פרשני:בבלי:תענית כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית כג א

חברותא

דבר אחר (ביאור אחר בענין):  "בעתם" מדבר בעניין זמן ירידת הגשמים.
דהיינו, שירדו הגשמים בזמן הראוי ביותר לכך. בזמן שאין בני אדם רגילים להלך בדרכים, ואין הגשמים מפריעים למהלך החיים.
והיינו, בלילי רביעיות (ימי רביעי בלילה) ובלילי שבתות. שבזמנים אלו מצויה בחוץ שידה שנקראת אגרת בת מחלת, ושמונה עשרה ריבוא של מלאכי חבלה, והם מזיקים את הבריות  1319 . ולכן אין בני אדם יוצאים בזמנים אלו  1320 .

 1319.  כתב במחזור ויטרי (סימן ק"ה) בשם תשובות רש"י: תפילת מגן אבות מפורש בשבת, דמשום סכנה תיקנוה. דהא ניתנה רשות למזיקין, כדתניא בערבי פסחים: לא יצא אדם יחיד בלילי רביעיות ובלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאה, ושמונה עשר רבוא מלאכי חבלה עמה, וכל אחד יש לו רשות לחבל. ואפילו בדרי בתראי דגזר עלה אביי שלא תעבור ביישוב לעולם (ואפילו בדורות האחרונים, שגזר אביי שלא תעבור אותה שידה), עדיין איכא סכנת נפשות מן המתים שמוצאים מנוחה בו בלילה. ודרכן לבא לבית הכנסת תוך י"ב חדש. וחשו רבנן שמא בתר דנפקי ציבורא, איכא מאן דלא צלי בהדי ציבורא, ויתפלל יחידי ויסתכן. עמדו ותקנו לשליח ציבור ברכה אחת מעין ז' וכו'. עיין שם. ובספר המנהגים (מנהג של שבת אות כ"ז) כתב, שמחמת אגרת בת מחלת אומרים "ופרוש עלינו סכת שלומך וכו'".   1320.  כך מצינו במסכת פסחים (קיב ב). וכן כתבו התוספות. אבל רש"י כתב: בלילי רביעיות מפני אגרת בת מחלת. וכתב המהרש"א, שלא כתב רש"י טעם זה על לילי שבתות, משום שלא הוצרך לכך, כי בלילי שבת יש טעם אחר, שאסורין במלאכה, ואין הולכין בדרכים. ועיין בגבורת ארי שהקשה, הרי הגמרא שם אומרת שרק אחרי שרבי חנינא בן דוסא גזר עליה שלא תעבור ביישוב, השאיר לה לילי רביעיות ולילי שבתות. אם כן, היאך יתבאר הפסוק לגבי הזמן שקודם רבי חנינא בן דוסא? ! ועיין שם שהאריך בזה. ובטורי אבן על מסכת חגיגה (ג ב) הקשה מדברי הגמרא שם: "איזהו שוטה - היוצא יחידי בלילה", משמע שזה בכל הלילות, ולא כדברי הגמרא בפסחים, שמדובר רק בלילי רביעיות ושביעיות ! עיין שם שהאריך.
שמא תאמר, כיון שהגשמים יורדים רק שני ימים בשבוע - אין בהם די!
אין הדבר כן. כי אותם גשמים - מבורכים הם, ולכן הם שקולים כגשמים שיורדים כל ימי השבוע, ואף יותר מכך.
שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שהיתה עת רצון, ולמרות שירדו להם לישראל גשמים רק בלילי רביעיות  1321  ובלילי שבתות, בכל זאת נתברכה מאוד התבואה, עד כדי כך שנעשו גרעיני החטים גדולים ככליות (כלומר, כל גרעין של חיטה - היה גדול ככליה  1322 ),

 1321.  במדרשים מצינו, שהיו הגשמים יורדים רק בלילות שבת. עיין ויקרא רבה פרשה לה, ועוד. עוד מצינו שם, שהיה זה בימי שלומציון המלכה.   1322.  בגמרא במסכת כתובות (קיא ב) מצינו: "עם חלב כליות חטה" - אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול.
וגרעיני השעורים - נעשו גדולים כגרעיני זיתים (כי גרעיני השעורים קטנים מגרעיני החיטים), ועדשים - נעשו גדולים כדינרי זהב.
וצררו בני הדור מהם, מאותם חטים ושעורים ועדשים, דוגמא למשמרת לדורות הבאים, להודיע כמה החטא גורם. שלולא החטא, היתה התבואה צריכה להיות בגודל כזה. ורק מחמת החטא - התבואה קטנה כפי שהיא כעת.
שנאמר: "עונותיכם הטו אלה, וחטאתיכם מנעו הטוב מכם"  1323 .

 1323.  פירש המהרש"א, שמדובר שם על גשם, כי בפסוק הקודם (ירמיה ה כד) כתוב: אלקים הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו. ורש"י שם פירש: עוונותיכם הטו אלה - הטו החוקות האלה מעליכם שאינם שומרים לכם, ואתם כלים ברעב. עיין שם.
וכן מצינו בימי הורדוס, שסתר את בנין בית המקדש השני שבנה עזרא, ובנה הוא בנין אחר במקומו, יפה ממנו (כפי שמצינו במסכת בבא בתרא ג ב, עיין שם). שהיו העם עוסקין בבנין אותו בית המקדש, וכדי שהגשמים לא יפריעו את העם ממלאכתן, היו יורדין גשמים רק בלילה.
למחר בבוקר נשבה הרוח, ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן (למלאכת בנין בית המקדש).
ועל ידי כך, שירדו גשמים באופן כזה, שאינם מפריעים למלאכת הבניה, ידעו העם שמלאכת שמים בידיהם. דהיינו, שבנין זה הוא רצון הקדוש ברוך הוא.
שנינו במשנתנו: מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'.
תנו רבנן: פעם אחת יצא (עבר) רוב חודש אדר  1324  , שהוא כבר סוף החורף, ועדיין לא ירדו גשמים.

 1324.  בירושלמי דייק ממה שאמר להם חוני "הכניסו תנורי פסחים", שהיה מעשה זה בערב פסח. עוד מובא שם שהיה מעשה זה בעשרים באדר. וכן מצינו במגילת תענית. וכתב היפה עיניים, שיתכן שאין סתירה בין שתי המימרות, וערב פסח לאו דווקא, אלא סמוך לפסח היה. אמנם בקרבן העדה שם כתב שהירושלמי מקשה סתירה בין המימרות. עיין שם.
שלחו העם לחוני המעגל: התפלל עלינו - וירדו גשמים!
התפלל חוני על כך - ועדיין לא ירדו גשמים.
עג חוני עוגה (צייר חוני עיגול סביבו) ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא. שנאמר: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'". והיינו, שכך עשה חבקוק, שעג עוגה ועמד בתוכה, ואמר שלא יצא משם עד שיענהו הקדוש ברוך הוא  1325 .

 1325.  כל מתפלל עומד על מקום אחד. אבל בחבקוק מצינו לשון כפילות "אעמדה ואתיצבה", משמע שעג עוגה במקום שהתפלל, כדי שלא יזוז ממקומו עד שיענה. מהרש"א.
וכך אמר חוני לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי (בטחו בי, שתפילתי תועיל), משום שאני כבן בית לפניך.
נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, ותוריד להם גשמים.
התחילו גשמים מנטפין מעט מעט.
אמרו לו תלמידיו לחוני: רבי, ראינוך ולא נמות! כלומר, השתדל שנזכה לראותך ולא נמות ברעב מפני עצירת הגשמים  1326 . כי כמדומין אנו שאין גשמים אלו יורדין אלא להתיר שבועתך. שנשבעת שלא תזוז מן העוגה עד שירדו גשמים - והרי ירדו  1327 .

 1326.  כך פירש רש"י, שאמרו את הדברים בניחותא. אבל רבינו גרשום כתב, שאמרו בלשון תימה: וכי בשביל שראינוך - לא נמות? !   1327.  אף שחוני נשבע ואמר בתפילתו "אינו זז מכאן עד שתרחם על בניך", גם בגשמים מועטים יש רחמים לישראל. שאף שאינם מועילים לזרעים ואילנות, יועילו שתוציא הארץ עשב למאכל בהמה, וירעו הבהמות ולא ימותו, ויוכלו בני אדם לאכול את הבהמות. ואף שהוא מזון מצומצם, יש בכך רחמי הקב"ה על בניו. בן יהוידע.
אבל באמת גשמים מועטים אלו אינם מועילים לנו דבר.
אמר חוני לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): לא כך שאלתי. לא ביקשתי גשמים כאלה, שאינם מועילים כלל. אלא גשמי ברכה, הממלאים בורות שיחין ומערות, כדי שיהיה לעם מה לשתות.
ירדו גשמים בזעף, עד שגודלה של כל טפה וטפה - היה כמלא פי חבית.
ושיערו חכמים, שהיו הטיפות גדולות כל כך, עד שאין שיעורה של טפה פחותה מלוג  1328 .

 1328.  "לוג" היא מידת נפח שהיתה מקובלת בזמנם. ושיעורה: לשיטת הגרא"ח נאה, כ 350 סמ"ק. לשיטת החזון איש, כ 600 סמ"ק.
אמרו לו תלמידיו לחוני: רבי, ראינוך ולא נמות! התפלל עלינו שלא נמות ! כמדומין אנו, שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם!
אמר להם חוני: לא תמותו.
אמר חוני לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.
ירדו הגשמים כתיקנן. לא טיפות מועטות, ולא טיפות ענקיות, אלא גשם רגיל. אבל ירדו וירדו ללא הפסק, עד שהוצפה בהם כל ירושלים, ועלו כל העם להר הבית, שהוא המקום הגבוה ביותר בירושלים, מפני הגשמים.
אמרו לו תלמידיו לחוני: רבי, כשם שהתפללת על הגשמים שירדו - ונענית, כך התפלל עתה על הגשמים - ויפסקו וילכו להם.
אמר להם חוני: כך מקובלני מרבותי, שאין מתפללין על רוב הטובה שתיפסק.
אבל, אף על פי כן, היות ואתם מבקשים זאת, הביאו לי פר הודאה, להתוודות עליו  1329  ולסמוך עליו, ולהקריבו בבית המקדש (כי חוני היה בזמן בית המקדש), ואתפלל עליכם.

 1329.  כך כתב רש"י. ותמה הגבורת ארי, מה ענין וידוי לשלמים, הרי שלמים באים רק לדורון, ואינם מכפרים כלל. ואילו וידוי בא רק עם קרבן שמכפר, כפי שמצינו במסכת יומא (לג א) ! וכן מצינו ברמב"ם (סוף פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות), שאין מתוודה על השלמים, אבל אומר עליהם דברי שבח. וכתב, שנראה ש"פר הודאה" אינו מלשון וידוי, אלא מלשון תודה. כפי שמצינו במסכת ברכות (נד א): ארבעה צריכים להודות וכו'. והביא חוני קרבן זה בשם כל ישראל, לאות תודה על החסד שעשה עמם הקב"ה. עיין שם. ובקרבן העדה (על הירושלמי, פרק ג' הלכה ט') כתב, שהביאו פר תודה להודות לה' על הנס שעשה להם. וכיון שהוא מביאו ומודה לה', הרי הוא כאילו אומר שדי לו בגשמים אלו. אמנם במצפה איתן כתב, שרש"י חולק על הרמב"ם, וסובר שמתוודין על שלמים. והמהרש"א כתב, שהיות והתפלל על רוב טובה שיתבטל, אף שהיה אותו רוב טובה - לרעה, שהגשמים טשטשו את הארץ, מכל מקום היה נראה ככפוי טובה, כיון שתחילה ביקש על הגשמים, ולכן היה כאן עניין של וידוי.
הביאו לו פר הודאה.
סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם! עמך ישראל, שהוצאת ממצרים  1330  , אינן יכולין לעמוד (לסבול), לא ברוב טובה - ולא ברוב פורענות.

 1330.  הזכיר חוני את העם כשיצא ממצרים, כי כאשר היו להם נסיונות, כגון מי מריבה ומרה - לא יכלו לעמוד בהם. וכאשר הקב"ה השפיע עליהם רוב טובה, כמו המן והשליו, לא יכלו לעמוד בכך. מהרש"א.
כעסת עליהם, ומנעת מהם גשמים - אינן יכולין לעמוד בכך.
השפעת עליהם רוב טובה - אינן יכולין לעמוד אף בכך.
יהי רצון מלפניך, שיפסקו הגשמים, ויהא ריוח בעולם  1331 .

 1331.  צריך להבין, הרי חוני עצמו אמר שאין מתפללין על רוב טובה, ואיך עתה ביקש מהקדוש ברוך הוא שיפסקו הגשמים? ועיין בדרשות חתם סופר (דרוש לז' אב תקע"ב).
מיד נשבה הרוח, ועל ידי כך נתפזרו העבים, וזרחה החמה.
ויצאו העם לשדה, והביאו להם כמהין ופטריות  1332  שצצו מיד אחרי ירידת הגשם, והיה להם מיד מה לאכול.

 1332.  העץ יוסף מבאר בשם מוסיף הערוך, שכמהין גדלים בתוך הארץ, ומתגלים רק לאחר שחופרים אחריהם. ואילו פטריות - גדלות על הארץ.
שלח לו שמעון בן שטח לחוני: אלמלא חוני אתה (אם לא שחוני אתה), דהיינו, שאדם גדול אתה  1333  - גוזרני (הייתי גוזר) עליך נידוי על מה שעשית, כי לא נהגת כראוי בכך שהטחת דברים כלפי מעלה, ואמרת: לא כך שאלתי. וגוזרין נידוי על כבוד הרב  1334 .

 1333.  רש"י במסכת ברכות כתב: "שיצא שמך בגדולה וחשיבות".   1334.  כפי שמצינו במסכת ברכות (יט א): בכ"ד מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. והגמרא מביאה שם את המעשה של חוני: "המגיס דעתו כלפי מעלה - מאי היא? דתנן, שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי וכו'. ופירש רש"י, שצריך היה להתנדות לפי שהטריח לפני המקום: לא כך שאלתי, לא כך שאלתי, כמה פעמים. וכבוד המקום - כבוד הרב הוא. ולכאורה אין זה כפי שנתבאר בגמרא להלן, שהטענה על חוני היתה, אילו שנים כשני אליהו וכו', שעלול היה להיות ממעשה זה חילול ה'. וכתב הגבורת ארי, ששמא "חדא ועוד" קאמר. שהטעם המוזכר כאן בגמרא, הוא טעם שני לנידוי. ובשם הגר"ח מוולאזין מביאים, שכך שלח לו שמעון בן שטח: צריך אתה להתנדות, כלומר, אתה בעצמך צריך לנהוג נידוי (כפי שמצינו במסכת מועד קטן טו א: נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין). ואלמלא חוני אתה, גוזרני עליך אני נידוי.
שאילו שנים אלו, שלא ירדו בהם גשמים, כמו שני אליהו הם, שנשבע לאחאב שלא ירדו גשמים שלש שנים, וביקש מהקדוש ברוך הוא, ונתן את מפתחות גשמים בידו של אליהו, האם לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?!
שהרי אם כך הוא, שמצד אחד קיֶימֶת כבר שבועה שלא ירדו גשמים, ומצד שני אתה נשבעת שלא תזוז עד שירדו גשמים, יוצא שאיך שלא יהיה - יש כאן שבועת שוא!  1335 

 1335.  מקשים, אם כן, היאך נשבע אליהו שלא יבוא טל ומטר, אולי נשבע צדיק אחר קודם לכן? וביאר הבן יהוידע, שאליהו היה נביא, וידע בנבואה שלא נשבע צדיק אחר. ואם יישבע בעתיד צדיק אחר, הרי הוא יידע על כך בנבואה, ויתיר שבועתו. שהרי הוא לא נשבע שלא ירד מטר כלל, אלא שירד רק על פי דבורו ורשותו.
אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא ("מתחטא" - לשון חטא הוא) לפני המקום - ובכל זאת עושה לך רצונך, כמו בן שמתחטא על אביו - ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין! שטפני בצונן (רחוץ אותי במים צוננים) ! תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים! - ונותן לו כל תאותו.
ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך"  1336 .

 1336.  אביך - הוא אביך שבשמים. אמך - זו כנסת ישראל. ותגל יולדתך - הם אביו ואמו ממש, מולידיו. מהרש"א.
תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית (הסנהדרין) לחוני המעגל -
מקרא זה: "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
שדרשו מקרא זה כלפי חוני. וכך דרשו:
"ותגזר אמר". אתה, חוני, גזרת מלמטה, על הארץ, שירדו הגשמים, ושיפסקו הגשמים, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.
"ועל דרכיך נגה אור". דור שהיה אפל מחמת צער על עצירת הגשמים  1337  - הארת אותו בתפלתך.

 1337.  כינוהו "דור אפל" משום שאמרו חז"ל: המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו. ועל ידי עצירת גשמים רוב בני אדם נצרכים לאחרים. בן יהוידע.
עוד נאמר בהמשך אותו מקרא: "כי השפילו ותאמר גוה, ושח עינים יושע: ימלט אי נקי, ונמלט בבר כפיך".
וכך דרשו מקרא זה כלפי חוני:
"כי השפילוּ ותאמר גֵוָה". דור שהיה שפל - הגבהתו  1338  בתפלתך.

 1338.  כי "גוה" - עניינו גדולה ורוממות. מצודת ציון.
"ושַׁח עינים יוֹשִעַ". דור ששח (היה כפוף) בעונו - הושעתו בתפלתך מן המיתה, על ידי שהבאת להם שובע.
"ימלט אי נקי". דור שלא היה נקי  1339  מעוון - מלטתו מעונש בתפלתך.

 1339.  "אי נקי" היינו אין נקי. כמו "אי כבוד" (שמואל א, ד).
"ונמלט בבר  1340  כַּפֶיךָ". מלטתו, את הדור, במעשה ידיך הברורין  1341   1342 .

 1340.  היינו ברור ונקי. רש"י ומצודת ציון.   1341.  כלומר, מילטת את הדור מעונש, על ידי מעשיך הטובים והברורים. ויתכן עוד לבאר, ש"מעשה ידיך הברורים" היינו תפילתו הברורה של חוני.   1342.  עיין במהרש"א שהאריך לבאר למה שלחו לו כדברים האלה.
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק, היה מצטער על הבנת מקרא זה  1343  שנאמר בתהילים: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". והיינו, שגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה, היתה כחלום  1344 .

 1343.  עיין בחידושי הגאונים שהאריך לבאר מאמר זה.   1344.  המצודת דוד על הפסוק (תהלים קכו א) מבאר: כאשר ישיב ה' מן גלות בבל את בני ציון, יאמרו אז: הנה כל הצרות שעברו, הרי הם כאילו חלמנו חלום. כלומר, לרוב הטובה שיהיה להם אז, ידמה להם שלא היו הצרות באמת, כי אם בחלום ראו כאילו מצֵרים להם.
אמר ותמה חוני בליבו: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא (האם יתכן שאדם ישן שבעים שנה בשינה אחת ללא הפסק)?  1345 

 1345.  הבן יהוידע כתב, שנסתפק חוני בכוונת הכתוב "היינו כחולמים", האם הכוונה שבאמת יתכן בטבע האדם שיישן שבעים שנה, או שלא יתכן הדבר, ואין זו כוונת הכתוב. אמנם עדיין יש להבין, למה היו צריכים להוכיח לו זאת מן השמים באופן זה, שיישן הוא עצמו שבעים שנה, ולא השיבו לו במראה החלום וכדומה שאכן יתכן הדבר? ועיין בבן יהוידע מה שביאר בזה. והרי"ף כתב, שהיות והפסוק אומר "בשוב ה' את שיבת ציון", שהיה זמן הגלות כחולם חלום, והיה שבעים שנה ולא נתקיים (כי לא ידע עדיין שיתכן שיישן אדם שבעים שנה), ומה נעשה לגלות המר, שאין לסמוך על התנחומים של זמן הגאולה? ! וכשידע שישן שבעים שנה, ונתקיים הכתוב, קיבל נחמה שיתקיימו תנחומי הנביאים.
יומא חד הוה אזל באורחא (יום אחד הלך חוני בדרך).
חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא (ראה אדם שנטע עץ חרוב).
אמר ליה חוני: האי, עד כמה שנין טעין (עץ זה, תוך כמה שנים הוא טוען פירות)?
אמר ליה אותו אדם: עד שבעין שנין (עד שבעים שנה).
אמר ליה חוני: אם כן, למה לך ליטוע עץ זה, שספק גדול הוא אם תהנה מפירותיו? וכי פשיטא לך דחיית שבעין שנין (וכי ברור לך שתחיה עוד שבעים שנה)?
אמר ליה אותו אדם: אנא עלמא בחרובא אשכחתיה (אני מצאתי בעולם עצי חרובים טעונים פירות), ששתלום אבותי. כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי (וכפי שאבותי שתלו עבורי, כך אני שותל לצורך בני).
יתיב, קא כריך ריפתא (ישב חוני, וסעד את ליבו בפת).
אתא ליה שינתא, נים (נפלה עליו שינה, ונרדם).
אהדרא ליה משוניתא (עלתה סביבו שן סלע  1346  והקיפתו), ועל ידי כך איכסי מעינא (נתכסה מעיני בני אדם, שלא ימצאוהו ויפריעוהו בשנתו), ונים שבעין שנין (וישן שבעים שנה רצופות).

 1346.  כך פירש רש"י. ובערוך הביא עוד פירושים: א. מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות. ב. כמין גומא. ג. כגון אילני סרק.
כי קם (כאשר התעורר משנתו לאחר אותן שבעים שנה), חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו (ראה אדם אחד, שהיה מלקט מפירות אותו חרוב שנשתל לפני שנרדם).
אמר ליה חוני לאותו אדם: את הוא דשתלתיה (האם אתה הוא האדם ששתל את החרוב הזה)?
אמר ליה: לא. אלא בר בריה אנא (בן בנו של השותל אני).
אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין (מוכח שישנתי שבעים שנה).
חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי (ראה חוני שלאתונו, שרכב עליה לפני שנרדם, נולדו ולדות רבים)
וכיצד היה הדבר?
האתון היתה אז מעוברת, וילדה זכר. ובא עליה אותו ולד, ונולדו להם ולדות  1347 .

 1347.  כך ביאר רש"י. ומשמע שהוא סובר שהאתון היתה עמו בין הסלעים, ולכן רק באופן זה היו יכולים להיוולד לה וולדות.
אזל לביתיה (הלך חוני לביתו). אמר להו (אמר לבני הבית): בריה דחוני המעגל מי קיים (האם בנו של חוני חי)?
אמרו ליה בני הבית: בריה ליתא (בנו של חוני איננו. שכבר נפטר). בר בריה איתא (בן בנו יֶשנו).
אמר להו לבני הבית: אנא (אני הוא) חוני המעגל.
לא הימנוהו (לא האמינו לו)  1348 .

 1348.  כתב העיון יעקב, שנענש באותו מידה. לפי שאמר "מי איכא דניים שבעים שנה"? לכן לא האמינו לו, במה שאמר שישן שבעים שנה.
אזל (הלך) חוני לבית המדרש.
שמעינהו לרבנן דקאמרי (שמע את החכמים כשהם אומרים): נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל (ברורה לנו שמועה זו שלמדנו עתה, כפי שהיו השמועות ברורות לנו בימיו של חוני המעגל).
דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן - הוה מפרק להו (שכאשר היה חוני נכנס לבית המדרש, היה מיישב כל קושיה שהיתה להם לחכמים).
אמר להו לחכמים: אנא ניהו (אני הוא חוני המעגל).
ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה (לא האמינו לו, ולא כבדוהו כראוי לו)  1349 .

 1349.  המהרש"א מביא, שבירושלמי מביאים מעשה בחוני המעגל, שהיה בזמן בית ראשון, וישן מחורבן בית ראשון שבעים שנה, עד שנבנה בית שני. אבל המעשה שלפנינו היה זמן רב לאחר מכן, בימי שמעון בן שטח. וכתב בעל יפה מראה, שהיו שני בני אדם שנקראו "חוני המעגל". ואותו שהוזכר במשנתנו היה בן בנו של חוני הראשון. אמנם הביא, שבספר יוחסין כתוב בשם יוסף בן גוריון, שחוני המעגל נהרג מחוץ לירושלים במלחמות בני חשמונאי. וכתב, שזה מתיישב עם המעשה שלפנינו. כי היות ונעלם מהעולם שבעים שנה, בזמן שהיה ישן בתוך הסלעים, אמרו עליו שנהרג במלחמת בני חשמונאי. ולכן, כשבא אחר כך ואמר שהוא חוני, לא האמינו לו.
חלש דעתיה (חלשה דעתו) של חוני  1350 , בעי רחמי - ומית (ביקש רחמים שימות - ומת).

 1350.  כתב הבן יהוידע, שאין הכוונה שחלשה דעתו משום גאוה ח"ו, אלא כמאמרם ז"ל "יותר משהעגל רוצה לינוק - הפרה רוצה להניק". והוא היה רוצה להרביץ תורה, ולמסור מה שקיבל מרבותיו. והיות ולא כבדוהו כראוי, לא קיבלו דבריו, ובזה חלשה דעתו.
אמר רבא, היינו דאמרי אינשי (זהו מה ששגור בפי בני אדם): או חברותא, או מיתותא (אם אין חבריו של אדם נוהגין בו כבוד, נוח לו שימות)  1351 .

 1351.  כך פירש כאן רש"י. ובמסכת בבא בתרא (טז ב) פירש: אם אין לאדם אוהבים - נוח לו שימות.
אבא חלקיה, בר בריה דחוני המעגל הוה (בן בנו, כלומר - נכדו, של חוני המעגל היה). וכי מצטריך עלמא למיטרא (וכאשר נצרך העולם למטר), הוו משדרי רבנן לגביה (היו שולחים אליו חכמים, שיבקשו ממנו להתפלל על כך), ובעי רחמי, ואתי מיטרא (והיה מבקש רחמים, והיה בא מטר).
זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא (פעם אחת הוצרך העולם למטר).
שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה, למבעי רחמי דניתי מיטרא (שלחו החכמים אליו שני תלמידי חכמים, כדי שיבקשו ממנו שיתפלל שיבוא מטר).
אזול לביתיה - ולא אשכחוהו (הלכו לביתו של אבא חלקיה, ולא מצאוהו שם).
אזול בדברא, ואשכחוהו דהוה קא רפיק בדברא (הלכו בשדה, ומצאוהו שם כשהוא עודר את הקרקע).

דרשני המקוצר