פרשני:בבלי:שבועות טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות טז ב

חברותא

שנינו במשנה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה. והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה, או בא לו בארוכה, חייב:
שואלת הגמרא: טומאה בעזרה ולא יצא מיד בקצרה, מנלן שהוא חייב עליה? והרי כיון שאמר הכתוב (במדבר ה) גבי ביאת מקדש " (צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום) ולא יטמאו את מחניהם",  1  אין במשמע אלא מי שנכנס למקדש ומטמא, אבל מי שנטמא בעזרה שכבר טימא, מנלן שאף הוא חייב!? אמר פירש רבי אלעזר:

 1.  כן פירש רש"י; והנה רש"י לקמן יז ב ד"ה אין חייבין, כתב לפרש את המשנה בהוריות ששנינו שם "אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש": אין חייבין בית דין בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, כלומר: על הוראת טומאת מקדש וקדשיו, בין שהוא של עשה כגון נטמא בעזרה, דהיינו עשה ד"וישלחו (מן המחנה כל צרוע וכל זב) ", בין שהוא של לא תעשה, כגון נטמא בחוץ דאיכא אזהרת " (אשה כי תזריע וילדה זכר. ו) אל המקדש לא תבא", (ויקרא יב ד; מה שאין כן בנטמא בעזרה, שלא בא) ; ולפי זה צריך ביאור: מה מקשה הגמרא "טומאה בעזרה מנלן", כי מכל מקום הרי הוא עובר ב"וישלחו מן המחנה"; (ואפשר, ששאלת הגמרא היא לענין חיוב חטאת, שעל עשה לבד אינו חייב חטאת וכמו פסח ומילה; אבל לפי מה דילפינן מריבוי הכתובים, יש בזה גם לאו, וכמפורש בהדיא בסוגיית הגמרא לקמן דחייב מלקות על טומאה בעזרה, וכל זה צריך תלמוד). ב. כתב ב"חידושי רבינו חיים הלוי" (ביאת מקדש ג כא ד"ה והנה): והנה בשבועות טז ב, הרי דנטמא בחוץ ונטמא בפנים צריכין תרי קראי ולא ילפי מהדדי; ונראה, דהיינו משום דבאמת עיקר דין ביאה האמור בכל מקום יש לפרשו בתרי גווני: או דפירושו הוא עצם מעשה הכניסה, או דזה שהוא שם ממילא, גם כן הוי בכלל ביאה, דהיותו שם מיקרי ביאה. (ראה שם ביתר אריכות) ולפי זה, לפי המבואר בשבועות יז ב, שטמא הנכנס דרך גגין להיכל, פטור, שנאמר "ואל המקדש לא תבא" דרך ביאה אסרה תורה, אם כן שמע מינה מזה, דעיקר ביאה האמורה בו, חיובה הוא על עצם מעשה הכניסה, ועל כן ממילא, דנטמא בפנים לא הוי בכלל אזהרה זו, דהרי חסר בו מעשה הכניסה, והוי כשלא כדרך ביאה, ולהכי צריכינן לקרא מיוחד על זה, ליחייבו גם בפנים, ולאורויי, דבטומאת מקדש איתנהו לתרי גווני ביאות, ובשניהם חייב. ג. כתבו התוספות: מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה (לנטמא בעזרה) לא שמעינן לא מלקות ולא כרת, דהוה אמינא איסורא בעלמא הוא דאיכא.
כתוב אחד (במדבר יט יג) אומר: "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא (ויכנס למשכן) את משכן ה' טמא" -
וכתוב אחד (שם פסוק כ) אומר: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, כי את מקדש ה' טמא" -
ומיתור המקראות יש ללמוד אף לנטמא בעזרה.
ומקשינן עלה: וקראי מייתרי (וכי יש יתור במקראות)!? הא מיצרך צריכי שתי מקראות אלו, ללמד שחייבין הן על ביאת משכן בטומאה, והן על ביאת מקדש בטומאה!?
דהא תניא:
רבי אלעזר  2  אומר: אם נאמר "משכן" למה נאמר "מקדש", ואם נאמר "מקדש" למה נאמר "משכן"!?

 2.  בתוספות ד"ה קדושתו, נראה שהם גורסים " אליעזר".
אילו נאמר "משכן" ולא נאמר "מקדש", הייתי אומר: על משכן יהא חייב, שהרי משוח הוא בשמן המשחה, ועל מקדש שאינו משוח בשמן המשחה לא יהא חייב -
ואם נאמר "מקדש" ולא נאמר "משכן", הייתי אומר: על מקדש יהא חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם, שאין היתר להקריב בבמות לאחר שנבנה המקדש,  3  ועל משכן לא יהא חייב, שיש היתר במות לאחריו עד שנבנה המקדש -

 3.  כן פירש רש"י; ובתוספות הקשו - לפי מה שגרסו "רבי אליעזר" - דאם כן משמע מכאן שסובר רבי אליעזר קדושה ראשונה קידשה עתיד לבא, שהרי אם לא קידשה לעתיד לבא, יש היתר במות אחר בנין הבית הראשון, ולעיל בעמוד א הרי דנה הגמרא בשיטתו בזה; ולכך פירשו: שהאריכו בקדושה יותר; אי נמי: לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום, קרי ליה "קדושת עולם". ומיהו התוספות במגילה י א כתבו בשם ה"ר חיים כהן, שאף למאן דאמר "קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא", מכל מקום, לענין היתר במות אין אחר קדושת ירושלים היתר, ראה שם; וראה עוד בהערות לעיל טז א הערה 2.
לכך נאמר "משכן", ולכך נאמר נמי "מקדש" - וכיון שהוצרכו המקראות ללמד על משכן ועל מקדש, איך נלמד מכאן לנטמא בעזרה שהוא חייב!?
ומשנינן: רבי אלעזר - שלמד ממקראות אלו לנטמא בעזרה - הכי קא קשיא ליה:
מכדי משכן איקרי "מקדש" והרי הוא בכלל "את מקדש ה' טמא", ומקדש איקרי "משכן", והרי הוא בכלל "את משכן ה' טמא", ואם כן תרי קראי - ללמד על משכן ועל מקדש - למה לי!? אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים.  4 

 4.  גירסת הגמרא נכתבה על פי ספרים אחרים שבב"ח; וראה תוספות וריטב"א.
ומקשינן עלה: בשלמא מקדש איקרי "משכן" דכתיב (ויקרא כו יא) "ונתתי משכני בתוככם", ועל המקדש הכתוב מדבר, שכל הכתובים שם עוסקים בארץ ישראל.
אלא משכן דאיקרי "מקדש" מנלן!?
אילימא מדכתיב (במדבר י, במסע המחנות והמשכן): "ונסעו הקהתים נושאי המקדש"; כך אי אפשר לומר, כי:
ההוא "מקדש" בארון כתיב, כלומר, דברים המקודשים, שהקהתים היו נושאים את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות, ואין כוונת הכתוב לנשיאת המשכן.
אלא מהכא, דכתיב (שמות כה ח) בצווי הקמת המשכן במדבר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וכתיב בפסוק שלאחריו "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן", הרי שצווי זה הוא על הקמת המשכן, וקראו הכתוב "מקדש".
שנינו במשנה: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה:
משמע, שהשתחואה עצמה אינה צריכה שיעור כדי השתחואה,  5  ואמר רבא:

 5.  פירוש: דכדי השתחואה היינו כדי השתחואה שיש בה שהיה, שהיא פישוט ידים ורגלים, ואילו אם השתחוה הרי הוא חייב אף בהשתחואה שאין בה שהיה, דהיינו כריעה בעלמא, כמבואר בהמשך הענין.
לא שנו - שהוא חייב בהשתחואה שאין בה שהיה - אלא שהשתחוה כלפי פנים המקדש דהיינו לצד מערב, כי השתחואה זו השתחואה היא, אבל השתחוה כלפי חוץ דהיינו לצד מזרח שם היה פתחו של מקדש, אין זו השתחואה, ואם שהה בה כדי שיעור השתחואה, אין, הרי הוא חייב, כי אף אם שהה בלי להשתחוות כלל הרי הוא חייב; אבל לא שהה בה כדי שיעור השתחואה לא.
איכא דמתני לה להך דרבא אסיפא דמשנתנו: "או ששהה בכדי השתחואה": מכלל דהשתחואה גופה בעיא שהייה -
ועל זה אמר רבא: לא שנו שאינו חייב בהשתחואה אלא כשיש בה שיעור שהיה כדי השתחואה, אלא שהשתחוה כלפי חוץ שהיא אינה השתחואה, אבל אם השתחוה כלפי פנים שהשתחואה היא, כי אז אף על גב דלא שהה כדי השתחואה - חייב.
והכי קאמר התנא של המשנה:
השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך השתחואה דכלפי חוץ, חייב.
ומפרשינן: היכי דמי "השתחואה דאית בה שהייה", והיכי דמי "השתחואה דלית בה שהייה"?
"השתחואה דלית בה שהייה": זו כריעה בעלמא היא.
"השתחואה דאית בה שהייה": זו פישוט ידים ורגלים על הרצפה.
וכמה שיעור שהייה?
פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה (ואמורא אחר שעמו) ומנו (ומי הוא אותו אמורא): רבי שמעון בן פזי -
ואמרי לה (יש אומרים, דפליגי בה) רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה, ומנו: רבי יצחק בר נחמני; ואמרי לה רבי שמעון בר נחמני הוא אותו אמורא שנחלק עם רבי שמעון בן פזי: חד מהם אמר: שיעור השהייה הוא כמימריה דהאי פסוקא (כזמן אמירת פסוק זה): "וכל בני ישראל רואים ברדת האש, וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
וחד מהם אמר: השיעור אינו כדי אמירת כל הפסוק אלא כמו מ"ויכרעו" לסיפא (עד סוף הפסוק).
תנו רבנן:
"קידה" היינו על אפיים, שאינו נוגע בארץ לא בברכיו ולא בגופו, אלא ראשו מגיע לארץ.  6 

 6.  מאירי.
וכן הוא אומר "ותקוד בת שבע אפיים ארץ".  7 

 7.  כתבו התוספות: השתחואה נמי אשכחן על אפים, דכתיב "ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה", ובישעיה "אפים ארץ ישתחוו לך"; וכוונת הגמרא היא דמגמרא אית לן דקידה על אפים, ומייתי הגמרא דאשכחן נמי בקרא הכי. ולכאורה צריך לומר כדבריהם גם על מה שאמרו "כריעה על ברכיו", שהרי מצינו גם "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה".
"כריעה" היינו על ברכים, וכן הוא אומר "מכרוע על ברכיו".
"השתחואה" זו פישוט ידים ורגלים על הרצפה, וכן הוא אומר "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה".
בעי רבא: האם צריך שהייה למלקות, או אין צריך שהייה למלקות?
כלומר, מי שנטמא בעזרה באונס,  8  והתרו בו לצאת ולא יצא, האם אינו חייב אלא אם שהה שם כדי שיעור שהייה, או שיצא בדרך ארוכה, וכשם שהדין הוא לענין קרבן, או שמא לענין מלקות חייב הוא אף אם לא שהה כדי שיעור שהיה, ויצא בדרך קצרה; וצדדי הספק הם:

 8.  כן מתבאר מדברי רש"י לקמן יז א ד"ה טימא עצמו במזיד, ראה שם; וראה עוד בתוספות שם ד"ה צריך.
האם לקרבן בלבד גמירי (הלכה למשה מסיני) דבעינן שהייה, אבל למלקות לא גמירי דבעינן שהייה -  9 

 9.  א. הנה במשנה בהוריות (המובאת לקמן יז ב) שנינו: אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ופירש רש"י דעשה היינו כגון שנטמא בעזרה שהוא עובר ב"וישלחו", ולא תעשה היינו "אל המקדש לא תבא" שהוא בנטמא בחוץ; ומשמע לכאורה, דבנטמא בעזרה אינו עובר אלא בעשה, וכן היה משמע ממה ששנינו במשנתנו "וזו טומאה בעזרה - היא מצות עשה שבמקדש", דהיינו שטומאה בעזרה היא בעשה ; אך כאן מבואר לא כן, אלא שהוא לוקה גם אם נטמא בעזרה ולא יצא; וכן מוכח ממה שחייב חטאת, שעל עשה לבד אינו חייב חטאת, וכמו פסח ומילה. ב. כתבו התוספות (נדפס יז א ד"ה צריך): אם היה שרץ במקדש, והתרו בו שלא יטמא עצמו - בלא שהייה נמי מילקא לקי, ראה שם ראייתם. ג. כתבו התוספות (נדפס לקמן יז א, ד"ה או אין צריך), דאף אם אין צריך שהייה כדי השתחואה, מכל מקום צריך שהייה כדי יציאה וכניסה, ודימו זה למי שלבוש כלאים, שאינו לוקה אלא אם שהה כדי פשיטה ולבישה, כמו שהביאו מגמרא במכות כא א, ראה שם; אך בתוספות מכות כא ב, אין נראה כן.

דרשני המקוצר