פרשני:בבלי:שקלים ג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים ג א

חברותא

אלא, הכותב שטר באדר ראשון כותב אדר  סתם. ובאדר שני כותב אדר תניין (שני).  5 

 5.  להלכה נחלקו הראשונים: דעת הטור שסתם אדר הוא אדר הראשון וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן מג סעיף כח). והרמב"ם פסק כרבי מאיר, שסתם אדר הוא אדר שני, ועיין בשפתי כהן שם.
שנינו במשנתינו: ובחמשה עשר בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צרכי הרבים. וכתב המאירי: כיון שהזמן הזה הוא קרוב לסוף השנה, היו בית דין מעיינים ומחפשים בדברים אלו, כדי לזרז ולמהר בהשלמתם, שתכלה שנה עם עונשיה.
ועתה, מביאה הגמרא תוספתא במסכת מועד קטן, הדנה בהיתר עשיית מלאכה במועד לצורך הרבים.
ומפרטת הברייתא שם מה הם צרכי הרבים, ומשם אנו למדים לכאן, מה הם צרכי הרבים של משנתינו הצריכין להעשות בט"ו באדר.
ולדעת הגר"א, לא הובאה הברייתא כדי לומר שאת כל צרכי הרבים יש לעשות בט"ו באדר, באם לא עשאום קודם לכן, היות ודברי התוספתא מתייחסים רק לחול המועד.
ולא הובאה הברייתא הזאת אלא רק כדי להקשות על הדין של ציון הקברים ועקירת הכלאיים.
תניא: אלו הן צרכי הרבים:
דנים דיני ממונות ודיני נפשות, ודיני מכות.
ופודים ערכין וחרמים והקדשות.
ומשקין את הסוטה שנסתרה עם איש אחר לאחר שקינא לה בעלה שלא תסתר עמו.  6  ושורפין את הפרה אדומה כדי לעשות מאפרה מי חטאת.

 6.  הרמב"ם פרק ד מהלכות סוטה הלכה א כתב: בחמשה עשר באדר נפנין בית דין לצורכי הרבים. ובודקין על הראויה לשתות להשקותה, ועל הראויה לקנא לה ולהוציאה בלא כתובה, ובכל זמן משקין את הסוטות. וכתב הכסף משנה שהרמב"ם סובר שלהשקות את הסוטה לא היו מתעכבים עד חמשה עשר באדר, אלא בכל יום משקין את הסוטה. ובזמן זה רק היו בודקין ומבררין מי היא הראויה לשתות.
ועורפין עגלה ערופה אם נמצא חלל סמוך לעיר.
ורוצעין עבד עברי האוהב את אדוניו, ואינו רוצה לצאת אחר שש שנים.  7 

 7.  הגר"ח קניבסקי בספרו על מסכת עבדים (ב"קנין פירות" אות כ"ג) הביא להסתפק אם רציעת העבדים צריכה להעשות ביום האחרון של שש שנים לעבודתו, או די בכך שהאמירה (שרצונו להמשיך את עבודתו) תהיה תוך שש. והוכיח מכאן דדוקא האמירה צריכה להיות תוך שש. דקתני הכא שרוצעין את העבדים בחמשה עשר באדר. ואם נימא דרציעה צריכה להיות דווקא בסוף שש, מה שייך לקבוע זמן לרציעה בחמשה עשר באדר? הרי מתי שנגמרות שש שנים מוכרחים לרצוע. ולפני גמר שש אי אפשר לרצוע, דבעינן שקודם יאמר בסוף שש, כמבואר בגמרא וברמב"ם. ובהכרח, שאם אמר בסוף שש, יכול לרצוע מתי שירצה.
ומטהרין את המצורע.
וכל אלו הדברים עושין גם בשאר ימות השנה, אלא אם אירע שנתעכב הדין או רציעת העבד או עריפת העגלה וכיוצא בזה - אין דוחין יותר. אלא עושין זאת בט"ו אדר.
ומפרקין את המנעל מעל גבי האימום, שהוא הדפוס שמניחין על גביו את המנעל כדי שתעשה צורתו.
ואין מחזירין אותן על גבי האימום.
דין זה של המנעל אינו ענין כלל לצורכי הרבים, אלא הוא המשך הברייתא שם, העוסקת בהיתר מלאכה בחול המועד.
שאחר שפירשה הברייתא היתר מלאכה לצורכי הרבים, הוסיפה ואמרה שמותר בחולו של מועד להוריד המנעל מהאימום.
שנינו במשנתינו: ובחמשה עשר בו ... מציינין את הקברות: והוינן בה: הא תמן שם תנינן שנינו בריש מסכת מועד קטן בענין חול המועד:
משקין בחול המועד את בית השלחין (שדה העומדת בהר, שאין הגשמים מתעכבין בה אלא יורדין למטה, וצריך להשקותה תמיד). לפי שאם לא ישקנה יהיה לו הפסד גדול, ובדבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד.
ומציינין על הקברות, לסמנם שיש מת במקום זה, במועד.
ותקשי, לשם מה הוצרכו לציין הקברות שנמחו בגשמים בחול המועד של פסח?
וכי לא כבר ציינו הקברים מאדר, וכדתנן במתניתין, שבט"ו באדר מציינין הקברות?
ומשני: ותיפתר (יש לך לתרץ) דמיירי שירד שטף של גשמים לאחר שציינום בסיד באדר, ושטפו את הציון. ובכהאי גוונא התירו לחזור ולציין אפילו בחול המועד.
עוד שנינו שם בהמשך המשנה: ויוצאין בחולו של מועד אף על הכלאים.
ומקשינן: והלא כבר יצאו ללקוט הכלאים מאדר, כמפורש במשנתינו, ולשם מה הוצרכו לצאת שוב במועד? ומשנינן: תיפתר, דמיירי בזמן שהיתה השנה אפילה (מאוחרת), שאיחרו הזרעים לצמוח, ואין הצמחים ניכרים עדיין בט"ו באדר.
ובכהאי גוונא יוצאין על הכלאים במועד.
מנין יש רמז בתורה לציון הקברות?
רבי ברכיה אמר רבי יעקב בר בת יעקב בשם רבי חונייא דברת חוורין.
רבי יוסה אמרי לה בשם רבי יעקב בריה דרב אחא בשם רבי חונייא דברת חוורין, ורבי עוזיה בריה דרב נחונייא דבית חוורן:
כתיב במצורע הנשלח מחוץ למחנה: (ויקרא יג) "וטמא טמא יקרא", כדי שתהא הטומאה קוראה לך בפיה, ומכרזת על עצמה, ואומרת לך: פרוש הימני!
וקריאת הטומאה נעשית על ידי שמציינין הקברות, שאז מרגיש האדם, ופורש.
רבי אילא בשם רבי שמואל בר נחמן אמר מהכא: כתיב (יחזקאל לט) "ועברו העוברים בארץ, וראה עצם אדם, ובנה אצלו ציון". שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכים.
הרי, שעל עצם אדם יש לבנות ציון.
ודרשינן להאי קרא: "עצם" - מכאן שמציינין על העצמות (כשיש בהם רובע הקב, או שהן רוב בנין ורוב מנין עצמותיו של אדם. ובפחות מכך אין מטמאין באהל, ואין צורך בציון).
"אדם" - מכאן שמציינין על השדרה והגולגולת, שמטמאין באהל כשהן שלמים, אע"פ שאינן אלא עצם אחד.
"ובנה" - משמע שיהא מחובר כבנין. מכאן שמציינין על גבי אבן קבועה. שבונים אבן על גבי הטומאה, ומציינים את האבן בסיד, לאפוקי שלא יניח אבן תלושה המתגלגלת.
כי אם אמר את (אומר אתה) שמציינין גם על גבי אבן תלושה, הרי אף היא הולכת ומתגלגלת ומטמא למקום אחר, ויאמרו ששם הוא מקום הטומאה, ויטמאו הטהרות שם שלא כדין, ויטהרו הטהרות שבמקום הטומאה כיון שנסתלק הציון, ולא ידעו כי יש שם מת.
"אצלו" - אין מניח הציון על גבי הטומאה עצמה, אלא סמוך לטומאה במקום טהרה (ודרשינן לה מדקתני "ובנה אצלו" ולא "ובנה עליו").
וטעם הדבר מפורש במסכת מועד קטן (ה ב) שעושין כן כדי שלא להפסיד את הטהרות. שאם היה הציון על הקבר ממש, לא היו מרגישים בציון ממרחק. ופעמים, עד שהיו רואים את הציון, כבר האהילו עליו.
על כן מציינין בסמוך למקום הטומאה, ובכך מתעכב האדם בהליכתו על ידי הציון, ואינו בא לידי טומאת אהל.
"ציון" - מכאן לציון, שמסמנים ומציינים הקברים.
תניא: מצא אבן אחת מצוינת, יש לו לחשוש שיש תחתיה טומאה.  8 

 8.  רש"י במסכת מועד קטן (ו א) פירש בשם מורו הזקן, כי מה שתחתיה של אבן מצוינת טמא, על אף שאין מציינים על גבי הטומאה עצמה אלא רק ליד הטומאה, במקום טהרה (כדי שלא יבוא בטעות להאהיל על גבי הציון), כי יש חילוק בין ציון שעושים בסיד על גבי קרקע, לבין ציון סיד שעושין על גבי אבן. כשמציינים על גבי אבן אפשר לעשות אפילו על גבי הטומאה, דאין לנו לחוש שיאהיל בטעות על גבי האבן, לפי שהאבן גבוהה היא וניכרת. והעיר האור שמח (פרק ו מהלכות טומאת מת) שמדברי הירושלמי כאן מבואר שלא כדבריו. דקתני "מצא אבן אחת מצוינת, אף על פי שאין מקיימין כן". הרי שאין לעשות כן אפילו באבן.
ואע"פ שאין מקיימין כן ליתן אבן על הטומאה, שהרי שנינו שאין בונין את הציון על הטומאה אלא רק סמוך לה, מסביבה, במקום טהרה. מכל מקום, כיון שאין כאן אלא אבן אחת, בהכרח שנבנה ציון זה על הטומאה ולא על סביבותיה.
ולפיכך, המאהיל עליה טמא. לפי שאני אומר: מת היה נתון תחתיה, וכמו שנתבאר.
ואם היו שתים אבנים, וריוח ביניהם, אמרינן שהונחו האבנים סביבות המת והטומאה ביניהם. והלכך, המאהיל עליהן טהור. והמאהיל ביניהן טמא.
אולם, אם מצא שתי אבנים מצוינות אך היה חורש בינתיים (שבין האבנים היה שדה חרוש), ודאי לא הניחו המת ברווח הזה, כי אין חורשין מקום שקבור בו מת.
ולפיכך הרי הן כאבנים יחידות, שדנים אנו כל אבן כאבן יחידה, ושוב אמרינן דמסתבר שהטומאה תחתיה, והמאהיל ביניהן טהור, והמאהיל סביבותיהן, במקום האבנים, טמא.
תני: אין מציינין ציון על הבשר של מת, אפילו יש בו כזית, כי שמא נתעכל כבר הבשר עד פחות מכזית, ונמצא שאין כאן טומאה. שאין בשר המת מטמא טומאת אהל בפחות מכזית.  9 

 9.  בפשטות משמע שאין מציינין כלל על גבי בשר, אולם הרמב"ם בפרק ח מהלכות טומאת מת הלכה ט כתב: "אין מציינין על כזית מצומצם מן המת לפי שסופו יחסר בארץ". ומבואר בדבריו שעל בשר יותר מכזית מציינין.
רבי יוסטא בר שונם בעא (הקשה) קומי רבי מנא: מדוע אין מציינים על הבשר? וכי לא נמצא מטמא טהרות למפרע!?
שהרי כל עוד לא נתעכל הבשר הוא מטמא באהל, ואם לא יהיה לו ציון, הרי בזמן שטרם יתעכל הבשר מפסיד העובר שם את טהרותיו שעברו עמו שם, כיון שאינו יודע שיש שם טומאה.
ומשני: אמר ליה: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, במשך פרק הזמן הקצר עד שיתעכל הבשר, ואל יבנה שם ציון, שעל ידו יתקלקלו בו לעולם. כי הרואהו סובר שעדיין טומאה שם, וישרפו בחנם כל קדשים שיעברו עליהן בשוגג או בלילה.
הלכה ב - מתניתין:
אמר רבי יהודה: בראשונה כשהיו יוצאין שלוחי בי"ד לעקור הכלאים שבשדות, היו עוקרין את הכלאים, ומשליכין אצל בעלי השדות לפניהן, כדי שיתביישו.
משרבו עוברי עבירה (מפרש בגמרא) הפסיקו להשליכן לפניהם. אלא היו משליכין הכלאים שנעקרו לדרכים.
ולאחר מכן התקינו, שיהו מפקירין את כל השדה, מכח "הפקר בית דין הפקר". ויבואר בגמרא הטעם שחידשו תקנות אלו.  10 

 10.  כתב החזון איש (יורה דעה סימן ק"פ סעיף ד') "ובזמנינו ליכא דין הפקר (על שדות הכלאים), שלא היה מושב בית דין להפקיר את כל השדות שיש בהם כלאים, אלא התקינו ששלוחי בית דין שבכל דור ודור יפקירו כשימצאו כלאים בשדה, אחר שהכריזו באחד באדר. ואחר שרפו ידי בית דין, מחמת דנפישי "בני עשר מדות" בעקבתא דמשיחא, ואין מכריזין ואין שולחין ואין מפקירין - אין כאן הפקר בית דין. והלכך פירות של כלאי זרעים חייבים במתנות עניים ובתרומות ומעשרות. וכן אילנות המורכבין - פירותיהם חייבין בכולן". עכ"ל.
(נחלקו הטור והבית יוסף בחו"מ רע"ג אם היה צריך בית הדין להפקיר בפועל כל שדה ושדה, או שהיתה זאת תקנת חכמים שיהיו שדות אלו מופקרים מאליהם).
גמרא:
שנינו במשנתינו: אמר רבי יהודה בראשונה היו עוקרין.
תני: אמר רבי יהודה: בראשונה היו שלוחי בית דין עוקרין את הכלאים ומשליכין לפניהן. והיו הבעלים שמחים שתי שמחות.
אחת - שהיו מנכשין שדותיהן, שהרי על ידי נטילת הכלאים מתנכשת השדה מאליה.
ואחת - שהיו נהנין מן הכלאים העקורין שהושלכו לשדותיהן, שהיו נותנים אותם לבהמתם.
משרבו עוברי עבירה, היו שלוחי בית דין משליכין את הצמחים העקורים על הדרכים כדי שיפסידו הבעלים ולא יהנו מהם.
ואע"פ כן היו הבעלים שמחים בכך, שהיו מנכשין שדותיהן.
לפיכך התקינו שיהיו שלוחי בית דין מפקירין את כל השדה כולה. ושוב לא ירויחו הבעלים מן הכלאים.
ועתה מבארת הגמרא את יסוד הדין של הפקר בית דין:
מנין שהפקר בית דין הוי הפקר? שנאמר בספר עזרא: "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים - יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה".
הרי שעזרא ובית דינו היה בידם להפקיר כל רכוש של אדם העובר על דבריהם. ומכאן שהפקר בית דין הוי הפקר.
והוינן בה: מנין שהיא פטורה מן המעשרות?
שהרי הפקר גמור שהפקירו בעליו ילפינן לה מקרא שהיא פטורה ממעשרות. ומסתפקת הגמרא האם דבר המופקר באמצעות הפקר בית דין גם כן הוי הפקר גמור, ואפילו להפקיע מן המעשרות. או שאין בכח בית דין אלא להפקיע את זכויות הבעלים, ולא את זכויות הלויים, וחייב במעשרות.
ואמרינן: רבי יונתן בריה דרב יצחק בר אחא שמע ליה (הוכיח) שהפקר בית דין פטור מן המעשר מן הדא ברייתא.
דתניא: אין מעברין את השנה להוסיף בה אדר שני לא בשנה השביעית, לפי שעל ידי עיבור השנה יתארך איסור עבודת הקרקע בחודש נוסף, ויד כולם שולטת על הספיחין, לפי שלא מצוי להם פירות ותבואה, ולא ימצאו תבואה להקריב ממנה מנחת העומר ושתי הלחם.
וכן לא מעברין את השנה במוצאי שביעית, שהיא השנה הראשונה למנין שנות השמיטה הבאה, ומהטעם שיבואר להלן.
ואם עיברוה - הרי זו מעוברת.
ומדייק רבי יונתן מההלכה שאם עיברו בית דין את השנה השביעית הרי היא מעוברת למרות שמעיקר הדין אין מעברים אותה: וכי אותו חודש אחד שהוא (בית דין) מוסיף בשביעית - לא פטור ממעשרות הוא, כדין כל פירות שביעית שהם הפקר?
והרי ודאי שהוא פטור ממעשרות, אף שפירות החודש הזה לא הופקרו אלא מכח הפקר בית דין שעיברו את השנה.
ומוכח שאף הפקר בית דין פטור מן המעשר.
(ונחלקו האחרונים אם פירות שביעית צריך בעליהם להפקירם או שהם מופקעים מכח "אפקעתא דמלכא", שצוה הקב"ה שיהיו הפירות הפקר מאליהן.
והקשה האפיקי ים בחלק ב סימן כה על הבית יוסף הסובר שאין הפירות הפקר מאליהן, מסוגיה זו:
לדבריו, מהי הוכחת הגמרא שהפקר בית דין הפקר? והרי לא יתכן שיהיה כוחם גדול ממצות התורה, וכל כוחם הוא רק לצוות את הבעלים שיפקירום, ואז פשיטא שחל ההפקר, כי אין זה הפקר בית דין אלא הפקר הבעלים).
ועתה באה הגמרא לפרש דברי הברייתא, קודם שתחזור לדון בראיה זו:
ואמרינן: עד כדון (עד כאן) לא שמענו אלא רק שאין מעברין השנה בשביעית, מהטעם שמאריכין את איסור עבודת הקרקע, וכמו שנתבאר.
אך עדיין יש לבאר: במוצאי שביעית - מאי טעמא אין מעברין את השנה?
ומשנינן: אמר רבי בון: כדי שלא לרבות באיסור חדש.
לפי שהתבואה הישנה כבר כלתה בשביעית, ובשנה השמינית לא נמצא כי אם תבואה חדשה, האסורה עד ט"ז ניסן. ואם יעברו את השנה יאריכו את זמן איסור אכילת התבואה החדשה בחודש נוסף.
אמר רבי זעירא בשם רבי אלעזר: הדא דאת אמרת (מה שאמרת) שאין לעבר השנה בשביעית, הוא עד דלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ. שחשש שמא יביא עמהן גוש עפר מעפר ארץ העמים, שמטמא במגע ומשא, ויטמאו הטהרות של ארץ ישראל.
אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ (וכל שכן תבואה שאין מצוי כל כך שיביאן עם גוש עפר), שוב אין חילוק בין שביעית לשאר השנים.
אלא, היא שנה שביעית - היא שנה של שאר שני שבוע!
שאף בשביעית מעברין את השנה כמו בשאר השנים, כי שוב אין לחוש למחסור בתבואה לעומר ושתי הלחם, מכיון שאין לאנשים צורך באכילת ספיחי שביעית, שהרי יש להם כל צורכם מן הבא מחוצה לארץ. ויוכלו למצוא תבואה להביא ממנה עומר ושתי הלחם מספיחי הארץ.
אמר רבי מנא: עתה אפשר לעבר השנה אף במוצאי שביעית.
כי הדא דאת אמר שאין לעבר השנה במוצאי שביעית הוא דווקא בראשונה, שהיו השנים כתקנן, והיתה התבואה ממהרת להתבשל בניסן, והיה ראוי לאכול מן החדש בט"ז ניסן, ולכן אין מעברין השנה, שלא להאריך את איסור חדש בחודש נוסף.
אבל עכשיו, שאין השנים כתיקנן, ואין התבואה ממהרת להתבשל אפילו בהגיע האביב, וכבר הותר איסור חדש.
נמצא, שאם באנו לעבר את השנה אין אנו מרבין באיסור חדש, שהרי בין כה וכה אין התבואה ראויה אז לאכילה.
הלכך: היא שביעית - היא שאר שני שב וע.
תני: בית דינו של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד.
ועתה חוזרת הגמרא לדון בראיה שהובאה לעיל, שאף דבר שהפקירוהו בית דין פטור ממעשר, מזה שבית דין שעיברו את שנת השביעית פטורים הפירות ממעשר אף בחודש העיבור, הגם שאין זה הפקר גמור, אלא רק הפקר בית דין.
אמר רבי אבון: אין מן הדא (אם ראייתך היא מכאן) שמעברין בשביעית - לית את שמע מינה כלום (אין משם ראיה כלל).
כיון שעיבור השנה אינו תקנת בית דין, אלא הוא דין תורה.
דכתיב: "שמור את חדש האביב". ודרשינן: שומריהו שיביאו בחידושו! שיהא חדש האביב, שהוא חודש ניסן, בזמן האביב.
והלכך, אם נתאחר האביב מוסיפין חודש אחד.
ולכן אם עיברו בית דין את שנת השביעית נעשים הפירות הפקר מן התורה, והוי הפקר גמור ולא הפקר בית דין.
ואע"פ שאסור לעבר את השנה השביעית, היינו איסור מדרבנן. אך אם עיברו את השנה השביעית מאיזה טעם שיהיה, ודאי חל העיבור, והפקר הפירות מדין תורה הוא.
ולכן אין ראיה כלל לנידון אם הפקר בית דין פטור ממעשר.
והיכא אמר דא (והיכן אתה מוצא שנאמר) שהפקר בית דין הוי הפקר גם לפטור ממעשר - מתניתין היא במסכת פאה.
הקוצר שדהו - צריך להניח בשדה לעניים "לקט".
ה"לקט" הוא שבולת או שתים הנופלות בשעת קצירה, ואינן נקצרות ביחד עם קבוצות השבלים.
ושנינו במסכת פאה: מי שעשה בשדהו לאחר הקציר, במקום שהיו בו שיבלי לקט גדיש של עומרי תבואה, ונמצא שלא לוקט, שלא לקחו העניים את שבלי הלקט שהיו מונחים על הקרקע תחתיו (של הגדיש), ונמצא, שנתערבו שיבולי הלקט של העניים בשיבולי הגדיש של בעל השדה:
כל השיבולים הנוגעות בארץ - הרי הן של עניים!
שקנסו חכמים את בעל השדה על שגדש את תבואתו במקום שהיו בו שבלי לקט, שיהיו כל השבלים הנוגעות בארץ לעניים, למרות שרוב השבלים הם שלו.

דרשני המקוצר