פרשני:בבלי:בבא בתרא קנו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנו ב

חברותא

אמרו לו חכמים לרבי אלעזר: יש ראיה לתקנת שכיב מרע, שיקנה בדבור בלבד, ממעשה באמן של בני רוכל (זה היה שם אביהן), שהיתה חולה, ואמרה תנו את כבינתי (תכשיט שחוגרים על הצואר) לבתי, והוא השווי שלו בשנים עשר מנה. ומתה, וקיימו חכמים את דבריה, חכמים קיימו את המתנה אף על פי שזה היה בדברים בלבד. ומוכח שיש תקנה לאדם מסוכן הנוטה למות, שיכול להקנות את רכושו בדבור בלבד, ללא צורך בקנין.
אמר להן רבי אלעזר השיב לחכמים: בני רוכל - תקברם אמן! בני רוכל היו רשעים, וחכמים רצו לקנוס אותם, לכן אמרו שהמתנה שנתנה אמם לבתה תחול בדבור בלבד. אבל במסוכן סתם, ודאי שאין תקנה כזאת,  117 

 117.  הרשב"ם מסתפק אם לרבי אלעזר אין בכלל את התקנה של מתנת שכיב מרע. או שהוא חולק רק במקום שנתן את כל נכסיו ולא הדגיש שנותן מחמת מיתה אבל במצוה מחמת מיתה שברור לנו שנותן מחמת מיתה אף רבי אלעזר מודה. וכן הרשב"ם סובר שלרבי אלעזר אם עמד מחוליו לא חוזר מהמתנה. וכבר תמהו בדבריו שאמנם אין תקנה שיקנה בדבור אבל יש הרי אומדנא שנותן מחמת מיתה ואם כן בעמד יכול לחזור.
גמרא:
תניא: אמר להם רבי אלעזר לחכמים ראיה לשיטתו ששכיב מרע צריך לעשות קנין, ולא מועיל בדבור: מעשה במרוני (נקרא כך על שם מקומו) שהיה בירושלים, והוא היה חולה מסוכן, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו, אין להם תקנה, אין אפשרות להקנות את המטלטלין לאדם אחר במתנה, עד שיקנה על גב קרקע, בקנין אגב, שיקנה לו קרקע ואגב זה את המטלטלין.
הלך, וקנה בית סלע, קרקע סלעית שאינה ראויה לזריעה ולכן היא זולה, סמוך לירושלים. ואמר:
צפונו לפלוני, הוא הקנה את הצד צפוני של הבית סלע לפלוני, ועמו, אגב הקרקע, מאה צאן ומאה חביות. ודרומו לפלוני, וכן הקנה לפלוני אחר את החלק הדרומי של הקרקע, ועמו אגב הקרקע מאה צאן ומאה חביות. וקיימו חכמים את דבריו.
מוכח מכאן, שאף שכיב מרע צריך קנין.
אמרו לו חכמים: וכי משם ראיה!? הרי אותו מרוני, בריא היה, ולכן היה צריך קנין.
שנינו במשנה: אמר להן בני רוכל תקברם אמן:
ודנה הגמרא: מאי טעמא, מדוע קא לייט להו, הוא קלל את בני רוכל?
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, הם השאירו קוצים בכרם, אף על פי שזה מאכל בהמה, ועברו על "לא תזרע כרמך כלאיים", שעוברים על כך אפילו לא זרעו ממש, אלא רק אם קיימום לכלאיים בכרם, ולא עקרום.
ורבי אליעזר לטעמיה, שהוא סובר, שאף קוצים נחשבים כלאיים.
דתנן שנינו במשנה במסכת כלאיים (ה ח): המקיים קוצים בכרם - רבי אלעזר אומר, קדש. הכרם נאסר מצד כלאיים. וחכמים אומרים, לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימים, אסור כלאיים הוא בדבר שאנשים רגילים להשתמש בו ולקיימם בכרם, אבל קוצים אין להם שמוש, ולכן אין מקיימים אותם אלא עוקרים אותם מהכרם.
ודנה הגמרא: בשלמא המקיים בכרם כרכום, חזי, כיון שכרכום ראוי לאכילה, לכן הוא אוסר את הכרם אם גדל בה. אלא קוצים, למאי חזי!? הרי קוצים לא ראויים לכלום, ולמה יאסרו את הכרם?
אמר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי אלעזר, - שכן בערביא, מקיימים קוצים בשדות לגמליהן. בערביא משתמשים בקוצים למאכל גמלים, ולכן יש לזה חשיבות לאסור בכלאיים.  118 

 118.  ולכאורה כיון שרוב האנשים אינם משתמשים בקוצים מדוע שלא נאמר בטלה דעתם של המעוט מבאר הריטב"א שכאן למעוט יש סיבה שהם מקיימים את הקוצים כיון שיש להם גמלים ואף לרוב העולם אם היו גמלים היו צריכים את הקוצים לכן בכה"ג לא אומרים בטלה דעתם.
אמר רבי לוי: קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת. מותר לקנות ממנו במעשה קנין ולא רק בדבור. ולא מבעי כשנותן כל נכסיו, שאז אין לקנין תוקף, שהרי אין בו צורך, כי קונה בדבור בעלמא, בכל זאת התירו לעשות קנין. אלא אף במתנה במקצת, שאז הוא קונה רק על ידי קנין, בכל זאת התירו חכמים,  119  ולא לחוש לדברי רבי אלעזר. ומה שהצריכו קנין, זה לא בגלל שיטת רבי אלעזר, שחולק על תקנת שכיב מרע שקונה בדבור, אלא שמא תטרף דעתו אם לא יוכל להקנות בקנין, לפי שהוא חושב שבלי מעשה קנין אין תוקף לנתינה. ולכן התירו קנין אף בשבת.

 119.  על פי הרשב"ם אבל הרא"ש חולק שבמתנה במקצת לא חוששים לטרוף דעת שהרי הוא לא חושב על מיתה והראיה שמשייר לעצמו אלא רק במתנה שנותן כל נכסיו התירו. ואפילו שהקנין פועל כגון שרוצה שהקנין יחול מחיים כדי שלא יוכל לחזור בו.
מתניתין:
במשנה הקודמת נחלקו רבי אלעזר  120  וחכמים בתקנת שכיב מרע. והמשנה הזאת באה לבאר את דברי חכמים, מתי לא צריך קנין.

 120.  הגירסא במשנה היא רבי אלעזר בן שמוע, כך שיטת התוס' תוד"ה רבי אלעזר ובמשנתנו התנא הוא רבי אליעזר.
רבי אליעזר אומר: בשבת דבריו קיימים. כל התקנה של שכיב מרע שקונה אפילו בדיבור, בלי קנין, היתה רק לגבי שבת, מפני שאינו יכול לכתוב, לכן תקנו שיכול לקנות באמירה. אבל לא בחול, אלא צריך מעשה קנין.
רבי יהושע אומר, חולק וסובר: אם בשבת אמרו שיכול לקנות באמירה, קל וחומר בחול, כיון שבחול יכול להקנות בקנין, ולכן "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת", ובחול ראוי לקנין.  121 

 121.  על פי הרשב"ם במשנה ודבריו קשים שהרי כל הראוי לבילה זה סברא בכשרות הדבר אם לא עשה איזה פרט. וצריך לומר רבי יהושע שהתקנה היתה שדבור זה כמו מעשה ולכן אם אפשר לעשות מעשה מסתבר שתקנו אף דבור. עי' באיילת השחר.
כיוצא בו מצאנו מחלוקת דומה בין התנאים האלו: זכין לקטן, אפשר להקנות דבר לקטן באמצעות אדם אחר, מדין זכין לאדם שלא בפניו, ואין זכין לגדול. לאדם גדול אחר לא יכול אדם אחר לזכות עבורו, כיון שהוא יכול לזכות בעצמו. אבל לקטן, תקנו לו זכיה, כיון שלא יכול לזכות בעצמו,  122  דברי רבי אליעזר.

 122.  על פי דברי התוס' שהמ"ד הזה סובר שזכיה זה תקנת חכמים ולא מהתורה ותקנו לקטן ולא לגדול.
רבי יהושע אומר: אם לקטן אמרו, תקנו לו זכיה, אף על פי שלא יכול לזכות בעצמו, קל וחומר לגדול, ודאי שתקנו לגדול. וזה מעין המחלוקת הקודמת.
גמרא:
ודנה הגמרא: מתניתין, מני!? - רבי יהודה היא. ההסבר בדברי חכמים כפי שהובא במשנה, שיטת רבי יהודה היא.
דתניא, שנינו בברייתא: רבי מאיר אומר אופן אחרת במחלוקת התנאים: רבי אליעזר אומר, בחול דבריו קיימים, בחול יש את התקנה שיכול להקנות באמירה מפני שיכול לכתוב, ותקנו שאמירה ככתיבה. אבל לא בשבת, שאז לא תקנו באמירה.

דרשני המקוצר