שמואל אינו סובר כרב חייא בר יוסף אלא כרבי יוסי ברבי חנינא דלקמן, שבקנקנים דמוכר, המוכר חייב באחריותו. ואף שגם שם יש לומר שהניענוע גרם להחמיץ, מכל מקום, יש לחלק בכמה אופנים. ראה בתוס' שם. אולם הקשו התוס' על ר"ת, מדוע יפסיד הלוקח בגלל הניענוע, והרי על דעת כן קנה את היין, שיוציאנו מבית המוכר ויטלטלנו ויביאנו לביתו. תוס' ד"ה ושמואל. ובשיטה מקובצת הביא מתוס' הרא"ש לתרץ קושיא זו, שאי אפשר להכיר ביין אם יתקלקל על ידי טלטול, וגם לפעמים מטלטלים את היין בחוזקה ומזה הוא מתקלקל. והאריכו כל הראשונים לבאר דעת שמואל ורבי יוסי ברבי חנינא ולחלק ביניהם באופנים שונים כדי שלא יסתרו זה את זה, שהרי הלכה כשניהם.   78.  התוס' הקשו על הרשב"ם, שמפרש בדעת שמואל שמזלו של בעל היין גרם להחמיץ, שאם כן, לא אמר שמואל רק ביין, ומה שייך לומר שדן בשכר כרב, והרי גם שמואל מודה בשכר? תוס' ד"ה ושמואל. ולשיטתם ניחא, ששמואל יחלוק גם בשכר שמתקלקל על ידי נענוע, אלא שרב יוסף לא חשש בשכר לפי שאינו מתקלקל כל כך על ידי נענוע כמו ביין. מהר"ם.   79.  שסתם משנה לקמן (צז ב) משמע כשמואל. שאמר שם התנא, המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו. ורב יעמיד את המשנה כשנמצא חומץ לאחר שלשה ימים. או שהעביר הלוקח את היין לקנקנים שלו, ויכול המוכר לומר לו שהקנקנים שלך גרמו שיחמיץ מהר. כמו שמחלק שם רבי יוסי ברבי חנינא. רשב"ם. והתוס' כתבו, שבתוך שלשה ימים הרי הוא ברשות מוכר אפילו שהקנקנים של לוקח, כי הקנקנים אינם יכולים לגרום שיחמיץ כל כך מהר. והמשנה שם מדברת רק לאחר שלשה ימים. ועל זה מחלק רבי יוסי ברבי חנינא, שדוקא בקנקנים דלוקח. אבל בקנקנים דמוכר לעולם הוא חייב באחריותו. תוס' ד"ה כל (מעמוד קודם).
תנו רבנן: אחד שכר שנעשה מתמרים,  80  ואחד שכר שנעשה משעורים,  81  ואחד שמרי יין שנותנים מים על שמרים של יין ומשהים אותם עד שהמים קולטים את טעם השמרים. וזה נקרא "תמד", מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו".  82 

 80.  כתבו התוס', שלאו דוקא שכר תמרים, אלא אפילו דבש שזב מהתמרים עצמם מברך עליו שהכל כמבואר במסכת ברכות (לח א) דהוי רק זיעה בעלמא ולא חשוב כפרי עצמו, ורק בזיתים וענבים נחשב השמן והיין הנסחט מהם כמו הפרי עצמו, לענין ברכה ותרומה. תוס' ד"ה אחד.   81.  מברך עליו שהכל משום שלא אישתני לעילויא על ידי השכר, שיש לו עילוי אחר שעושין ממנו פת, וזה גם הטעם בשכר תמרים (טעם זה מבואר בגמרא ברכות לו א). ועוד, שמי יימר שהשעורים עיקר שמא המים עיקר בשכר. תוס' ד"ה ואחד.   82.  ולא בורא פרי העץ על שכר תמרים, ולא בורא פרי האדמה ובורא מיני מזונות על שכר שעורים, ולא בורא פרי הגפן על שמרי יין. רשב"ם.
אחרים אומרים: שמרים שיש בהם טעם יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין הלכה כאחרים.  83  אלא אפילו יש בהם טעם יין מברך על השמרים שהכל נהיה בדברו.  84  אמר רבא: דכולי עלמא רמא תלתא ואתא ארבעה, אם התמד כל כך חזק, שעל כל שלש כוסות של מים שנתן על השמרים נוסף עוד כוס מהיין שהיה ספוג בשמרים, ונעשו ארבעה כוסות של תמד, הרי גם תנא קמא מודה שחמרא הוא, שתמד זה דינו הוא כיין, ומברכים עליו בורא פרי הגפן.

 83.  קשה, למה הוצרכו לפסוק דלא כאחרים? והרי פשיטא שהלכה כתנא קמא שנזכר בסתמא! ויש לומר, משום שהם סוברים בריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא הוא, הרי שהולכים אחר הטעם לכן הוצרכו להשמיענו שכאן אין הולכים אחר הטעם משום שאינו טעם אלא קיוהא בעלמא, וכמו שהגמרא אומרת לקמן. שיטה מקובצת.   84.  ולפי זה, הוא הדין ביין שעושים מחרצני ענבים, שנותנים עליהם מים, מברכים עליו שהכל אפילו יש בו טעם יין, משום שאין בו את השיעור של רמא תלתא ואתא ארבעה. תוס' ד"ה אין.
ומבארת הגמרא: רבא לטעמיה. דאמר רבא: כל חמרא יין דלא דרי, שאין מוסיפין עליו על חד חלק של יין תלת חלקים של מיא - לא חמרא הוא. אינו יין, לפי שהוא חזק מדי ואינו ראוי לשתיה כך עד שיוסיפו עליו מים פי שלש ממנו.
ואף כאן סובר רבא שאם המים הם פי שלש מהיין שבשמרים, יין גמור הוא.
וממשיך רבא: רמא תלתא ואתא תלתא, אם נתן שלש כוסות מים על השמרים ולא נוסף כלום אלא נשארו אותם שלש כוסות, גם אחרים מודים, ולא כלום הוא. שאין עליו דין יין, ואפילו יש בו טעם יין, שהואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים, הרי הוא נחשב כמים, ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו.
כי פליגי תנא קמא ואחרים, דרמא תלתא ואחא תלתא ופלגא, כשנוסף חצי כוס על כל שלש כוסות מים שנתן על השמרים.  85 

 85.  הוא הדין שחולקים ברמא תלתא ואתא תלתא ושליש, דלאחרים, שרק שתים וחצי כוסות יצא, נמצא שיש כאן חצי כוס ועוד שליש כוס יין ביחס לשתים וחצי כוסות מים, שזה רבע יין ודינו כיין. והוא הדין שחולקים גם ברמא תלתא ואתא ארבעה פחות משהו, דלרבנן לא הוי יין עד דאתא ארבעה שלמים שיהא רבע יין. אלא שנקט מדה מסויימת. שיטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש.
דרבנן סברי: תלתא עייל, תלתא נפיק. שאותם שלש כוסות מים שנתן על השמרים יצאו חזרה. פש ליה פלגא, נשאר חצי הכוס הנוסף, שהוא יין שיצא מהשמרים. ופלגא בשיתא פלגי מיא, חצי כוס יין ביחס לשש חצאי כוסות מים, ולא כלום הוא. שהואיל ויש בו שביעית יין, אינו נקרא יין.
ואחרים סברי: תלתא עול, תרין ופלגא נפיק. מתוך שלשת כוסות המים שנתן על השמרים, רק שתים וחצי מהן יצאו חזרה, ואילו חצי כוס מים נבלעה בתוך השמרים, ובמקומה יצאה חצי כוס יין מהשמרים, שדרך היין לצוף למעלה.
פש ליה כוזא. נמצא שביחד יצא כוס שלם של יין מהשמרים.
וכוזא בתרי ופלגא, כוס יין ביחס לשתים וחצי כוסות מים, חמרא מעליא יין גמור הוא. שהוא יותר מרבע יין, שאמרנו מקודם, שלכולי עלמא הוי יין.  86 

 86.  אבל ברמא תלתא ואתא תלתא, אין לומר שחלק מן המים נשארו בשמרים ומה שיצא יש בו יין. שהרי אין רגלים לדבר לכך שהרי יצא בדיוק מה שנכנס. ועוד, שלכל היותר יצא חצי כוס יין, וחצי אחד ביחס לחמשה חצאים לא הוי יין. רשב"ם.
ומקשינן לרבא: וביתר מכדי מדתו, מי פליגי!? וכי יש מי על כך שאם כמות התמד גדולה מכמות המים שנתן על השמרים, דינו כיין?

דרשני המקוצר