פרשני:בבלי:שבת לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת לא ב

חברותא

אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה, ואין בו  יראת שמים, הרי הוא דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות של הדלתות הפנימיות, ואת המפתחות של החיצונות לא מסרו לו. ואם כן - בהי עייל? באיזה פתח יוכל להכנס כדי לפתוח את הפתחים הפנימיים.
שאם אין האדם ירא שמים הרי גם אם הוא ילמד את התורה הוא לא יהיה חרד לקיימה.
(ומשל הוא ליראת שמים שהיא קודמת לחכמה, כמו ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. ומבלי היראה, שהיא המפתח החיצוני, איך יכנס לחכמה הפנימית? מהרש"א).
מכריז רבי ינאי: חבל על מי דלית ליה דרתא שאין לו חצר, ותרעא לדרתא עביד, ועושה שער לחצירו.
והנמשל: התורה אינה אלא שער להכנס ליראת שמים, ולכך צריך שתקדים יראת שמים ללימוד התורה (רש"י יומא עב ב).
אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא כדי שיראו מלפניו;. שנאמר: "והאלהים עשה את עולמו - כדי שיראו מלפניו".
רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי (ישבו). חליף ואזיל - עבר לפניהם רבי יעקב בר אחא.
אמר ליה חד מהם לחבריה: ניקו מקמיה, נעמוד לכבודו, כיון דגבר בר אוריין בן תורה הוא.
אמר ליה אידך: מיעטת בשבחו. אמינא לך אנא, אני סברתי לקום לכבודו, משום דגבר דחיל חטאין שירא חטא הוא, ואמרת לי את "בר אוריין" הוא!? והלא דרגתו של ירא חטא היא גדולה ממנו.
ומייתינן ראיה מהא שאמרו נקום לכבודו משום שהוא ירא חטא - תסתיים, דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא.
דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שזהו הדבר היחידי שתלוי באדם כמו שאמרו במסכת ברכות לג ב: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים. (מהרש"א).
ומהיכן למדנו דבר זה ; שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וכתיב עוד: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה".
"הן", אחת היא  92 , שכן בלשון יוני קורין לאחת - הן  93 .

 92.  מבאר הגר"א, שכל האותיות של האחדים יש להם צירוף עם אות אחרת להגיע למספר עשרה, וכגון א' מצטרפת לאות ט' ומשלימה אותה לעשרה, וכן ב' מצטרפת עם ח', ג'-ז', ד' - ו', מלבד האות ה' שאין לה בת זוג להצטרף. וכן בקבוצת אותיות העשרות האות י' מצטרפת לצ' להשלים למאה, וכן האות כ' מצטרפת לפ', ל'- ע', מ' - ס', מלבד האות נ' שאין לה בת זוג להצטרף למאה. ומדוקדק הפלא ופלא, שאותיות המלה הן מוכיחות על היראה שיחידה היא.   93.  רמזו כאן על לשון יוני, כי תרבות חכמת יון היא להוסיף בחכמה בלי לשנות את אישיות האדם ומידותיו, ולהבדיל מכך חכמת התורה אצל ישראל היא האחת והיחידה שעיקרה לשפר את האדם ואת מידותיו. שפתי חיים.
ומסקינן: תסתיים שאכן רבי אלעזר היה זה שאמר נקום מלפניו משום שירא שמים הוא.
דרש רב עולא: מאי פירושא דקרא דכתיב: "אל תרשע הרבה"? וכי הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט מותר לו לירשע?
אלא פירוש הפסוק הוא: אם רשעת מעט - אל תוסיף על רשעתך.
ומשל הוא: מי שאכל שום, וריחו נודף מפיו, האם הוא יחזור ויאכל עוד שום אחר ויהא ריחו נודף עוד יותר? כמו כן, בשביל שרשע מעט, לא יוסיף על רשעותו.
דרש רבא בר רב עולא: מאי פירושא דקרא דכתיב: "כי אין חרצובות למותם ובריא או לם".
אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מפחד יום המיתה, ופירוש "חרצובות" הוא נוטריקון - חרדין ועצבין, "למותם" - מפחד יום המיתה.
ולא זו בלבד שאינם חרדים ועצבים על רשעותם בעבר, אלא שלבם, שרצונם ושמחתם להמשיך ולחיות בעולם הזה בטובה, בריא להן (כלומר, חזק) כאולם הפתוח לרוחה, (מהרש"א).
והיינו מה דאמר רבה: מאי דכתיב בתהלים: "קרבם בתימו לעולם", סופן של הרשעים לקבורה. אולם למרות כן, "זה דרכם כסל למו", והיינו, שאף שיודעין הרשעים שדרכם למיתה, אך מכיון ויש להם חלב שהוא מכסה על כסלם (כליותיהם) לכן אינם משיבים על לבם מחשבת סופם.
שמא תאמר, שכחה היא מהן, והם בגדר שוגגים, תלמוד לומר: סיפא דקרא, "ואחריהם" - את העתיד לבא עליהם, "בפיהם ירצו סלה" יספרו לעולם.
שנינו במשנה: המכבה את הנר משום שהוא כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם.
והוינן בה: רבי יוסי דפטר בכולהו, כמאן סבירא ליה?
אי כרבי יהודה דמחייב העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה, אם כן אפילו בהנך שכוונתו לכבות משום שהוא חס על השמן וכדומה, נמי ליחייב?
ואי רבי יוסי כרבי שמעון דפטר העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה, אם כן במכבה לצורך פתילה נמי ליפטר?
אמר עולא: לעולם רבי יוסי - כרבי יהודה דמחייב סבירא ליה.
וקסבר רבי יוסי, הסותר כותל על מנת שיוכל לבנות במקומו כותל אחר, הוי מלאכת "סותר", וחייב על עשייתה בשבת. כי על אף שהסתירה במהותה היא קלקול, אולם מכיון שתכליתה היא לתיקון, לבנות כותל אחר - וללא שיסתור את הכותל הישן אינו יכול לבנות כותל חדש - לכן אף הסתירה נחשבת לפעולת תיקון.
אבל אם הוא סותר על מנת לבנות שלא במקומו כותל אחר, לא הוי בכלל מלאכת "סותר", משום שפעולה זו במהותה היא קלקול.
וכמו כן לעניננו, פעולת כיבוי במהותה היא קלקול. ובזה מחלק רבי יוסי, שאם כוונתו כשמכבה הוא משום שחס על השמן או על הנר (אבל על הפתילה הוא אינו חס), הרי למרות שחושב שישתמש בשמן זה פעם נוספת, לא נחשב כיבוי זה כקלקול לצורך תיקון. כי הקלקול הוא בדבר אחד והתיקון בדבר אחר. אולם אם מכבה את הנר לצורך הפתילה שמתכוין להדליקה שנית, פעולה זו היא קלקול על מנת לתקן באותו מקום עצמו בו הוא עתה מקלקל, ולפיכך רבי יוסי מחייב רק במכבה פתילה, "מפני שהוא עושה פחם", שהיא עומדת להדלקה נוספת.
אמר ליה רבה לעולא: מכדי, הרי, כל מלאכות שבת ילפינן להו ממשכן, והתם - סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא, שהרי היו מפרקים את המשכן בשעת המסע מנת להקימו במקום חניה אחר!?
אמר ליה עולא: שאני התם, כיון דכתיב (במדבר ט) "על פי ה' יחנו" - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. כי "מקומו" של המשכן הוא המקום שקובע לו ה' ולא מקום עמידתו.
ורבי יוחנן אמר: לעולם רבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה, שפטר מקרבן במלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאי שנא כיבוי פתילה שמחייב עליה - כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכא בפתילה שצריך להבהבה כדי שתהיה ראויה להדלקה עסקינן, דבכיבוי ההיא פתילה אפילו רבי שמעון מודי שחייב, דקא מתקן מנא הוא והווי מלאכה הצריכה לגופה.
אמר רבא: דיקא נמי דהכא בפתילה שצריך להבהבה קתני:
דקתני: רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם! ומשמע שבכיבוי זה הוא מתכוון לעשות את הפתילה כמין פחם.
ולא קתני "מפני שנעשית פחם" משום שהובהבה מתחילה.
ומסקינן: שמע מינה.
מתניתין:
על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: (ומבארינן בגמרא מדוע הן מתות דוקא בעת לדתן).
על שאינן זהירות בהלכות נדה, בהפרשת חלה, ובהדלקת הנר של שבת  94 ;.

 94.  בתוספות רעק"א דקדק בלשון התנא "ובהדלקת הנר", ולא כתב "ובנר" כמו בנדה ובחלה, משום שהתנא רמז בזה למה שכתב בתיקוני הזוהר שבעל הבית צריך לתקן את הנרות ולהכינם להדלקה, והכנת הנר אינה מוטלת על האשה.
גמרא:
והוינן בה: בעון נדה - מאי טעמא היא נענשת?
ומבארינן: אמר רבי יצחק: זו שלא היתה זהירה בהלכות נידה היא קלקלה בחדרי בטנה, מקור דמה, לפיכך ראויה היא שתלקה בחדרי בטנה.
ותו הוינן בה: תינח נדה ראויה היא להענש וכדפירש רב יצחק. אבל בעוון חלה והדלקת הנר, מאי איכא למימר?
אלא טעמא כדדרש ההוא גלילאה עליה, לפני דרב חסדא,
אמר הקדוש ברוך הוא: רביעית דם נתתי בכם, שבה חיי האדם תלויים. על עסקי דם, היינו הלכות נידה, הזהרתי אתכם.

דרשני המקוצר