פרשני:בבלי:סנהדרין לד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין לד א

חברותא

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי בר יהודה?
דאמר קרא (במדבר לה) "עד אחד לא יענה בנפש למות". ומיתור המילה "למות", אנו למדים: רק למות הוא דאינו עונה. אבל לזכות - עונה. ורבנן, מדוע הם פוסלים את העד מללמד זכות?
אמר ריש לקיש: משום דמיחזי כנוגע בעדותו. כי יתכן והוא בא ללמד עליו זכות משום שהוא חושש שמא יוכרע הדין לחובה על פי עדותו, ויביא הנידון עדים להזימו.  38 

 38.  ולחזור בו מן העדות הוא אינו יכול, כי כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד. רש"י
ורבנן, האי יתור של "למות", מאי דרשי ביה? -
מוקמי ליה באחד מן התלמידים שיושבים לפני הדיינים, ולא בעדים, מן הטעם שהתבאר.
כדתניא: אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, מניין שאין שומעין לו? - תלמוד לומר "עד אחד לא יענה".
מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין שומעין לו? - תלמוד לומר "אחד לא יענה בנפש למות".
שנינו במשנה: דיני נפשות המלמד זכות אינו מלמד חובה.
אמר רב: לא שנו שאינו יכול לחזור וללמד חובה, אלא בשעת משא ומתן, כדי שיתאמץ למצוא לו זכות, כי שמא לא טעה. אבל בשעת גמר דין, שכבר חיפש כל צידי הזכות ולא מצא, אפילו דיין המלמד זכות בתחילה, חוזר ומלמד חובה.
מיתיבי מהמשנה לקמן (מ א): בית דין שדנו דין נפשות, אינם פוסקים את הדין בו ביום, אלא נושאים ונותנים בדבר כל הלילה, איש איש לעצמו.
למחרת, משכימין הדיינים ובאין למושב בית הדין. המזכה אומר "אני המזכה מאתמול, ומזכה אני במקומי". צריך אני לעמוד ולזכות גם היום, בעל כרחי, כי המזכה אינו חוזר. ואילו המחייב מאתמול אומר "אני המחייב, ומחייב אני במקומי", שעדיין אני בדעה לחייבו.
המלמד חובה חוזר ומלמד זכות. אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה.
ומקשה הגמרא מכאן על רב: והא למחרת, גמר דין הוא! ומוכח שגם בגמר דין אין המזכה יכול לחזור ולחייב!?
ודוחה הגמרא את הקושיה: וליטעמיך, למחרת, משא ומתן מי ליכא? האם אי אפשר להמשיך גם למחרת את המשא ומתן? ואם כן, כי קתני במשנה לקמן שגם למחרת אינו יכול לחזור בו, הוא בשעת משא ומתן.
ומביאה הגמרא ראיה אחרת:
תא שמע ראיה אחרת מדברי המשנה ההיא, שגם בגמר דין אין המזכה יכול לחזור ולחייב:
סנהדרין של שבעה ואחד שדנה דיני נפשות, והיו בה שלשים וחמשה מזכים ושלשים וששה מחייבים, ואי אפשר להכריע את הדין לרעה על פי דיין אחד בלבד, דנין אלו כנגד אלו בדבריהם, עד שיראה אחד מן שלשים וששה הדיינים המחייבין את דברי המזכין, ואז יהיו שלשים וששה מזכים כנגד שלשים וחמשה מחייבים, ומכריעים את הדין לזכות על פי רוב של דיין אחד.
ומדייקת הגמרא: ואם איתא שבשעת גמר דין יכול גם המזכה לחזור ולחייב, ליתני נמי איפכא, עד שיראה אחד מהמזכים את דברי המחייבים, ויהיו שלשים ושבעה לחיוב ושלשים וארבע לזכות, ואז מוכרע הדין לחובה ביותר מדיין אחד.
ודוחה הגמרא: תנא אזכות קא מהדר, נוח לו לתנא לחזר ולנקוט בדבריו את אפשרות הזכות, אבל אחובה לא קא מהדר. אם כי, הוא הדין שיכול לחזור המזכה לחובה.
ומביאה הגמרא ראיה אחרת: תא שמע מהא דאמר רבי יוסי בר חנינא (לקמן מג א): אחד מן התלמידים שזיכה, ומת - רואין אותו לענין המנין של המחייבים והמזכים, כאילו הוא עדיין חי ועומד במקומו,
ומדייקת הגמרא: ואמאי אפשר להסתמך על דעתו גם לאחר שמת? נימא: אילו הוה קיים - הדר ביה!
אלא מכאן ראיה, שגם אילו הוא היה קיים, הוא לא היה יכול לחזור בו, כיון שכבר זיכה. ומוכח, שאפילו בשעת גמר דין אינו יכול המזכה לחזור ולחייב!
ודוחה הגמרא: לעולם יכול המזכה לחזור בו בשעת גמר דין. אלא השתא, מיהא לא הדר ביה. הרי עתה הוא לא חזר בו, ולכן אין לנו לחשוש שמא אם היה קיים היה חוזר בו, אלא אפשר להתחשב בדעתו לפני שמת.
אך תמהה הגמרא: האיך אנו מתאימים את דברי רבי יוסי בר חנינא שיהיו גם לפי רב? והא שלחו מתם, מארץ ישראל לבבל: לדברי רבי יוסי בר חנינא, האומר שאם מת אחד התלמידים המזכים אפשר להתחשב בדעתו במנין בשעת גמר דין, הרי הוא מוצא מכלל רבינו (רב). כי לדברי רב יכול המזכה לחזור בו בשעת גמר דין. ואם כן, כיון שמת המזכה, אי אפשר להתחשב בו, כי שמא היה חוזר. ומוכח, שנחלקו בדבר רב ורבי יוסי בר חנינא, ואי אפשר להתאים את דבריהם!
ומתרצת הגמרא: "אין מוצא" איתמר, ולא "מוצא" איתמר!
ומביאה הגמרא ראיה אחרת:
תא שמע מהא דתניא לקמן: שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, את טעמיהם לזכות ולחובה.
ומוכיחה הגמרא: בשלמא את דברי המחייבין יש לכתוב, על אף שיכולים המחייבים לחזור בהם למחר, כי שמא למחר, חזו יראו המחייבים (או אחד מהם) שיש לחייבו מחמת טעמא אחרינא, טעם שונה ממה שראו אתמול, ובעו למעבד הלנת דין, ויצטרכו להלין את הדין לילה נוסף כדי לעיין בטעם האחר במשך הלילה.
אלא דברי המזכין, אם יכול המזכה לחזור בו, מאי טעמא יש לכתוב את טעם הזיכוי ולא די לכתוב שפלוני זיכה? לאו, האם לא, משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה, אם רוצים המזכים לחזור בהם ולחייב, לא משגחינן בהו?
ודוחה הגמרא: לא משום כך כותבים את טעמיהם של המזכים, אלא כדי שלא יאמרו שנים דיינים טעם אחד משני מקראות שונים, שאז ודאי אחד מהם טועה, כי אי אפשר שייכתבו שני מקראות לדבר אחד, ולכן אי אפשר למנותם כשניים, וכמו שיתבאר להלן.
כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים דיינים טעם אחד משני מקראות, מהו?
אמר ליה: אין מונין להן אלא אחד.
ודנה הגמרא: מנהני מילי? -
אמר אביי: דאמר קרא: (תהלים סב) "אחת דבר אלהים, שתים זו שמעתי, כי עז לאלהים" - מקרא אחד ("אחת דבר אלהים") יוצא ללמד על כמה טעמים ("שתים זו שמעתי") , ואין טעם אחד, דין אחד, יוצא מכמה מקראות.
דבי רבי ישמעאל תנא: (ירמיהו כג) "וכפטיש יפצץ סלע", מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
ודנה הגמרא: היכי דמי טעם אחד משני מקראות? - אמר רב זביד, כדתנן: המזבח מקדש אפילו קרבן פסול, שאם עלה על המזבח שוב לא ירד, למרות פסולו. אך אין המזבח מקדש כל קרבן, אלא רק את הקרבן הראוי לו. להוציא קומץ שלא התקדש בכלי שרת, שאינו נחשב ראוי למזבח כל זמן שלא התקדש בכלי שרת.  39 

 39.  הקדמה קרבנות שנפסלו להקרבה בהיותם בעזרה, כגון שנשפך דמם, ולא נתנו ממנו על המזבח, או שהתפגל הזבח מחמת מחשבת פיגול, אם הועלו על גבי המזבח, הם מתקדשים להיות "לחמו של מזבח", ויש להקריבם על המזבח. דין זה נלמד מדברי הכתוב "היא העולה על מוקדה", המלמד שמשעת עלייתה של העולה על מוקד המזבח, היא תהיה בהוייתה, שיש להשאירה ולהקריבה על המזבח בכל ענין, אפילו אם היא פסולה (זבחים פג א). בתחילה אומרת המשנה את יסוד הדין, שהמזבח מקדש ומכשיר להקרבה דבר פסול שהיה ראוי למזבח (אילולי שנפסל), ולאחר מכן את דברי רבי יהושע ורבן גמליאל המבארים מהו "הדבר הראוי" למזבח, האם המדובר רק בדברים הראויים להקטרה, או גם בדברים הראויים לזריקה (דם) ולניסוך.
רבי יהושע אומר: כל הראוי לאשים, שהוא מיועד להקטרה על האש שעל גבי המזבח, דהיינו אימורים, אם עלה - לא ירד. שנאמר (ויקרא ז) "היא העלה על מוקדה".  40  מה עולה, שהיא ראויה לאשים, אם עלתה לא תרד - אף כל שהוא ראוי לאשים, אפילו היה אימורי קרבן פסול, אם עלה, לא ירד.  41 

 40.  עיין בהערה הקודמת שהלימוד הוא מ"היא העולה", שבהוייתה תהיה. ורש"י הוסיף כאן, שכל הלילה תהא שם, ללמד כיון שעלתה, אפילו עולה פסולה, שוב לא תרד, ואילו לגבי כשירה אין צורך לכתוב לומר זאת.   41.  ומניחה עתה הגמרא שרבי יהושע לא בא לחלוק, אלא רק מביא את המקור מהפסוק.
רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח, ולאו דוקא הראוי לאישים, אם עלה לא ירד. שנאמר "היא העלה על מוקדה על המזבח". מה עולה, שהיא ראויה לגבי מזבח, שהרי נאמר "על המזבח", אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח. ולכן, אפילו דם שנפסל או יין נסכים שנפסל, אם עלה, לא ירד, ויזרק הדם הפסול, וינסכו את היין הפסול.
ותרוייהו מאי קמרבו? - פסולין להקרבה שנפסלו בעזרה, שאם עלו על המזבח הוכשרו להקרבה.
מר מייתי לה מ"מוקדה", ומר מייתי לה מ"מזבח". והניחה הגמרא שהם לא נחלקו בדין אלא רק במקור הדין, וזו היא דוגמא ללימוד של טעם אחד היוצא משני מקראות.
ותמהה הגמרא: והא התם, מיפלג פליגי להלכה, ואין זה טעם אחד כלל!
דקתני סיפא: אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שנפסלו והועלו על גבי המזבח, שרבן גמליאל אומר: לא ירדו, משום שקידשם המזבח והכשירם לזריקה ולניסוך, ורבי יהושע אומר: ירדו, כיון שאין המזבח מקדש פסולים אלא אימורים הראויים לאש.

דרשני המקוצר