פרשני:בבלי:סוכה נג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה נג א

חברותא

תנא:  אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה.
שנינו במשנה: חסידים ואנשי מעשה.
תנו רבנן: יש מהן משבחים להקב"ה בכך שאומרים: אשרי ילדותנו שלא עברנו בה עבירה, ולא ביישה את זקנותנו -
אלו שמשבחים כך להקב"ה הם החסידים ואנשי מעשה.
ויש מהן אומרים שבח אחר: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו -
אלו בעלי תשובה.
אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא.
ומי שחטא, ישוב - וימחול לו.
תניא, אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה דורש לרבים בשמו של הקב"ה ואמר כן: אם אני, הקב"ה, רוצה להיות כאן, שתהיה שכינתי בבית המקדש, אם תנהגו כשורה - הכל יבואו כאן, לפי שאז יהיה כבודו של הבית הזה קיים.
ואם תחטאו, איני כאן, אסלק את שכינתי מכאן, ואז - מי יבוא לכאן!?
ומביאה הגמרא אימרה נוספת של הלל בשמו של הקב"ה:
הוא, הלל, היה אומר כן בשמו של הקב"ה:
למקום שאני אוהב - שם רגלי מוליכות אותי.
ומהו המקום שאני אוהב?
אם תבא אתה האדם אל ביתי למקדש - אני אבא אל ביתך.
אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך.
שנאמר (שמות כ כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אבא אליך, וברכתיך".
אף הוא הלל ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים.
אמר לה הלל לגולגולת: על דאטפת שהרגת אדם והצפת את גולגלתו על פני המים, אטפוך, הרגו אותך, והציפו אותך על פני המים.
וסופם של מטיפיך - שגם הם יטופון.
אמר רבי יוחנן: רגלוהי דבר איניש - אינון ערבין ביה.
לאתר דמיתבעי למקום שהוא מתבקש על ידי מלאך המות ליטול שם נשמתו - תמן לשם רגליו של האדם עצמו מובילין יתיה אותו.
וכמעשה שהיה:
הנהו תרתי כושאי (יפי תואר, הנראים בלשון סגי נאור "כושים"), דהוו קיימי קמי שלמה ושמם נזכר בספר מלכים א (ד ג) "אליחרף ואחיה בני שישא", וסופרים דשלמה המלך הוו.
יומא חד, חזייה ראה שלמה למלאך המות, דהוה קא עציב.
אמר ליה שלמה: אמאי עציבת?
אמר ליה: דקא בעו מינאי שביקשו ממני משמים שאטול את נשמותיהם של הני תרתי כושאי דיתבי הכא. של שני הכושים שיושבים כאן לפניך, ואיני יכול ליטול אותן.
ולא גילה לו מלאך המות שאינו יכול ליטול את נשמותיהם היות ומקום נטילת נשמותיהם נקבע שיהיה במחוז לוז ולא כאן.
רצה שלמה המלך להצילם, מסרינהו ומסר אותם לשעירים, לשדים שהיה לשלמה המלך שלטון עליהם, שדרינהו ושלח אותם על ידי השדים למחוזא דלוז, שהיא עיר שאין מלאך המות שולט בה.
אך מיד כי מטו, כשהגיעו למחוזא דלוז - שכיבו, מתו.
למחר חזיא ראה שלמה את מלאך המות דהוה קבדח, במצב רוח מבודח.
אמר ליה שלמה: אמאי בדיחת?
אמר ליה: באתר דבעו מינאי, במקום שמשמים ביקשו ממני שאטול נשמותיהם - תמן, לשם שדרתינהו שלחת אותם.
מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש - אינון ערבין ביה, הן ערבות לשמים, ולכן, לאתר דמיתבעי למקום שבו מתבקש האדם ליטול משם את נשמתו - תמן לשם הן מובילין יתיה אותו.
תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה - היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו.
וכשהוא היה משתחוה, היה נועץ שני גודליו של ידיו בארץ, ונשען עליהן עד שהיה שוחה, ונושק את הרצפה, וזוקף.
ואין כל בריה יכולה לעשות כן.
וזו היא קידה האמורה בכתובים (עיין בדברי רש"י).
לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע, נהיה צולע, כיון שזקף את גופו בלי להשען על ידיו, והתרכזה זקיפת כובד משקלו על מתניו.
ותמהינן: וכי הא קידה גרמא ליה שיצלע?
והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה (שאמר "עלית וישבת במרום ואי אתה משגיח על בניך"), ואיטלע, ומנו - לוי!
ומשנינן: הא והא גרמא ליה. סיבת העונש היתה הטחת דבריו, ומאורע העונש היה כאשר קד קידה לפני רבי.
לוי הוה מטייל קמיה דרבי, ומשמחו בזריקת תמני סכיני.
שמואל היה קמיה שבור מלכא מלך פרס, והיה זורק ותופס בתמניא מזגי חמרא, בשמונה כוסות זכוכית מלאות יין, ולא היה היין נשפך.
אביי היה עושה זאת קמיה דרבה בתמניא ביעי, ביצים, ואמרי לה בארבעה ביעי.
תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה שהיה מן הלויים המשוררים: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה - לא ראינו שינה בעינינו.
כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה.
ותמהה הגמרא איך יתכן שלא ישנו כלל?
איני! והאמר רבי יוחנן: הנשבע שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו על שבועת שוא, שאינו יכול לקיימה, וישן לאלתר, כיון ששבועת שוא אינה מחייבת.
אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.
שנינו במשנה: חמש עשרה מעלות.
אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה, וכך אמר ליה:
וכי שמיע לך הני חמש עשרה מעלות - כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה ההוא מרבנן: הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא צף התהום (מימיו), ובעי למשטפא עלמא, ורצה לשטוף את העולם.
אמר דוד חמש עשרה מעלות, והורידן למי התהום לעומק האדמה.
אמר ליה רב חסדא: אי הכי, מדוע אמר חמש עשרה "מעלות"?
והרי כיון שהוריד את מי התהום - חמש עשרה "יורדות" מיבעי ליה לומר!
אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן: הואיל ואדכרתן, והזכרתני ענין זה, נזכר אני כי הכי אתמר:
בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא, צפו מי התהום על הארץ, ובעא למשטפא עלמא. ורצה התהום לשטוף את הארץ.

דרשני המקוצר