פרשני:בבלי:בבא בתרא קלה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלה א

חברותא

הגמרא מביאה מקרה נוסף, העוסק בנאמנות הבעל להתיר את אשתו מן היבום.
מעשה בההוא דהוה קא שכיב, נטה למות בלא בנים, והיו לו אחים הראויים ליבם את אשתו.
אמרו ליה, אתתיה למאן? כלומר, האם אשתך זקוקה ליבום, או מותרת לשוק?
אמר להו, חזיא לכהנא רבה (ראויה לכהן גדול). דהיינו, אינה זקוקה ליבום, אלא מותרת לכל אדם  126 ,

 126.  צריך באור, מדוע תהא מותרת לכהן גדול, והא על כל פנים היא אלמנה, ואלמנה אסורה לכהן גדול? ולכן יש שלא גרסו "כהנא רבה", אלא "כהנא" בלבד. אך דעת הרשב"ם והתוספות, שגם לכהן הדיוט אסורה, כיון שהבעל אומר "גירשתי את אשתי", וגרושה אסורה לכהן הדיוט. והקשה הרשב"ם, הרי כמו כן יש להאמינו במיגו שהיה אומר "יש לי בנים", ובטענה זו היתה מותרת לכהן הדיוט? ומתרץ הרשב"ם, כיון שמוחזק לן שאין לו בנים, ואף הוא אינו טוען שיש לו בנים, שנאמיננו מתוך שיכול לפוטרה בגט, כדלעיל, לכן אסורה לכהן. ומבואר ברשב"ם, שאם היה טוען "יש לי בנים", היתה מותרת לכהן, אף על פי שאינו נאמן אלא במיגו שבידו לגרשה, ולא כדברי התוספות לעיל (קלד ב ד"ה הואיל) שכתבו שאין המיגו מועיל אלא לפוטרה מיבום, ולא להתירה לכהונה. וצריך באור, הרי לעיל נתבאר ש"בידו לגרשה" אינו מועיל אלא על נכסים הבאים לאחר מכאן, כיון שלשעבר ליכא מיגו, ואם כן מדוע כשטוען "יש לי בנים" מותרת לכהונה, הרי לענין כהונה ליכא מיגו? ומבאר הקובץ שיעורים: כאשר טוען "יש לי בנים", אנו זקוקים למיגו רק כדי להתיר איסור יבמה לשוק, וסברת "בידו לגרשה" מתירה את איסור יבמה לשוק. אלא שאם נתגרשה מתחדש איסור חדש, דגרושה אסורה לכהן, אך כיון שבפועל לא טען גירשתיה, אלא "יש לי בנים", אינה אסורה לכהן. אמנם דעת התוספות לעיל, שאין לנו להאמינו אלא כפי כח טענת המיגו, וכיון שבגרושה אסורה לכהן, אף כאן תהא אסורה לכהן. (וע"ע בקצות החושן קמו יא). ונראה שהדבר תלוי בחקירת האחרונים בגדר מיגו, האם מיגו הוא נאמנות לטענתו הנוכחית, כיון שאילו רצה לשקר היה בידו לשקר באופן מוצלח יותר. ולפי צד זה, כיון שאין אנו זקוקים למיגו אלא כדי להתירה לשוק, אין לנו לאוסרה לכהן כגרושה. (וכסברת הקובץ שיעורים הנ"ל). או שמא, מיגו אינו נאמנות, אלא שאנו דנים את טענתו לפי כח הטענה שהיה בידו לטעון. וכיון שאילו היה טוען "גירשתיה" היתה אסורה לכהן, אף כאן אסורה לכהן. עד כאן בבאור דעת הרשב"ם והתוספות בסוגיין. אך הר"י מיגאש מפרש, שמותרת לכהן, כיון שאנו מפרשים את דבריו ותולים שהיו כאן קידושין על תנאי, ולא התקיים התנאי, והרי היא פנויה למפרע. ונאמן בזה במיגו שהיה טוען גירשתיה. והקשה עליו הרמב"ן, הרי הוי מיגו למפרע, ומיגו למפרע לא אמרינן? ותירץ, כיון שהתנאי לא יתקיים אלא בעתיד, לא חשיב כמיגו למפרע אלא מכאן ולהבא.
אמר רבא, מאי ניחוש לה? דהינו, מאיזה טעם יש לאוסרה להנשא לשוק, הא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן!
ואף בנידון דידן, ודאי כונתו לומר "גירשתיה", ונאמן.
אמר ליה אביי, והא כי אתא רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן, בעל שאמר "גרשתי את אשתי" אינו נאמן,
נמצא, שנחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן, ויש לנו לחוש לדעת המחמירים  127 , ולאוסרה להנשא לשוק.

 127.  ולשיטתם אינו נאמן לומר גירשתיה, הגם שבידו לגרשה כעת, מפני שיש רגלים לדבר שלא גירשה, שאילו גירשה, קלא אית ליה.
אמר ליה רבא: ולאו מי לא שנינהו, וכי לא תרצנו קושיא זו לעיל, כאן למפרע וכאן להבא?! ואם כן, לא נחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן, ולכולי עלמא אפשר להתירה להינשא מכאן ולהבא.
חזר אביי והקשה עליו: ואשנויי ניקום ולסמוך?! וכי אפשר לסמוך על תירוץ זה ולהסיק שלא נחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן? הלא יש לחוש שמא נחלקו בדבריו, ויש האוסרים אפילו מכאן ולהבא?
ומכח קושיא זו, חזר בו רבא מדבריו, ואמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, חוש לה, כאביי, ותאסר לשוק.  128 

 128.  באור מהלך הגמרא על פי הרשב"ם. אך רבינו גרשום פירש: הא דאמרינן "ואשינויי ניקום ונסמוך", אינו קושיא, אלא בניחותא, דיש לנו לסמוך על תירוץ זה, ולכן אמר רבא לרב נתן בר אמי "חוש לה", כלומר, יש להאמין לבעל ולהתירה מכח תרוצו של רבי יוחנן.
מקרה נוסף באותו ענין: ההוא גברא, דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי, וגם בנים לא היו לו. ואמר בשעת מיתה, דלית ליה אחי. ובפשטות, אשתו מותרת לשוק, שהרי אין לו אחים הראויים ליבמה?.
אמר רב יוסף, מאי ליחוש לה? הרי משתי סיבות יש לנו להתירה: חדא, דמוחזק לן דלית ליה אחין.
ועוד, הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחים, ונאמן מתוך שבידו לגרשה כעת  129 .

 129.  ברשב"ם מבואר שאם אמר "אין לי אחים", נאמן להתירה אפילו אם הוחזק לן שהיו לו אחים, מתוך שיכול לפוטרה בגט. והקשה בקובץ שיעורים, הרי לעיל (קכז ב) כתב הרשב"ם שאין האב נאמן להכיר את בנו אם הוחזק לן שאינו בכור, אפילו שיש לו מיגו שיכול לתת לו את נכסיו במתנה, דמיגו נגד חזקה לא אמרינן, ומדוע כאן אמרינן מיגו נגד חזקה? ותירץ, אכן מיגו וחזקה מכחישים זה את זה, ומבטלים זה את כחו של זה, ולכן כשהאב בא להכיר את בנו, אילולי היה לו מיגו לא היה נאמן, ולכן כיון שיש נגד המיגו חזקה, אינו נאמן. מה שאין כן בנידון דידן, אילולי היתה חזקה נגדו, היה נאמן לומר "אין לי אחים", ולכן כיון שיש כנגד החזקה מיגו, נאמן. אמנם דעת הרשב"א שאם אמר "אין לי אחים", והוחזק לן שיש לו אחים, אינו נאמן להכחיש את החזקה במיגו ולומר שאין לו אחים.
אמר ליה אביי, הא אמרי בני העיר דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ויש לחוש לדבריהם, ולהמתין עד שנשמע מה יש בפי העדים  130 .

 130.  כתבו התוספות, שאין אנו יודעים בודאות שיש עדים, דאם כן, ודאי יש להמתין עד שנשמע מה בפיהם. אלא רק יצא קול שאומרים שיש עדים במדינת הים. אך בלא קול, ודאי אין לחוש שמא יש עדים ולאוסרה מחמת אותו חשש.
דוחה הגמרא: השתא מיהת הא ליתנהו קמן, כעת אין העדים לפנינו, ואין לאוסרה מחמת עדים העתידים לבא. שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות! וראיה לדבר: לאו היינו דרבי חנינא?! וכי נדון זה אינו כאותו מקרה שבא לפני רבי חנינא, בבת שמואל שנשבתה, והעלוה השבאים לארץ ישראל, ונפדתה שם, וטענה לפני רב חנינא "טהורה אני", והתירה לכהונה, אף על פי שהיו עדים במדינת הים שנטמאה,
וטעמו: משום דאמר רבי חנינא, עדים בצד אסתן ותאסר (וכי משום עדים הנמצאים ברוח צפונית, ולא נחקרו מעולם, יש לנו לאוסרה) ?!
ואם כן, אף בנידון דידן, אין לחוש לעדים שלא באו לבי"ד, ומותרת לשוק.
אמר ליה אביי, אם הקלנו בשבויה, והעמדנוה על חזקת היתר שלא זינתה, נקל באשת איש  131  ?!

 131.  בבאור החילוק בי אשת איש לשבויה, כתב הרשב"ם: דשבויה כיון שהיא בחזקת היתר, וסתם אשת איש משמרת עצמה מזנות, ואיסור קל הוא אם תנשא לכהן, אין לנו לאוסרה מספק. אבל להתיר יבמה לשוק, כיון שהיתה עד עכשיו בחזקת איסור אשת איש, דאיסור חנק הוא, (ואף על פי שאחר מות בעלה אינה אסורה אלא בלאו, לא פקע ממנה חזקת איסור חנק שהיה עליה עד שתותר זיקת היבמין שעליה), והרי היא בחזקת איסור עד עכשיו, אין להתירה מספק. ומדברי הרשב"ם הללו הוכיח בשב שמעתתא (שמעתא ה פרק א) שמחזיקים מאיסור לאיסור. ואף על פי שאיסור אשת איש הראשון פקע, אין מתירים אותה, כיון שכעת היא באיסור לאו. ובדברי הרשב"ם עיין עוד בתוספות (כתובות כג א ד"ה עידי טומאה), וברעק"א בסוגיין.
ומכח טענה זו, אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, חוש לה. כלומר, אל תתירנה לשוק עד שתחלוץ, או עד שיבאו אותם עדים לבי"ד ויתברר הדבר.
שנינו במשנה: "האומר זה בני נאמן, זה אחי אינו נאמן". ואינו יורש עם אחיו, אלא נוטל עמו בחלקו בלבד. ומכל מקום, אם נפלו לאותו אח נכסים ממקום אחר, ומת בלא בנים, ירשוהו כל האחים בשוה.
והוינן בה: ואידך (האחים האחרים) מאי קאמרי?
אי קאמרי אחונא הוא, אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא, הלא היה עליו לחלוק עם כל אחיו בשוה?
אלא ודאי מדובר: דקא אמרי לאו אחינו הוא  132 , ומשום כך אינו חולק אלא עם אותו אח שהודה לו שהוא אחיו.

 132.  משמע, שאם היו אומרים "אינו אחינו", אינם נוטלים שום חלק בירושה. והקשה המשנה למלך (נחלות ד ח), הרי יש כאן הודאה נגד הודאה, דאף שהאחים הודו שאינו אחיהם, מכל מקום כנגד זה הודה ראובן שאחיהם הוא, ועליו לתת להם חלק בירושה? ובקצות החושן (רפ א) תרץ, שהודאה נגד הודאה הוי כספק תרי ותרי, ומעמידים בחזקתמרא קמא, או מוחזק, ובנידון דידן, זה שאמר "אחי הוא", ודאי אח הוא, והשני ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ובנתיה"מ (שם ג) כתב דעדיפא הודאתו שלאו אחיו הוא, דהודאה גמורה היא שאין הממון שלו, מה שאין כן הודאת ראובן ששמעון אחיו, אינה הודאת בעל דין, כיון שאינו מודה על נכסיו-אלא על נכסיו הספק.
ואם כן קשה, אימא סיפא, "נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו", ואם אינם מודים שהוא אחיהם, מדוע ירשו את נכסיו, הא אמרי ליה לאו אחונא הוא?
ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דקא אמרי אין אנו יודעין. ולכן, אינו נוטל עמם בחלקם, כיון שעליו להביא ראיה שאחיהם הוא,
אך אם מת יטלו אחיו חלק בנכסיו עם אחיהם, שהרי הודה להם שאחיהם הוא.
אמר רבא, זאת אומרת, מדין זה יש ללמוד, שהאומר "מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע", פטור. ואין מוציאים ממנו ממון מספק, אף על פי שהתובע טוען טענת ברי, והנתבע טוען טענת שמא, דאמרינן, "המוציא מחבירו עליו הראיה".
ומכאן ראיה נגד רב הונא ורב יהודה הנזכרים במסכת בבא קמא (קיח' א'), שלשיטתם ברי ושמא ברי עדיף.

דרשני המקוצר