פרשני:בבלי:שבת י ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת י ב

חברותא

ומשנינן: לא דמי מרחץ לבית הכסא. דדלמא  שאני בית הכסא דמאיס, ושם מגונה עליו. ומשום כן נסתפק רבינא בהזמנתו. אבל מרחץ שאינו מאיס כל כך פשיטא שאין נאסר בהזמנה בלבד.
שנינו בבריתא דלעיל: מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאילת שלום!
וקאמרינן: מסייע ליה הך ברייתא לרב המנונא משמיה דעולא דאמר: אסור לאדם שיתן (יאמר) שלום לחבירו בבית המרחץ  1 , משום שנאמר "ויקרא לו (גדעון להקדוש ברוך הוא) ה' שלום"! הרי שזהו אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא.  2  הלכך אסור להזכירו בבית המרחץ.  3 

 1.  ועיין בכסף משנה, פרק ג' מהלכות תפלה הלכה ה', שתמה למה השמיט הרמב"ם דין זה.   2.  וכתב הר"ן שכמו כן אסור לכתוב "שלום" באגרת ידידות, לפי שרגילות לזורקה לאשפה, אלא יכתבו שלא בשלמות. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה סימן רע"ו סעיף י"ג. אבל הריטב"א (הוצאת הרב קוק) כתב בשם תוספות, וכן שו"ת הרא"ש בכלל ג' אות ט"ו, דאין לשלום דין שם אלא הוא כינוי בלבד. הלכך מותר למוחקו או לזורקו. ורק להזכירו בבית מרחץ אסור. ועיין בש"ך ובנקודות הכסף שם.   3.  ואין בו קדושה אלא כשמשתמש בה לברך את חבירו. אבל בשימושים אחריסאין בו קדושת שם ומותר להזכירו בבית המרחץ. וכן אדם שקרוי בשם "שלום" מותר להזכיר את שמו בבית המרחץ. ט"ז סימן פ"ד סק"ג. אבל הב"ח והמגן אברהם שם אסרו אף בזה.
ומקשינן: אלא מעתה, מה שרגילים בני אדם לומר "הימנותא" (אמונה) בשביל לאמת את דבריהם, נמי אסור למימר בבית הכסא, דהרי כתיב "האל הנאמן"? וכי משום זה יחשב לשמו של הקדוש ברוך הוא?
וכי תימא, הכי נמי דאסור, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי למימר "הימנותא" בבית הכסא. הרי על אף שהקדוש ברוך הוא מכונה כך בכל זאת אינו חשוב כשם. ומאי שנא "שלום" דחשיב כשם?
ומשנינן: התם ב"הימנותא", שם הקדוש ברוך הוא גופיה לא איקרי הכי, אלא שם תואר הוא בלבד, דהא מתרגמינן (בתרגום אונקלוס) "אלהא מהימנא", כלומר הא - שהוא נאמן, ולא "אלהא הימנותא".
אבל הכא, עצם השם גופא איקרי "שלום", דהא כתיב "ויקרא לו ה' שלום".  4  כלומר, ה' ששמו שלום.

 4.  ואף דגם בזה תרגם יונתן "ה' דעבד ליה שלם", אין כוונתו לתרגם לשון הכתוב אלא ליתן טעם למה נקרא הקדוש ברוך הוא כן. דאי תרגום הפסוק עצמו שה' עושה שלום לגדעון, היה לו לכתוב "ה' שלומו (של גדעון) ". תוספות, על פי המהדורא בתרא. ועיין במהרש"א ובמהר"ם שפירשו באופן אחר.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו קודם, ולומר לו, מתנה פלונית אתן לך! בשביל שיהיה בדרך כבוד. דשמא יתבייש הלה לקבלה, ומתוך שמודיעו, מתרצים ביניהם בדברים ושוב אינו בוש בדבר. וכן אם כבר נתנה לו בביתו שלא מידיעת המקבל, צריך להודיעו שנתנה לו, שמתוך כך יאהבו.  5 

 5.  וכל זה הוא דוקא במתנת שניתנת לשם רעות. אבל בצדקה, שהמקבל מתבייש בה, עדיף שלא ידע המקבל מהנותן. כדכתיב "מתן בסתר יכפה אף". תוספות.
ומקור דין זה הוא ממה שנאמר: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר, אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם". שצוהו הקדוש ברוך הוא למשה שיודיעם לישראל שרוצה לקדשם על ידי השבת.
תניא נמי הכי: כתיב "לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם! שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.
מכאן אמר רבי שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו שממנו באה הפת ליד בנה.
והוינן בה: מאי עביד ליה לתינוק בכדי שתדע אמו בכך?
אמר אביי: שאיף (משפשף) ליה לתינוק משחא (שמן) בין עיניו, ומלי ליה כוחלא (נותן בו כחול) סביב עיניו. וכשתראהו אמו בכך תשאלנו מי עשה לו כן, ויאמר לה התינוק, פלוני עשה כן וגם נתן לי פת.
ותו הוינן בה: והאידנא, דחיישינן לכשפים, ואם יעשה כן תחשדנו האם בכשפים, מאי איכא למיעבד בכדי שתדע האם?
אמר רב פפא: שאיף (משפשף) ליה מאותו המין של המאכל שנתן לו, ומתוך כך תדע האם.
ומקשינן אמילתא דרב: איני, והאמר רב חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו. שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו"! שהקדוש ברוך הוא לא הודיעו על מתנה זו של קרני הוד שזכה בה.
ומשנינן: לא קשיא. הא ד"אין צריך להודיעו", היינו במילתא דעבידא לאגלויי שנתנה לו אף אי לא יודיעו,  6  כקרני הוד של משה. והא ד"צריך להודיעו", היינו במילתא דלא עבידא לאגלויי אם לא יודיעו.

 6.  ובכהאי גוונא עדיף שלא להודיעו, כדי שלא יתפאר בנדיבות לבו. מאירי.
ומקשינן: והא שבת דנתינתה עבידא לאגלויי, ואפילו הכי אמר הקדוש ברוך הוא למשה שיודיעה לישראל.
ומשנינן: הא דצוהו הקדוש ברוך הוא להודיעם, לא על עצם השבת היה, אלא על מתן שכרה.  7  והוא לא עביד לגלויי.

 7.  ולא מפורש שכרה בתורה, אלא בעל פה הודיעם הקדוש ברוך הוא על ידי משה. רש"י. ועיין לקמן קי"ח. בגודל שכר השבת, ובמהרש"א שם.
רב חסדא (שהיה כהן)  9  הוה נקיט בידיה תרתי זוגות של מתנתא דזרוע לחיים וקבה דתורא.  8  אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב שעדיין לא שמעתיה, יהיבנא ליה ניהליה מתנות אלו! (שמתנות זרוע לחיים וקבה חולין הם, ומותר להאכילן לזרים).

 9.  ואף שהיה בבבל קיבל מתנות כהונה, כדמצינו בחולין קל"ב. בעוד אמוראים בבבל. ופליגי בזה חכמים ורבי אלעאי בחולין קל"ו. אי נוהגת מצות זרוע לחיים וקבה בחוץ לארץ. ואין להוכיח מהכא דהלכה כחכמים דנוהגת אף בחוץ לארץ, משום דרק בימי רב חסדא נהגו להחמיר בכך. אבל האידנא נהוג להקל בזה כרבי אלעאי. רש"י. ועיין מהרש"א.   8.  ועיין במהרש"א שפירש עוד, דאחז בידו שניים מתוך שלשת המתנות של זרוע לחיים וקבה.
אמר ליה רבא בר מחסיא לרב חסדא: הכי אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. שנאמר "לדעת כי אני ה' מק דשכם".
יהבה ניהליה את הזרוע והלחיים והקבה, כהבטחתו.
אמר ליה רבא בר מחסיא לרב חסדא: חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, שאתה נותן מתנות בעבורה?
אמר ליה: אין!
אמר ליה רבא בר מחסיא: היינו דאמר רב: מילתא, אלבישייהו - יקירא! שהמעיל יקר לזה שרגיל ללובשו. כן אתה, שתלמידו של רב אתה ורגיל בשמועותיו, לפיכך אתה מחזר עליהן כל כך.
אמר ליה רב חסדא: וכי אכן אמר רב הכי? שהרי שמועה בתרייתא דרב שאמרת עכשיו עדיפא לי עוד יותר מקמייתא שאמרת משמו  10  (שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו). ואי הוה נקיטנא בידי עוד מתנות אחריתי, הוה יהיבנא לך בעבור שמועה זו.

 10.  ואף על גב דשמועה קמייתא דריש מקרא, ואילו בתרייתא אינה אלא מאמר העולם, חביבה עליו טפי משום שנוגעת במיוחד אליו. מהרש"א.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם את בנו בין שאר הבנים להעדיפו עליהם. שבשביל משקל ב' סלעים  11  מילת (צמר נקי שנגזז מכבשים שעטפום בבגד מיומם הראשון בשביל שלא יטנף צמרם. רש"י לקמן נד א) שנתן יעקב ליוסף יותר מלשאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וגרם שירדו אבותינו למצרים.  12 

 11.  לאו דוקא נקט משקל זה. שהרי ודאי לא היה כל הבגד עשוי ממילת, שאם כן היה משקלו יותר מב' סלעים. ובהכרח דרק סביב פס היד ממילת, וכדדיקא לישנא ד"כתנת פסים". ואם כן, לא מסתבר דבזה בלבד היה משקל ה' סלעים. רש"י, על פי המהרש"א.   12.  ואף על גב דבלאו הכי נגזרה עליהם גלות, כדכתיב "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", שמא לא היה נגזר עליהם להתענות כל כך לולא המעשה דיוסף והאחים. שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם הירידה מצרימה, כבר מעת לידת יצחק, ואותם מאה ותשעים שנה עברו בלא עינוי. תוספות. ועיין עוד בריטב"א ובשפת אמת.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה. כלומר, עיר חדשה שנתיישבו בה זה מקרוב. שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטים. שעדיין לא הספיקו יושביה לחטוא בה הרבה. ואין הקדוש ברוך מענישה עד שתתמלא סאת עוונותיה. כמו שנאמר בלוט שאמר למלאכים שהפכו את סדום: הנה נא העיר הזו קרובה לנוס שמה והיא מצער".
ומפרשינן: מאי "קרובה"? אילימא פירושה דקרובה - דמיקרבא לנוס אליה, ופירושא ד"מצער" דהיא זוטא ואין צריכים אתם להקפיד על קיומה, והא קא חזו לה המלאכים בעצמם שהיא כן, ולמה הוצרך לוט לומר להם כן?
אלא בהכרח ד"קרובה" היינו שנתיישבה מקרוב, והכי קאמר להו: מתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מוצערין (מועטים), ואין דינה ליחרב.
אמר רב אבין: מאי קרא דשמעינן מיניה שצוער נתיישבה לאחר ישיבת סדום (שמשום זה לא חרבה) ? דכתיב "אמלטה נא שמה". "נא" בגימטריא נ' וחד הוי. ומכאן שהיתה בת חמישים ואחת שנים להקמתה. ואילו שנות ישיבתה של סדום היו בעת ההיא נ' וב' שנים.  13  נמצא שקדמה ישיבת סדום לישיבת צוער שנה אחת.

 13.  שבזמן דור הפלגה לא היה ישוב בעולם מלבד בבקעה שבארץ שנער, שבה ישבו כל בני העולם. ורק לאחר בנין המגדל נפוצו על פני כל הארץ. ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אין אלא נ"ב שנים. שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות. כדתניא בסדר עולם: אמר רבי יוסי: נביא גדול היה עבר, שקרא לבנו "פלג". כי בימיו נפלגה הארץ. ואם תאמר בתחלת ימיו של פלג, אינו כן. שהרי יקטן אחיו קטן ממנו, והוליד משפחות שנמנו בכלל העמים שנתפלגו. ואם תאמר באמצע ימיו של פלג נתפלגה הארץ, אף זה אינו. שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. וכיון דכתיב "בימיו", או אתחילת ימיו קאי או אסוף ימיו. ומאחר דאי אפשר לפרשו על תחילת ימיו, בהכרח שכוונת הכתוב לסוף ימיו. צא וחשוב שנותיו של פלג ותמצא ששנה שמת בה היא שנת מ"ח לאברהם. וכשחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה. שהרי באותו יום נתבשר שיוולד יצחק לשנה הבאה. ובהולדת יצחק היה אברהם בן מאה שנה. וכיון שישיבת צוער נ"א שנים, וישיבת סדום קדמה לה, בהכרח דנ"ב שנים עמדה סדום. דביותר מזה ליכא לאוקמה.

דרשני המקוצר