פרשני:בבלי:שבועות לז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אלא הכת ראשונה - אמאי מחייבא? הרי בשעה שכפרה הראשונה בעדות, הא קיימא שניה, והוי כפירת הראשונה כפירת עדות על ממון שיש עליו עדים אחרים שיכולים להוציאו באמצעותם, וכפירתם היא כפירת דברים. ומדחייב, מוכח דלא כרבה!
אמר רבינא: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה כת שניה פסולה לעדות בשעת כפירת עדי הכת הראשונה. והפסול היה משום שהיו העדים נשואים שתי אחיות, והיו קרובין זה לזה בנשותיהן, ולפיכך חייבים עדי הכת הראשונה, כי בשעת כפירתם הם היו העדים הכשרים היחידים.
וחידוש המשנה הוא שאפילו היו נשותיהם של עדי הכת השניה גוססות.
מהו דתימא, רוב גוססין אזלי למיתה, ומחמת רוב זה הוו להו הנשים הגוססות כאילו הן מתות, והוכשרו בעליהן להעיד, ואם כן, ממון זה יש עליו עדים נוספים, ולא תתחייב הכת הראשונה,
קא משמע לן כיון דהשתא מיהת חיי נינהו, ולא שכיבי - אין זה נחשב כאילו מתו, וממילא אין גם עדים נוספים.
ד. תא שמע: בעל הבית, נפקד שטען טענת גנב בפקדון, היינו שנגנב הפקדון ממנו לפיכך פטור מהשבה, ונשבע, והודה שנשבע לשקר, ובאו עדים שהפקדון נמצא בידו - אם עד שלא באו עדים הודה הרי הוא פטור מהכפל כדין מודה בקנס. ומשלם קרן וחומש ומביא קרבן אשם. 28 ואם משבאו עדים הודה, הרי הוא משלם תשלומי כפל ואשם. וקשיא לרבה הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים. 29
28. אבל כפל אינו משלם. וכתב הריטב"א שדין זה לרבנן הוא. דסברי (בבא קמא סה ב) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. 29. פירש רש"י שחומש אינו משלם, דדרשינן במסכת בבא קמא דף סה ב, מן הפסוק (ויקרא ה כד) "או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו, וחמישיתו יוסף עליו". ופירש רש"י על הפסוק שם "בראשו" - הוא הקרן, "ראש הממון" ואמרינן בגמרא: ממון המשתלם בראש, היינו הקרן - מוסיף חומש. ממון שאין משתלם בראש, כגון כפל - אינו מוסיף חומש. ולכן כאשר הודה אחר שבאו עדים וכבר נתחייב כפל - אינו משלם חומש.
ודוחה הגמרא: הכא נמי מדובר שהיו העדים בשעה שכפר - פסולים. שהיו קרובים בנשותיהן. ונמצא שכפר בממון שאין עליו עדים, ואחר כך מתו נשותיהן ונהיו ראויין להעיד. וכדרבינא, שהעמיד דברי מתניתין דלעיל באופן זה. "וכגון שהיו נשותיהן גוססות". וקא משמע לן שבינתיים פסולים הם להעיד.
אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע: חמורה ממנה משבועת העדות שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!
ומדייק רבינא: מדקאמר לוקה, מכלל דאיכא עדים. וקאמר: על שגגתה אשם בכסף שקלים, ומוכח שחייב אפילו על ממון שיש עליו עדים!?
אמר להו רב מרדכי: בר מינה דההיא.
דהאמר להו רב כהנא: אנא תנינא לה להאי ברייתא, והכי תנינא לה: אחד זדונה ואחד שגגתה של שבועת הפקדון אשם בכסף שקלים! ולא מדברת הברייתא במכות. וממילא אין ראיה שהיו שם עדים.
תא שמע: דאמרינן לעיל, דאיתא בספרי: נזיר שטימא את עצמו במזיד, חייב קרבן בקל וחומר משבועת הפקדון, ודחינן להאי קל וחומר הכי:
לא תדון קל וחומר זה. כי אם אמרת בנזיר טמא, שכן לוקה על שטימא עצמו במזיד, ולפיכך יתכן שאינו חייב קרבן. תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה במזיד, ולפיכך מביא קרבן.
ומדייקת הגמרא: היכי דמי?
אי דליכא עדים, אמאי לוקה בנזיר? והלוא לא התרו בו.
אלא פשיטא, דאיכא עדים. וקתני "תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה"! ומוכח שיש עדים נגד שבועתו. מילקא הוא דלא לקי, אבל קרבן מייתי! (ללקות, אינו לוקה אבל קרבן מביא אף שיש עדים).
תיובתא דרבה, דאמר ממון שיש עליו עדים פטור - תיובתא!
רבי יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו שטר, פטור! אמר רב פפא: מאי טעמיה דרבי יוחנן לחלק בין עדים לשטר? -
עדים עבידי דמייתי (עדים יכולים למות), והועילה כפירתו אם ימותו העדים. אבל שטר, הא מנח, ולא הועילה כפירתו לפוטרו מממון.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: שטרא נמי עביד דמירכס (עשוי להיאבד), ונמצא שהועילה כפירתו אם יאבד השטר.
אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: היינו טעמיה דרבי יוחנן - משום דהוה שטר ממון שיש בו שיעבוד קרקעות. 30 שהרי השטר משעבד את קרקעותיו של הלווה למלוה, ונמצא שהכופר בממון שיש עליו שטר הרי הוא ככופר בקרקע, וקיימא לן שאין נשבעין על קרקעות. הלכך, גם כשנשבע על כפירה בקרקע, אין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!
30. הראשונים הרבו להקשות על טעם זה, שהרי רבי יוחנן עצמו אומר ששיעבודא דאורייתא (במסכת בבא בתרא קעה ב), לגבי מלוה על פה, שגובה בין מן היורשים ובין מן הלקוחות היות דשיעבודא דאורייתא. ועל כן הבעל חוב גובה מלקוחות. והקשו על זה מכמה מקומות: א. מדין המודה במקצת החוב, שחייב בשבועה. ואם כל שיעבוד קרקע מחמת חוב פוטר משבועה, האיך נשבע? הרשב"א דחה קושיא זו, כיון שמודה במקצת יתכן אף בהלואה שהיא בלא שטר ובלא עדים, שהלוהו בינו לבין עצמו, ובאופן זה ודאי אינו גובה מן הלקוחות, שהרי אין עדים בדבר. וכאשר אינו יכול לגבות - אין שיעבוד! וכן כתב הרמב"ן. אולם הרא"ש חולק על זה, וסובר שכל עוד לא ברור שלא פרע, עדיין נחשבות קרקעותיו משועבדות, אפילו אם בפועל אינו גובה! ב. במסכת בבא מציעא ג א נאמר: האומר לחבירו מנה לי בידך! והלה אומר אין לך בידי כלום! והעדים מעידין אותו שיש לו חמישים זוז - נשבע וגובה מחצה. וקשה, איך ישבע? הלוא אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות? ותירצו הראשונים, הרשב"א, הרמב"ן, והר"ן שאמנם העדים מעידין שלוה, אך אינם יודעים אם לא פרע בינתיים. ובאופן זה לא גובה מן הקרקעות המשועבדות, כיון שיתכן שפרע. ולכן אין כפירה זו נחשבת ככפירת שיעבוד קרקעות. וכדברי הרשב"א לעיל. והוסיף הר"ן, שאם יעידו העדים שלא זזה ידם מתוך ידם של הלווה והמלוה, ויודעים הם שלא פרע - גובה מן הלקוחות, ופטור מקרבן! לפי שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות. התוספות תירץ את קושית הראשונים והעמיד שמחל על השיעבוד. ולכן אין הכפירה נחשבת לכפירת שיעבוד קרקעות. (למד מכך רבי עקיבא איגר, שאף התוס' סוברים כמו הרא"ש שכל עוד החוב קיים - הקרקעות משועבדות, אף אם בפועל אינו יכול לגבות). הריטב"א תירץ את קושית הראשונים, שהרי תיקנו חכמים תקנה ללקוחות שאין בעל החוב גובה מהם. ואם כן, מדרבנן אין הקרקעות משתעבדות למלוה. ומעתה, הכופר במלוה - אינו כופר בנכסים משועבדים. ומביא קרבן, על אף דשיעבודא דאורייתא ומן התורה הנכסים משועבדים. ולכאורה תימא, הרי נמצא שהמביא קרבן על שבועה זו, מביא מדאורייתא חולין לעזרה?! ויישב הריטב"א, שהיות והפקר בי"ד הפקר, הרי כיון שמדרבנן אין הנכסים משועבדים, אף מן התורה הדין הוא כך. ולכן מביא קרבן, וחייב שבועה הן מדאורייתא והן מדרבנן! (ועדיין יש לבאר, שאמנם אף שאינו גובה ממשועבדין, עדיין יכול לגבות מקרקעות בני חורין, ושוב כופר הוא בחוב קרקע? יש לומר: קרקעות בני חורין אינם נחשבים כקרקע לענין שבועה. כיון שהגובה מהם, אינו גובה בתורת "קרקע" של הלוה. אלא גביה זו היא ככל גביה מנכסיו. ולדידו אין הבדל בין קרקעות למטלטלין. וגובה אפילו מ"גלימא שעל כתפיה" ולכן רק נכסים שנמכרו או נפלו בירושה, יש להם דין "קרקע", הרי מטלטלין שנמכרו אינם משתעבדים אלא רק בקרקע חל דין שיעבוד).
איתמר: משביע עדי קרקע, שיבואו ויעידוהו על קרקעותיו ששלו הם. וכפרו ואמרו שאין הם יודעים להעיד לו עדות.
פליגי בה רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר חייב העד קרבן שבועת העדות, וחד אמר פטור. ולא ידוע לנו מי המחייב ומיהו הפוטר.
תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר פטור.
והראיה היא מדאמר רבי יוחנן: הכופר בממון שיש עליו עדים, חייב בקרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו שטר, פטור.
וטעמו של רבי יוחנן הוא כדרב הונא בריה דרבי יהושע, שכפירת ממון בשטר נחשבת כפירת שיעבוד קרקעות. וכשם שאין נשבעין על הקרקעות, כך גם לא נחשבת שבועת הפקדון על מנת להתחייב קרבן שבועה. והוא הדין שלא נחשבת שבועת העדות על הקרקע, להתחייב עליה קרבן שבועת העדות.
ומסקנת הגמרא היא: תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר פטור!
אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי!?
דתנן: הגוזל שדה מחבירו, ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה, דברי רבי אליעזר. דסבר קרקע נגזלת, וכיון שגזלה וניזוקה ברשותו - חייב לתקנה ולהשיבה לבעליה כמו שהיתה בשעת הגזילה.
וחכמים אומרים: קרקע אינה נגזלת, וכי שטפה נהר, ברשותו של בעל הקרקע הזיק, כי הרי היזק זה ברשותו של בעל השדה נעשה. לכן אומר לו - הרי שלך לפניך! 31 ואינו חייב לפצותו.
31. וכך פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן שעא סעיף ב. וכתב הש"ך ס"ק ג שלא רק אם שטפה הנהר והזיקה פטור, אלא אפילו עקרה לגמרי או שירדה עליה אש ושרפה לגמרי - פטור. כיון שבא ההפסד מאיליו ברשות הנגזל, ואמר לו הגזלן הרי שלך לפניך.
ואמרינן: במאי קמיפלגי? - רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, ורבנן דרשי כללי ופרטי! ויבואר להלן.
רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, נאמר בתורה "וכיחש בעמיתו" - הרי שריבה כל הכחשה, כיון שלא פירט באיזה הכחשה ובאיזה חפץ מדובר.
"בפקדון או בתשומת יד" - מיעט כל מה שלא דומה לאלו. ונשארו רק דברים הדומים לפקדון ותשומת יד.
"או מכל אשר ישבע" - חזר וריבה את הכל.
וקיימא לן: כאשר הפסוק ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל! מאי ריבה? - ריבה כל מילי לחיוב קרבן שבועת הפקדון.
ומאי מיעט? - מיעט שטרות 32 שאין גופן ממון, 33 אלא הם משמשים לראיה בלבד.
32. עיין בתוספות בד"ה מיעט שטרות, שהסיק, שמיעוט זה נדרש לפי רבי מאיר, דדאין דינא דגרמי. (היינו, הגורם הפסד ממון לחבירו כגון ששורף את שטרו, אף שהשטר עצמו אינו שווה ממון, מכל מקום, כיון שעל ידי השריפה מפסיד חובו - חייב). ולכן, צריכים אנו למיעוט זה, שלולא כן הגונב או מאבד שטרו של חבירו וכפר בו - חייב שבועה. דחשיב היזק מדינא דגרמי וחייב על היזקו. ולכן בעינן דרשא למיעוטי משבועה. בספר התרומות (שער כט חלק ב סעיף ח), נראה שחלק על התוספות. וכתב שלרבי מאיר דדאין דינא דגרמי - נשבעים על השטר. וכגון שטען בעל השטר לשורף שטרו שבשטר היה כתוב מאה, והודה השורף בחמישים - נשבע שבועת מודה במקצת. הש"ך בסימן שפו ס"ק ד הרבה להוכיח שלא כדברי בעל התרומות, שהרי דעת התוס' כאן וכן נקטו הפוסקים שאין נשבעים על השטרות - אף לרבי מאיר. וכל הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי. ומסקנת הש"ך שאכן נשבעים אך שבועה מדרבנן. ה"קצות החושן" בסימן שפו ס"ק ד יישב את דברי בעל התרומות מסתירת התוספות כאן. וביאר שכוונת התוס' היא דלרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, והשורף שטרו של חבירו חייב, דרשינן הכא שבגזילה הוא פטור. ודברי הגמרא "מיעט שטרות" - היינו מדיני גזילה. אך בענין השבועה לא דן התוס' כלל. ואם כן אין להוכיח מן התוספות שלא כדברי ה"תרומות". 33. כן פירש רש"י ששטרות אין גופן ממון אלא משמשים לראיה בלבד. הקשה ה"חתם סופר": לפי דברי רש"י שאין כל ערך לשטר אלא משום הראיה שבו, מה יהא הדין כאשר השטר עצמו שוה פרוטה, או כאשר נכתב על טס של זהב? וביאר, שכונת רש"י היא דכיון שהשטר עשוי לראיה שבו שהיא שוה הרבה מאוד, שהרי ללא ראיה - אין חוב, (וודאי אף אם השטר עשוי מזהב, לא יתיך המלוה את הזהב ויפסיד את החוב!) נמצא, שלשווי גוף השטר - אין ערך ואין שימוש מלבד הראיה שבו. ואכן הראיה - אין גופה ממון.
ורבנן דרשי כללי ופרטי (ויבואר להלן): "וכחש בעמיתו" - כלל.
"בפקדון או בתשומת יד או בגזל" - פרט. "או מכל אשר ישבע עליו" - חזר וכלל.
וקיימא לן: כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. (כאשר בענין אחד נאמר דין באופן כולל ולאחר מכן מפורט, וחוזר וכולל - נקבע אותו דין רק כלפי הדברים המפורטים. וכגון כאן, "וכחש בעמיתו" - הרי כלפי כל הכחשה נאמר דין זה, וזהו "כלל". "בפקדון או בתשומת יד" - הרי פירט לדברים אלו. "או מכל אשר ישבע"
- חזר ודן באופן כולל - וזהו כלל. ואין דנים אלא כעין מה שבפרט. וכדלקמן):
מה הפרט מפורש, דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון.
יצאו קרקעות - שאין מטלטל. 34
34. כתב הטור בחושן משפט סימן צ"ה: אלו דברים שאין נשבעים עליהם מן התורה. קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות. לא שנא אם מודה במקצת או כופר הכל ועד מכחישו - פטור. וכן הדין בשבועת השומרים שפטורין בדברים אלו. (ולענין תשלומין, נחלקו הרמב"ם והטור. דעת הטור שאף אם פשעו בהם השומרים ונאבדו, פטורים מלשלם. והרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכירות הלכה ג' כתב שאינם פטורים מתשלום אף ששומרים הם. כיון שאם פשעו חייבים מדין מזיק. ואין הפרש בין מזיק קרקע למזיק מטלטלין. אולם הטור סבר שאף אם פשעו, אין זה נחשב להיזק בידים, אלא כפשיעה בשמירה, ודינם של שומרים שפטורים בדברים אלו).
יצאו עבדים - שהוקשו לקרקעות.
ויצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון!
ומבארת הגמרא: מאן דמחייב במשביע עדי קרקע בקרבן שבועת העדות, סבר כרבי אליעזר. כשם שמחייב רבי אליעזר להשיב את הנזק שאירע לקרקע הנגזלת, ולמד כן מן הריבוי דלעיל, כך גם כן נלמד מריבוי זה לכל האמור בפרשה, שבה נאמר גם דין קרבן שבועת הפקדון - שקרקע דינה כמטלטלין. ולפי זה, חייבים קרבן אשם וחומש על כפירת קרקע, וכן קרבן שבועת העדות על כפירת עדות קרקע.
ומאן דפטר עדי קרקע מקרבן שבועת העדות, סבר כרבנן, דסבירי שקרקע אינה כמטלטלין, לפי שהם לומדים מכלל ופרט וכלל שהקרקע התמעטה מהפרשה.
אמר ליה רבי אבוה לרבי ירמיה: לא נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. אלא, מאן דמחייב, סבר כרבי אליעזר. ומאן דפטר, אמר לך, גם אני בהא, כרבי אליעזר סבירא לי.
כי בהא, בקרבן, אפילו רבי אליעזר מודה שפטור, 35 בין בכפירת ממון בקרקע, ובין בכפירת עדות בקרקע. דרחמנא אמר בקרבן וחומש בשבועת הפקדון "מכל אשר ישבע עליו לשקר". ומילה "מכל" מיעוטא היא - "מכל" ולא "הכל"! ובא הכתוב למעט קרקע, שאינה דומה לפרט, רק לענין חיוב קרבן, על אף שהתרבתה לענין חיוב השבה.
35. פירש רש"י בד"ה אפילו רבי אליעזר מודה, שאף על גב שהתרבו לענין השבה (דקרקע נמי "או בגזל" קרינן ביה, ר"י מיגאש) לא התרבו לענין חומש ואשם. שבזה הוא מודה שפטור. דאמר רחמנא "או מכל" ולא אמר "הכל", להשמיענו שרק "שם גזילה" התרבה בקרקע. אך לא חומש וקרבן אשם. ועיין הרמב"ן וברשב"א מה שגרסו בדרשת הגמרא.
אמר רב פפא משמיה דרבא: מתניתין נמי דייקא כרבי יוחנן, שאין חיוב קרבן שבועה על כפירת קרקע. דקתני: גנבת את שורי, והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן, חייב!
ואלו "גנבת את עבדי" לא קתני.
מאי טעמא? לאו, משום דעבד איתקש לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!
אמר רב פפי משמיה דרבא: ראייתך ממשנתנו אינה מוכרחת. כי אימא סיפא - זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו חייב, ושאינו משלם על פי עצמו פטור!
"זה הכלל", לאתויי מאי?
לאו, לאתויי גנבת את עבדי, שעל אף שהוקש לקרקע חייב עליו קרבן שבועת הפקדון, כי גם על כפירת קרקע חייבים קרבן! ואם כן אין להוכיח מן המשנה לאף צד בנידון זה.