פרשני:בבלי:שבת צד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צד א

חברותא

ומתרצינן: אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן: כגון  ששגג על הוצאת האוכלין, והזיד על הוצאת הכלי. ומה דקתני "חייב אף על הכלי" היינו חייב מיתה, ועל האוכלין הוא חייב חטאת.  1 

 1.  רש"י. והתוס' בד"ה ששגג, הקשו, דבכל מקום בשבת דקתני חייב היינו חיוב חטאת ולא סקילה. והביאו בשם הרשב"ם דגרס "ששגג על הכלי והזיד על האוכלין", ומיירי שלא התרו בו על האוכלין, וממילא אין בהם לא סקילה ולא חטאת, ורק על הכלי הוא חייב חטאת. והר"י הקשה על שני הפירושים, דאם הזיד באחד מהם אינו חייב חטאת על השני, דלא הוי "שב מידיעתו", שהרי אנו רואים שהוא עובר במזיד על דבר שהוא יודע שהוא אסור. ומפרש, דהברייתא מיירי הכל לענין סקילה (ולא גרס בגמרא "כגון ששגג על האוכלין" אלא "כגון שהזיד בכלי" בלבד, מהר"ם), והכי קאמר: המוציא אוכלין בכלי חייב סקילה על האוכלין בלבד ולא על הכלי, והיינו רק אם התרו בו על האוכלין. אבל אם התרו בו על הכלי פטור לגמרי. ואם היה צריך לכלי חייב סקילה אף אם התרו בו על הכלי.
מתקיף לה רב אשי: והא "אף על הכלי" קתני, דמשמע שני חיובים שווים?
אלא, אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן: כגון ששגג בזה ובזה, ונודע לו לאחר מכן על אחד מהם שחטא, וחזר ונודע לו על השני שחטא, שאז הוא מתחייב שתי חטאות, למרות ששתי העבירות נעשו בהעלם אחד, כי הידיעה שבינתיים מחלקת אותם לשני חיובים.
ורב ששת שלא תירץ כן, משום שהוא סובר דידיעות אין מחלקות.
ופליגי רב אשי ורב ששת בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שנחלקו אף הם (לעיל עא א) אי ידיעות מחלקות או לא.
שנינו במשנה: את החי במטה פטור אף על המטה.
והוינן בה: לימא מתניתין רבי נתן היא, ולא רבנן?
דתניא: המוציא בהמה חיה ועוף לרה"ר, בין חיין ובין שחוטין, חייב.
רבי נתן אומר: על שחוטין חייב ועל חיין פטור, מפני שהחי נושא את עצמו. הרי שרבנן לא סברי דחי נושא את עצמו, וא"כ מתניתין דלא כוותיהו?
ומתרצינן: אמר רבא: אפילו תימא מתניתין רבנן.
עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אין הם נושאין עצמן אלא אדרבה מכבידים עצמן כלפי מטה כדי להישמט מידי הנושאן. אבל אדם חי, דנושא את עצמו, אפילו רבנן מודו שהמוציאם בשבת פטור.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן במסכת עבודה זרה בענין מכירת בהמה לגוי, שאסרו חכמים למכור שמא מתוך שמוכרה יבוא גם להשכירה או להשאילה לגוי, ויעבוד הנכרי בבהמתו של ישראל בשבת, והישראל מצוה על שביתת בהמתו.
בן בתירא מתיר מכירה בסוס.
ותניא: בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת. שאין הדרך לשאת משאות על גבי סוס אלא לרכב עליו בלבד.
ומכיון דאמרינן "חי נושא את עצמו" הרי שאין ברכיבת הגוי משום מלאכה דאורייתא לגבי הסוס. שהרי אילו היה אדם נושא את הגוי לא היה חייב עליו. ולכן לא גזרינן לאסור למוכרו לגוי.  2  ואמר רבי יוחנן: בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד, ששניהם אמרו חי נושא את עצמו.

 2.  לכאורה היה לנו לחשוש שמא יוליך הגוי את הבהמה מחוץ לתחום (להשיטות די"ב מיל אסור מהתורה). ובחי' רעק"א הביא בשם בנו להוכיח מכאן דאין איסור שביתת בהמתו באיסור תחומין הואיל ואין בו סקילה וכרת אלא לאו. והוסיף רעק"א שמדוייק בזה לשון הגמרא ש"אין חייבין עליו חטאת", שבא לומר שאין לחשוש לתחומין כיון שאין בו חטאת.
ומסיק רב אדא בר אהבה קושיתו: ואי אמרת דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו. מאי אריא מדוע אמר רבי יוחנן דבן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד.
והאמרת כי אפילו רבנן מודו באדם דחי נושא את עצמו, והלא בן בתירא נמי מיירי באדם?
ומתרצינן: כי אמר רבי יוחנן: בסוס המיוחד לנשיאת עופות. דהיינו שבן בתירא מתיר אפילו בסוס כזה למוכרו, לפי שסובר כרבי נתן שאפילו בנשיאת בעלי חיים אמדינן חי נושא את עצמו.
אבל לרבנן אסור למכור סוס כזה שהרי הוא עושה מלאכה כזאת שאדם חייב עליה בשבת. (וממילא אסור בכל הסוסים אטו סוס המיוחד לעופות, תוד"ה בסוס).
ומקשינן: ומי איכא סוס המיוחד לעופות?
ומתרצינן: אין! איכא דבי וייאדן, ציידי עופות שמניחין על הסוס עופות כגון נץ, לצוד בהם שאר עופות.
אמר רבי יוחנן: ומודה רבי נתן בכפות דלא אמרינן ביה דחי נושא את עצמו, שהוא ודאי מכביד עצמו להישמט ולהתיר קשריו.
(והוי מצי למינקט נמי דמודו רבנן באדם כפות, אלא נקט רבי נתן, דלדידיה גם בעופות יש הבדל בין כפות לשאינו כפות).
אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי, דכמאן דכפיתי דמו, שרוכבים כשהם מעוטפים בבגדים רחבים, דבר המגביל את תנועתם, וגם הם עצמן מפונקים ואינם דורכים על הארץ. ואמר רבי יוחנן: בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד. שבן בתירא מתיר בסוס לפי שחי נושא את עצמו.
והרי בן בתירא מתיר למכור אפילו לפרסיים שהם ככפותים, ובהם הרי רבי נתן מודה דלא אמרינן חי נושא את עצמו?
ומתרצינן: התם, רק רמות רוחא גסות הוא דנקיט להו לפרסיים שאינם הולכים ברגליהם, ואין זה נחשב ככפות.
דההוא פרדשכא ממונה מהמלך דרתח מלכא עילויה, ורהיט רץ תלתא פרסי בכרעיה ברגליו. ומוכח כי כשהם רוצים הם יכולים לילך על הארץ.
שנינו במשנה: את המת במטה חייב וכן כזית מן המת ... ורבי שמעון פוטר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן. וכן אמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש:

דרשני המקוצר