פרשני:בבלי:בבא בתרא קל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קל ב

חברותא

מה תלמוד לומר "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור"? הלא כבר נאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים", ולשם מה חזר הכתוב ואמר "לא יוכל לבכר"?
אלא, לפי שנאמר "והיה ביום הנחילו את בניו", ומשמע שיכול לתת לכל אחד מבניו מה שירצה,
והיה מקום ללמוד בקל וחומר, והלא דין הוא, ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, לא כל שכן?
תלמוד לומר "לא יוכל לבכר"  98 . ומקשה הגמרא: ויאמר "לא יוכל לבכר", ונלמד מפסוק זה, רק בבכור אינו יכול להעביר ירושה, אך יכול להעביר ירושה לשאר האחים, כקושיית אביי, ולשם מה תלמוד לומר "והיה ביום הנחילו את בניו"?

 98.  דעת הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם מצוה יב) שיש לאו כשמעביר חלק בכורה מן הבכור. ועיין בדבריו בקצות החושן (רפא-א). וביד רמה הקשה, היאך העביר יעקב אבינו את הבכורה ממנשה לאפרים, והלא כתיב "לא יוכל לבכר"? ותירץ, שנתן להם מתנה מחיים, וקודם מתן תורה אין צריך קנין על המתנה. וע"ע בקצות החושן (רעח, יג).
ומתרצת הגמרא: שאילולי נכתב "והיה ביום הנחילו את בניו", יכולנו ללמוד מבכור בקל וחומר, והלא דין הוא, ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, אמרה תורה "לא יוכל לבכר", פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק, לא כל שכן?!
תלמוד לומר, "והיה ביום הנחילו את בניו", ולמדנו מפסוק זה שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
אמר רב זריקא אמר רב אמי אמר רב חנינא אמר רבי: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
אמר ליה רבי אבא, "הורה כרבי יוחנן בן ברוקה" איתמר.
כלומר, לא שמענו בשם רבי שאמר את המילים "הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה", אלא מקובלנו שהורה למעשה כדעת רבי יוחנן בן ברוקה.
במאי קמיפלגי?
מר סבר, הלכה עדיפא. ואילו לא שמענו שכך אמר רבי, אין ללמוד על ידי מעשה רב, שמא הראוה לא דקדק כל כך בכל פרטי המעשה, ושמא זיכה רבי את הנכסים מחמת טענות אחרות, ולא מחמת שפסק את ההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
ומר סבר, מעשה רב עדיף. ואילו לא ראינו שהורה כך למעשה, אין לסמוך על מה שאמר "הלכה כריב"ב", שמא לא התכוין להורות כך למעשה, אלא כך עלה לו דרך לימודו.
ובענין זה תנו רבנן בברייתא: אין למדין הלכה לא מפי למוד, (כלומר, אם אמר לו רבו תוך כדי לימודו, הלכה כדברי פלוני, אין למדים מדבריו שמא כשיבוא לפניו מעשה ידקדק יותר, וימצא שאין ההלכה כך). ולא מפי מעשה, (אם ראה את רבו עושה מעשה כדברי פלוני, אל ילמד מכאן שכך ההלכה, שמא עשה כן מטעם אחר שאינו ידוע לו)  99 , עד שיאמרו לו "הלכה למעשה"  100 .

 99.  בראשונים משמע שרק במקום שיש מחלוקת, או ספק בדבר, אזי לא למדים הלכה מפי לימוד או מעשה. אבל בדבר שנמסר לתלמיד בלא שום חולק אין לנו לחוש מעצמינו שמא אח"כ מצא בדבר חולק, או סברות נגד הדין. ומותר לסמוך על לימודו.   100.  כתב הרא"ם: "וזה הלימוד שלנו הלכה למעשה הוא, שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות, ובכמה מהדורי, וכאילו אמרו לנו, כן ההלכה למעשה הוא. שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו".
שאל, ואמרו לו "הלכה למעשה", ילך ויעשה מעשה. ובלבד שלא ידמה לדון דבר מתוך דבר. עד כאן הברייתא.
והוינן בה: מאי "ובלבד שלא ידמה"? והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה  101 ?

 101.  כדאמרינן בעירובין (כא-ב) "דרש רבא, מאי דכתיב "ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם, ואיזן וחיקר, תיקן משלים הרבה"? לימד דעת את העם, דאגמריה בסימני טעמים, ואסברה במאי דדמי ליה:. ".
אמר רב אשי, הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות. ללמוד זו מזו, כגון טרפת הכבד מטריפת הריאה. כיון שאין חיות האיברים שוה, יש אברים שאם יחתכו תמות, ויש שתחיה.
דתניא, אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה.
אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן רבו: כי אמר לן מר "הלכה הכי" בדרך לימודנו, האם נעביד מעשה על פי הוראה זו?
אמר ליה: לא תעבידו, עד דאמינא הלכה למעשה. כדלעיל.
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי. (כשיבא פסק דין שלי לפניכם, ותראו בו פירכא, לא תקרעוהו עד שתבואו לפני).
אי אית לי טעמא, אמינא לכו. ואי לא, הדרנא בי  102 .

 102.  רק אם יתברר שטעה בדבר משנה, אזי חוזר בו מן הדין. אך אם טעה בשיקול הדעת, קיימא לן דקם דינא ואינו חוזר. הר"ן.
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו, ומגמר נמי לא תגמרו מיניה.
לא מיקרע תקרעיניה, דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא. ושמא גם אתם תמצאו בעתיד תרוץ לקושייתכם.

דרשני המקוצר