פרשני:בבלי:עירובין ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין ל ב

חברותא

אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי אתם מודין  שמערבין אפילו לגדול ביום הכפורים, ואף על גב דלא חזי ליה, הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין?!
אמרו להן בית שמאי: אבל (אמת)!
אמרו להן בית הלל: כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים, כן מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה!
ומבארת הגמרא כי בית שמאי מחלקים:
התם - ביום הכפורים - אין הטעם משום דחזי לקטן, אלא משום דאיכא סעודה הראויה מבעוד יום של ערב יום הכפורים, אף לגדול שעירב (וכמאן דאמר - לקמן דף לו א - שבסוף היום שלפני שבת קונה העירוב, ולא בין השמשות. ריטב"א).
הכא - גבי נזיר ותרומה - ליכא סעודה הראויה מבעוד יום למי שמערב.
ומפרשינן לברייתא דפליגי בית שמאי ובית הלל בעירוב האסור לזה ומותר לזה, ומשמע, שבעיקר הנחת עירוב של מזון מודו בית שמאי:
כמאן - הוי הך ברייתא - דלא כחנניה בדעת בית שמאי!
דתניא: חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב שיכול לתת מזונו במקום שביתתו. לפי שאינו קונה לו מקום שביתה עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו הצריכים לו לשבת (ריטב"א) לשם (למקום שרוצה לקנות שביתה)  41 .

 41.  ובגאון יעקב פירש, דהכי דייקינן דהך ברייתא דלא כחנניה: דלחנניה ודאי שצריך להוציא גם כל מזונו למקום עירובו. וכיון שכן, אין נפקא מינה אם מערבין ביין לנזיר, ובתרומה. שהרי כל מזונו שם, והוי עירוב.
תו מפרשינן: כמאן אזלא הא דתניא: עירב, כלומר: יצא בערב שבת וישב בסוף התחום עד שקנה שם שביתה בשעה שקידש עליו היום. ועשה כן בעת שהיה לבוש בגדים שחורים - לא יצא חוץ לתחום עירו בבגדים לבנים.
עירב בבגדים לבנים - לא יצא בשחורים (ומפרש לה ואזיל)?
אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.
ותמהינן עלה: ואטו לחנניה - אם עירב בלבנים - דוקא בשחורים הוא דלא יצא, כלומר: אם היה רגיל לצאת בשחורים, או שהיה יודע מערב שבת שיהיה נצרך לשחורים, בהם הוא דלא יצא, כיון שלא הוציאם לשם. הא בלבנים - שעירב בהן, אך לא היה רגיל לצאת בהן ולא היה דעתו לצאת בהן - יצא?!
והאמר חנניה: אינו קונה מקום שביתה עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו - הרגיל בהם, או שהיה יודע שצריך להם - לשם.
וכיון שאת השחורים הוא לא הוציא, לא קנה עירובו כלל! (נתבאר על פי הריטב"א בסמוך).
ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא: עירב בלבנים, והוצרך לשחורים, שהיה רגיל בכך, או שהיה יודע שצריך להם - אף בלבנים לא יצא לפי שאין עירובו עירוב!  42 

 42.  "דהשתא לא קנה שביתה, כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו. דאילו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם, הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיה סבור שצריכין לו, ושהיה רגיל בהם" (לשון הריטב"א).
כמאן אזלא ברייתא זאת?
אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.
שנינו במשנה: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. סומכוס אומר מערבין לישראל בחולין.
ודייקינן: ואילו על הא דאמרי רבנן מערבין לנזיר ביין, לא פליג סומכוס לומר שאין מערבין בו, על אף דלא חזי למערב גופיה!
מאי טעמא דסומכוס?
ומפרשינן: משום דיין לנזיר מיקרי "חזי" למערב, כי אפשר דמתשיל אנזירותיה (כיון שיכול להשאל אצל חכם להתיר לו נזירותו)  43 .

 43.  וכתבו התוספות: הך סברא לא מהני אלא אם כן ראוי העירוב לאחרים. אבל המערב דרך משל בהקדש לכולי עלמא לא מהני ואף שיכול לישאל עליו. וראה היטב לשון רש"י בעמוד א ד"ה מערבין.
ותמהינן: אי הכי, בתרומה נמי יהא רשאי הישראל לערב, היות ואפשר דמיתשיל עילויה, שהרי נשאלין על התרומה?!
ומשנינן: אי מתשיל עלה - הדרא לטיבלא (אם ישאל על התרומה, תחזור כל התבואה והתרומה עצמה להיות טבל, שאסור באכילה), ולא תועיל שאלתו להתיר באכילה.
ותמהינן: וליפרוש עלה. כלומר: והרי יכול הוא להישאל, ולאחר שישאל יכול להפריש עליו ממקום אחר, ויתיר את התרומה.
(ולהכי אמר "ממקום אחר", שאם יפריש מתוך מה שעירב, יחסר השיעור, וכדמפרש בסמוך).
ואף שאסור להפריש בשבת, כיון דשבות בעלמא היא מדרבנן, לא גזרו עליו בבין השמשות. ונמצא שבזמן קנית העירוב היה מותר לו להפריש.
ומשנינן: לא נחשדו חבירים לתרום פירותיהם שלא מן המוקף (אלא רק מפירות הסמוכים), ובמקום קנית העירוב הרי אין לו טבל להפריש ממנו על העירוב  44 .

 44.  וביאר הריטב"א: ודאי אף שלא לחברים אסור, והיינו שינויין. אלא נקט לישנא דמרגלא בפומיה דהש"ס במקום אחר.
ותמהינן: מכל מקום, אמאי לא מצי להתיר את העירוב אם ירצה?
וליפרוש עלה מיניה וביה, ומה שנשאר אחר הפרשת התרומה, יועיל לעירוב?!
ומשנינן: דלית בה (בעירוב) שיעורא כדי עירוב ותרומה.
ותמהינן: ומאי פסקא!? כלומר: מאי האי שינוייא? וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום, דנקט התנא סתם "אין מערבין אלא בחולין".
והרי אם יוסיף מעט מזון על שיעור עירוב, מצי שפיר לערב אפילו בתרומה, כיון שיכול להשאל עליה ולאחר מכן להפריש ממנה תרומה מיניה וביה?!
אלא, מפרשינן לסומכוס - דלא שרי לערב בתרומה אף דמצי להשאל, ולהפריש עליו מיניה וביה - בגוונא אחרינא:
סומכוס סבר לה כרבנן, דאמרי: כל דבר שהוא אסור משום "שבות" (מדרבנן) - גזרו עליו בין השמשות, כמו שאסור בשבת עצמה. ולכן אין יכול להפריש בבין השמשות, שהוא זמן קנית העירוב, היות ובהפרשתו הוא "מתקן" את הטבל, בכך שהוא עושה אותו ראוי לאכילה.
ומפרשינן: כמאן אזלא הא דתנן:
יש דברים שאמרו חכמים בו שיעור שאין שוה בכל.
אלא, הכל כפי מה שהוא אדם:
א. "מלא קומצו", שקומץ הכהן מן המנחה, כדי להקטיר על המזבח, השיעור הוא: לפי גודל קומצו של הכהן הקומץ.
ב. ו"מלא חפניו" קטרת שמכניס כהן גדול ביום הכפורים לבית קדשי הקדשים, השיעור: כמלא חפניו שלו.
ג. והשותה משקה בשיעור "מלא לוגמיו" שלו ביום הכפורים, חייב כרת.
ד. ובמזון שתי סעודות, צריך כשיעור סעודה שלו לעירוב (כגון חולה או זקן), ולא תליא בסעודה של כל אדם (ובסמוך מפרש לה טפי).
כמאן אזלא משנה זו האומרת ששיעור המאכל לעירוב תלוי בשיעור סעודה שלו, ולא בשיעור סעודה של כל אדם?
אמר רבי זירא: סומכוס היא, דאמר: מאי ד"חזי ליה" בעינן לעירוב, ואין מועיל מה דחזי לאחריני  45 .

 45.  דאילו לרבנן אין מערבין אפילו לחולה וזקן בכדי מזונן, אלא בסעודה בינונית, דהא כיון דלא בעו מידי דחזי ליה, אם כן לחולה ולזקן מערבין נמי במאכל דלא חזי להו אלא לבריא. ובמידי דלא חזי לדידהו אלא לבריא, על כרחך שיעורו בסעודה בינונית. ואם כן, גם במידי דחזי לחולה ולזקן עצמם, בעינן שיעור סעודה בינונית. דאין סברא שיהיו לפי רבנן שני שיעורים לחולה ולזקן (תוספות בתירוץ ראשון, וראה עוד שם, ובשאר הראשונים).
ומפרשינן: לימא, הך מתניתין האומרת גם לגבי עירוב: "הכל לפי מה שהוא אדם", פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר.
דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונן. ואילו לרעבתן, שאוכל יותר, משערין בסעודה בינונית של כל אדם.
ולא אמרינן ברעבתן "הכל לפי מה שהוא אדם".
ומפרשינן: אף כרבי שמעון בן אלעזר מצי אתיא מתניתין.
תרגומא, העמד את דברי המשנה "הכל לפי מה שהוא אדם" - אחולה וזקן, שאין צריכין לערב בסעודות של כל אדם. דבהא מודה רבי שמעון בן אלעזר, וכדאמר בברייתא.
אבל ברעבתן, אף לתנא דמתניתין אין אומרים "הכל לפי מה שהוא אדם", כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.
שנינו במשנה: ומערבין לכהן בבית הפרס, אפילו לסומכוס הסובר שצריך העירוב להיות ראוי לאכילה לאדם המערב עצמו.
ומפרשינן כיצד ראוי האוכל הנמצא בבית הפרס לכהן:
דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם את העפר שלפני רגליו, בבית הפרס, לראות אם יש שם עצם, כדי שלא יסיטנה ותטמאנו במשא, והולך בדרכו (ובטומאת אוהל המת אינו נטמא ההולך שם, משום שעצמות בלא בשר אין מטמאין באוהל).
רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה, אמר (מימרא, ולא קאי אמתניתין):
בית הפרס שנידש בדריסת רגלי בני אדם, טהור. שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה, שהיא השיעור של עצם לטמא במגע ובמשא.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אף בית (במשנה איתא: בין) הקברות. מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול:
תנא בברייתא לפרושי דברי רבי יהודה:
מפני שיכול לחוץ בינו לקברות, ולילך לעירובו כשהוא נמצא בתוך שידה (מרכבת נשים עשויה כקופסא), או בתוך תיבה, ומגדל, ארון, הנישאים על גבי בהמות.
ומפרשינן טעמיה דרבי יהודה: קסבר "אהל זרוק (מיטלטל) " - שמיה "אהל", לחצוץ בפני הטומאה.
והך מילתא דאהל זרוק אי שמיה אהל או לאו, בפלוגתא דהני תנאי היא:
דתניא: הנכנס לארץ העמים (חוצה לארץ, שגזרו חכמים טומאה עליה) בשידה תיבה ומגדל החוצצין בינו לקרקע ארץ העמים -
רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר.
ומפרשינן פלוגתייהו: במאי קמיפלגי?
מר - רבי - סבר: אהל זרוק לאו שמיה אהל, ואינו חוצץ.
ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - סבר: אהל זרוק שמיה אהל.
ומקשינן: והא דתניא: רבי יהודה אומר:

דרשני המקוצר