פרשני:בבלי:תמורה כד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה כד ב

חברותא

מתניתין:
כיצד "מערימין"  1  על הבכור, לפוטרו מקדושת בכורה?

 1.  כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: תחבולת ההיתר תקרא "ערמה", ושאינו להיתר תקרא "מרמה". עיין תוס' יום טוב ורש"ש ותפארת ישראל.
מבכרת שהיתה מעוברת, אומר בעליה: מה שבמעיה של זו, אם זכר הוא, יהא עולה!
ואז, אם ילדה זכר - יקרב עולה. כי לא חלה עליו קדושת בכור בהיותו עובר אלא רק בשעת יציאתו מהרחם.  2  וכיון שהקדים והחיל על העובר קדושה אחרת, טרם שחלה עליו קדושת בכור, שוב לא חלה עליו קדושת בכור בשעת לידתו.

 2.  כמו שדרשו בספרא (והובאה בגמרא) כתוב (ויקרא כז) "אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו", ודרשינן: משיבוכר לה' אי אתה מקדישו. אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב"ם בפירוש המשנה.
ואם היתה לו בהמה מעוברת (ובגמרא יבואר אם היתה בהמת קדשים או חולין) ואמר: אם תלד נקבה, תהא זבחי שלמים! וילדה נקבה, תקרב שלמים.
ואם הקדישו גם לעולה וגם לשלמים, שאמר "אם זכר הוא העובר, יהא עולה. ואם נקבה היא, תהא זבחי שלמים",  3  הרי אם -

 3.  ומעיר התוס' יום טוב: אף על גב שיכול להקדיש גם הזכר לשלמים, אורחא דמילתא נקט, שכאשר יש לו שתי בהמות ואחת מהן ראויה לעולה, מקדישה לעולה. ומעיר הרש"ש: מנין ידע שיוולדו לו תאומים? אלא, כתב הרש"ש, הטעם הוא, כיון שיכול להקדישו לעולה, אינו רשאי להורידו לקדושת שלמים. לדעת התוס' יום טוב, מדובר שהאם היא חטאת. ולכן, רשאי להקדיש את העובר אפילו קדושה קלה כדי להצילו ממיתה. לפיכך לא תירץ מטעם הורדה מקדושה. ואילו הרש"ש מבאר, שלא מדובר דוקא בולד חטאת. לפיכך מתרץ שמקדישו לעולה משום שאסור להקדישו לשלמים.
א. ילדה זכר ונקבה - הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים.
ב. ילדה שני זכרים - חלה קדושת עולה על שני הולדות, שהרי אמר "אם זכר, יהא עולה". אך כיון שלא נדר אלא קרבן עולה אחד, הרי אחד מהם יקרב עולה, לנדרו.
והשני ימכר לחייבי עולה. דהיינו, שרשאי למוכרו לאדם אחר הרוצה לקנות עולה לצורך חובתו. ודמיו, שהוא מקבל מהקונה, הם חולין.
ג. ילדה שתי נקבות - אחת מהן תקרב שלמים, לנדרו, והשניה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין.
ד. ילדה טומטום, שאינו ניכר אם הוא זכר או נקבה, ואנדרוגינוס, שיש בו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן, כיון שטומטום ואנדרוגינוס אינם ראויים להיקרב  4 . ויבואר בגמרא.

 4.  רש"י בשיטה מקובצת.
גמרא:
שנינו במשנה, אין הבכור קדוש אלא ביציאתו מרחם אמו, שנאמר (דברים טו) "כל הבכור אשר יולד". ולמדנו עוד, שקדושתו חלה רק בשעת יציאת רוב גופו מרחם אמו. ועתה דנה הגמרא, האם מותר להטיל מום בעובר שהוא בכור קודם יציאת רוב גופו. וכגון, אם יצא מיעוט גופו, כמו אוזנו או שפתו, ויכול להטיל בו מום, ורוצה להפקיעו בכך מקדושת בכור. כי אחרי הקדשתו, בודאי אסור מן התורה להטיל בו מום, שנאמר (ויקרא כב) "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן (בכורות לג ב) "לא יהיה" (יו"ד שוואית, ה"א בפתח, יו"ד בסגול).
אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ויתנהו לכהן, והכהן יאכלנו במומו.
ומקשה גמרא ממשנתנו, שהרי תנן: כיצד מערימין על הבכור? מבכרת שהיתה מעוברת לילד, אומר:  5  מה שבמעיה של זו, אם זכר, יהא עולה. ויש לדייק, כי רק להקדישו לשם עולה, אין, מותר, מפני שקדושתה של עולה חמורה מקדושת בכור, שהרי כליל היא. אבל להקדישו שלמים, שקדושתם קלה מקרבן עולה,  6  לא הותר לכתחילה לשנות מקדושת בכור לקדושת שלמים. ואם כן, כל שכן שאסור להטיל בו מום ולהוציאו לגמרי מקדושתו. ואילו את אמרת, דמצית מפקעת ליה מקדושתיה?!

 5.  גירסת המשנה.   6.  שלמים קדושתם חמורה מבכור כמבואר במסכת זבחים, אלא כוונת הגמרא שהם קלים מעולה. כלומר, עיקר קושית הגמרא היא להגיע למסקנא שכל שכן שאסור להטיל בו מום. רש" ש. וברור שאין הכוונה לאיסור ממש לשנות מקדושה לקדושה, שהרי עדיין חולין הוא ואינו קדוש כלל, אלא איסור (דרבנן, וכן הוא בקרית ספר) בעלמא הואיל וסופו להתקדש בקדושת בכורה.
ומתרצינן, אמר לך רב יהודה: מה שאמרה המשנה שלא הותר לו אלא להקדישו לעולה, הני מילי, בזמן שבית המקדש קיים, וממנו מקריב חלבו ודמו. כי קאמינא אנא, מה שאמרתי אני שמותר להטיל בו מום קודם שנולד, בזמן הזה, דלא חזי להקרבה, ובין כך ובין כך סופו להאכל במומו.  7  ומקשינן: אי, אם רב יהודה דיבר בבכור בזמן הזה, מאי למימרא? מה חידוש יש בדבר!?

 7.  על פי לשון הרמב"ם (פרק שני מהלכות בכורות הלכה יד). כלומר, אינו מפקיעו מקדושת הקרבה, ובכל אופן נותנו לכהן, והכהן יאכלנו במומו. ולקמן יבואר התועלת בהטלת מום, כדי שהכהן ישחטנו תיכף, ואם ישהנו עד שיפול בו מום, עלול לבוא לידי תקלת איסור גיזה ועבודה.
ומתרצינן: אם לא דברי רב יהודה, מהו דתימא, היינו אומרים, שאסור להטיל בו מום, כי נגזר, יש לחכמים לגזור מפני החשש, דילמא שמא נפיק ייצא רוב ראשו, וכבר התקדש ביציאה מהרחם, וקא שדי ביה מומא, ואם אז יטיל בו מום, יעבור על איסור הטלת מום בקדשים, ואינו יודע להיזהר בין יצא רוב הראש ליצא מיעוטו. לפיכך משמיענו רב יהודה שלא גזרו, והוא יזהר להטיל בו את המום לפני יציאת רוב ראשו. כגון, בגדי, באזניו היוצאות תחלה, ובכבש, בשפתיו היוצאות תחילה, כמבואר במסכת בכורות (לה א).
ומקשינן: ואימא הכי נמי, למה באמת לא גזרו?  8  וכי ניתן בידי כל אחד ואחד להבחין בין יציאת רוב ראשו למיעוט ראשו?!

 8.  הרש"ש מעיר על פי דברי רבא במסכת עבודה זרה (יג ב) שבזמן הזה אין האיסור להטיל מום בבכור אלא מדרבנן, אם כן, מה מקשה הגמרא? הרי שפיר מבואר שלא גזרו באיסור דרבנן?
ומתרצינן: אפילו הכי, שיש לחשוש שלא יזהר ויטיל בו מום בשעה שכבר אסור, בכל זאת, הא, עצה זו, עדיפא, מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה. עדיף ליתן בו מום בהיותו עובר כדי שיוכל הכהן לשוחטו תיכף ומיד. כי אם לא נתירו, ויתננו לכהן כשהוא תם, וישהנו הכהן עד שיפול בו מום, עלול הכהן להיכשל באיסור גיזה ועבודה.  9 

 9.  כן פירש רש"י. והדגיש לפרש, כדי שישחטנו הכהן תיכף ומיד, ולא פירש "כדי להתירו בגיזה ועבודה", מאחר שבכור שאין לו פדיון אסור בגיזה ועבודה אפילו אחרי שנפל בו מום, ואפילו אם קדם מומו להחלת קדושתו, כמבואר במסכת בכורות (יד א). וכבר מבואר לעיל (י ב). שיטה מקובצת וכן כתבו תוס'. לישנא אחרינא בשיטה מקובצת (וכנראה שרש"י גרסו): חסירא עדיפא, להחסירו ולעשותו בעל מום עדיף, דלא ניתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה.
שנינו במשנתנו: אם נקבה זבחי שלמים.
וסברה הגמרא שמדובר בבהמת חולין מבכרת, ומקדיש את העובר לשלמים על הצד שהוא נקבה. ולכן מקשה הגמרא: נקבה - מי קא קדשה בבכורה!? הרי אפילו אם לא יקדישנה לקרבן אחר, לא תהיה בנקבה בכורה שום קדושה, ולמה לו לומר כן?
ומתרצינן: סיפא זו אינה מדברת במבכרת חולין, אלא, אתיא, היא נותנת עצה של הערמה לבהמה דהקדש, כגון חטאת שנתעברה,  10  ורוצה להערים שלא ילך הולד למיתה (כדין ולד חטאת), ועצתו היא להקדישו, אם זכר עולה, ואם נקבה זבחי שלמים  11 .

 10.  מחלוקת התנאים אם "בהווייתן הן קדושין" או "במעי אמן", היינו בהקדיש בהמה, ואחר כך נתעברה. ואין זה שייך להקדיש בהמה מעוברת, שהוא נידון בפני עצמו במשנה הבאה. כן כתבו רש"י ותוס' במשנה הבאה.   11.  הקשה התוס' יום טוב: הרי אין משנין מקדושה לקדושה, כמבואר לקמן (לב א), ובסוגייתנו מבואר שאין משנין מקדושה חמורה לקדושה קלה הימנה, ושלמים קלים מחטאת? ותירץ, כיון שולד חטאת אזלי למיתה - רשאי לשנותו אף לשלמים. ומעיר הרש"ש, שתירוץ זה אתי שפיר אליבא דרש"י המבאר שמדובר בחטאת. אבל בתוס' מבואר שמדובר אפילו בשאר קדשים, וחוזרת קושית התוס' יום טוב. ומתרץ, כיון שמקדישה אם תהיה נקבה, ואין בנקבה קדושה חמורה משלמים, לפיכך רשאי להקדישה לשלמים (ואין להקדישה לחטאת, כגון באופן שהאם היא קדושה קלה מחטאת, שהרי אין חטאת באה בנדר או נדבה).
ומשמיעה המשנה, שולדות קדשים בהיותם במעי אמן אינם קדושים בקדושת האם, ולכן יכול להחיל עליהם קדושה אחרת. ואם הקדישם לעולה או שלמים, הרי כשיוולדו הם לא יהיו ולד חטאת, אלא עולה או שלמים, ואינם הולכים למיתה. והתנא של משנתנו סובר, כי "ולדות קדשים - בהווייתן הן קדושים", רק ביציאתם ממעי אמם, ולאפוקי ממאן דאמר "במעי אמן הן קדושים", ויבואר בהמשך הסוגיה.  12 

 12.  לישנא אחרינא ירושלמית (על פי השיטה מקובצת ופירוש רש"י) ומקשינן: אימא, וכי תאמר, דהך סיפא שאמר "ואם נקבה זבחי שלמים" מדובר במבכרת דחולין (כשם שהרישא ודאי מדברת במבכרת דחולין שהרי בהמת קדשים פטורה מן הבכורה) ?! אי הכי, חולין בעלמא היא הולד, ולמה לו להקדישו לשלמים, ומה מרוויח בהערמה זו?
שנינו במשנתנו: ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה.
וסברה הגמרא שגם כאן מדובר בבהמת קדשים.
ולכן מקשה הגמרא: אמרי, אמרו חכמים להקשות, אי בהמת הקדש היא,  13  למה ימכר השני לחייבי עולה ודמיו חולין? הלא לא הקדיש אלא אחד. ואם כן, היאך דאקדיש עולה, האחד מהם שהקדיש לעולה, ליהוי עולה. ואילו אידך, השני, נהוי בקדושתיה דאימיה, כדין ולד קדשים, הקדוש בהווייתו בקדושת אמו, ודמיו יהיו קודש.  14  ומתרצינן: הך סיפא, לא מדובר בה בבהמת קדשים, אלא אתאן לבהמות חולין. הלכך, אמרה המשנה ששתיהן עולה.  15  אלא שהאחת תעלה לנדרו, והשניה תמכר לחייבי עולה.

 13.  גירסת רש"י.   14.  על פי הבנת הרע"ב. ואין לפרש קושית הגמרא "ניהוי בקדושת אמיה" קדושה אחרת שאמו קדושה ולא עולה, שהרי תנא דידן סובר "בהווייתן הן קדושין", ואם האם היא של קדושה אחרת, יכול להקדיש הולד לעולה. אבל הרש"ש הבין בכוונת רש"י שהקושיא היא: הרי לא הקדיש אלא אחד, הילכך יוקדש השני בקדושת אמו? ומתרצת הגמרא, שאמו היא חולין, הלכך שניהם קדושים מספק בקדושת עולה. ועיין בהערה הבאה, שרש"י אינו סובר שהשני קדוש מספק, אלא שניהם הוקדשו בקדושת הפה. והרש"ש עצמו העיר על כך. ולפי שיטת רבינו גרשום שהשני קדוש מספק, צריך לבאר את השקלא וטריא של הגמרא. הקושיא היא, למה הוו שניהם עולה, לכל הפחות יהיו ספק עולה ספק קדושה אחרת של אמותם, ולמה ימכר לחייבי עולה, ואיך יקרבו לעולה, והרי אם האם חטאת, יצטרכו להמיתם מספק? ומתרצינן, שהאם היא חולין, ושניהם הם ספק עולה ספק חולין, על כן ימכר השני לחייבי עולה. אבל לפי ביאורנו על פי רבינו הברטנורא מבואר היטב שעיקר הקושיא הוא על דמיו.   15.  וכתב רש"י במשנה: על שניהן חלה קדושת עולה, דהא קאמר "אם זכר יהא עולה". ומוסיף השיטה מקובצת (אות יא) "דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח". כלומר, לשיטת רש"י, אכן הקדיש את שניהן, אלא שאחד מהן הוא לנדרו והשני ימכר לצרכי עולה. אבל רבינו גרשום (וכן הוא בשיטה מקובצת בהשמטות) כתב, ששניהם קדושים מטעם ספק. וזה לשונו: וכיון דלא ידעי על איזה זכר מינייהו אמר עולה, הלכך, שני ימכר לצרכי עולה. ועיין שם בשיטה מקובצת שגריס כן בלישנא אחרינא בגמרא. ועיין רש"ש.
ולפי המסקנא, מחולקת המשנה לשלשה חלקים: רישא, מציעתא וסיפא.
הדין הראשון לגבי בכור "ילדה זכר יקרב עולה", מדבר בבהמת חולין. הדין האמצעי, "אם נקבה זבחי שלמים, ילדה נקבה תקרב שלמים", וכן המשך המשנה "אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים - ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים" מדובר בבהמת קדשים. והסיפא "ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה. ילדה שתי נקבות, אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים", מדובר בבהמת חולין  16 .

 16.  על פי ברכת הזבח והרש"ש. והצאן קדשים מבאר סיפא זו "ילדה שתי נקבות - אחת מהן תקרב שלמים והשני תמכר לחייבי שלמים" בבהמת קדשים. והרש"ש אינו מסכים אתו. כי אם כן, למה ימכר השני לחייבי שלמים ודמיו חולין?
שנינו במשנתנו: ילדה טומטום ואנדרוגינוס - רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן.

דרשני המקוצר