פרשני:בבלי:בבא קמא יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא יח ב

חברותא

אבל במזיק שהוא מועד מתחילתו, כהאי צרורות דאורחייהו.  מי שמעת ליה דסבר צד תמות במקומה עומדת?
והא לא היה לצרורות אלו דין תמות מעולם! ולכן, שוב אי אפשר להעמיד הברייתא כלל בצרורות כי אורחייהו ולפשוט בכך ספיקו דרבא שמגופו משלם, כי אם כן תקשי לך שיטתו של רבי אלעזר, שמשלם נזק שלם מגופו. שהרי לא אשכחן נזק שלם שמשלם מגופו.
אלא, אם רצונך להעמיד את הברייתא בצרורות כי אורחייהו, ולפשוט את בעייתו של רבא, שמגופו משלם, נצטרך לבאר את שיטת רבי אלעזר, הסובר שמשלם נזק שלם מגופו, שלעולם תרוייהו מודו דצרורות משלם חצי נזק.
וכי קאמר רבי אלעזר נזק שלם משלם, מיירי בכגון דאייעד בצרורות, כגון שהזיק הכלב שלוש פעמים בצרורות כי אורחיהו.
ובהא קפליגי: מר סבר יש העדאה לצרורות, ומר סבר אין העדאה לצרורות.
רבנן סברי אין העדאה לצרורות, ולעולם אינו משלם אלא חצי נזק. ורבי אלעזר סבר יש דין העדאה אף לצרורות כשאר חצי נזקין (כקרן), שבאים על ידי העדאה לכלל נזק שלם, וצרורות נמי, שתחילתו חצי נזק, הרי כשהועד משלם נזק שלם. ומה שמשלם מגופו לרבי אלעזר, הוא משום שסבר כרבי יהודה, שצד תמות במקומה עומדת ולכך אף שהועד, מכל מקום לא נעתק הימנו דין התמות. ועל חצי הנזק אינו משלם אלא מגופו (כן הוא פירוש הגמרא לחדא לישנא ברש"י).
ופרכינן: אלא, אם כן, דפליגי בדין העדאה לצרורות, לא מובן הא דבעי רבא אם יש העדאה לצרורות.
שהסתפק רבא: האם כיון שבפעם ראשונה משלם על צרורות חצי נזק, כדין קרן, מסתבר לדמותם לדין קרן גם לענין העדאה, שלאחר שלוש פעמים משלם על צרורות נזק שלם.
או דלמא אין העדאה לצרורות, ולעולם משלם חצי נזק, כיון שתולדה דרגל היא, ואורחיה הוא, ולא שייכת בהם העדאה, שהרי כבר בפעם ראשונה מועדת הבהמה לצרורות כדרך רגל (דלא מצינו תמות אלא בקרן) ואפילו הכי אינו משלם אלא חצי נזק, ואם כן מה נשתנה לענין העדאה בכך שהזיק פעמים נוספות.
ואי אמרת שרבנן ורבי אלעזר בברייתא פליגי בדין העדאה לצרורות, תקשי, לפי מי הסתפק רבא?
אי לרבנן, הא סברי אין העדאה לצרורות.
ואי לרבי אלעזר, הא סבר יש העדאה לצרורות.  9 

 9.  הפני יהושע הקשה, הרי אוקימתא זו שהגמרא מעמידה את המחלוקת בכגון דאייעד, לא בא אלא לקיים את הדיחוי של "ולא היא", ולומר שאפשר להעמיד את מחלוקתם בדאייעד, ואין הכרח להעמיד את מחלוקתם בהזיק בשינוי וכרבי טרפון, אם כן מה הקשו בגמרא שתפשוט בעיא דרבא, הרי אפשר להעמיד את מחלוקתם כמו האוקימתא הראשונה שמדובר בהזיק בשינוי וכרבי טרפון. ותירץ, שבאוקימתא הראשונה של הגמרא שהעמידה את מחלוקתם בהזיק בשינוי וכרבי טרפון, הגמרא לא באה אלא ליישב מה שמשלם נזק שלם, ומה שמשלם מגופו הוא משום שצד תמות במקומה עומדת, וכשהקשה רב סמא אימור וכו' נדחתה האוקימתא הראשונה, ולכן מוכרחים להעמיד את מחלוקתם בדאייעד, ואם כן שפיר הקשו שתפשוט בעיא דרבא אם יש העדאה לצרורות.
ומשנינן: אמר לך רבא: כי מבעיא לי לדידי אם יש העדאה לצרורות הוא אליבא דרבנן, דפליגי עליה דסומכוס, וסברי שמשלם חצי נזק.
אבל הכא, בין לרבנן ובין לרבי אלעזר, כסומכוס סבירא להו, דאמר: צרורות, נזק שלם משלם!  10  ולעולם לא איירי דאייעד בצרורות.

 10.  מה שרבא העמיד שסוברים כסומוכוס, ולא העמיד שסוברים כרבנן, פירש רש"י משום דשמא סוברים שיש שינוי לצרורות לרביע נזק, וכן כתבו התוספות, שהעמיד כסומכוס כדי שלא נפשוט שאין שינוי לצרורות לרביע נזק. ומוכיח האמרי משה (סימן כח) מדבריהם, שצרורות של קרן משלם מגופו וספיקו של רבא היה רק על צרורות של רגל, כי אם לא כן, אלא דין אחד לצרורות של רגל ושל קרן, ומה שאנו סוברים כי צרורות משלם מעליה הוא הדין אף בצרורות של קרן, אם כן מה הוצרכו רש"י ותוס' לתת טעם מדוע לא העמיד רבא שסוברים כרבנן, שהרי אם נעמיד שסוברים כרבנן אם כן נפשוט מכאן שצרורות של קרן משלם מגופו והוא הדין צרורות של רגל, ואם כן אין מקום לספיקו של רבא בזה.
וטעמא מאי אמור רבנן חצי נזק הוא דמשלם, משום דמיירי בדשני בגחלת, שזרק הכלב את הגחלת בידו על הגדיש, דמשונה הוא, והוי תולדה דקרן, ולא אייעד. ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן קמיפלגי רבנן ורבי אלעזר, דרבנן סברי שלעולם קרן תמה משלם חצי נזק מגופו, ורבי אלעזר סבר כרבי טרפון דמשונה בחצר הניזק נזק שלם משלם ומגופו.
וכיון שכך, אין לפשוט מברייתא זו את הספק אי צרורות מגופו משלם, וכן אין לפשוט את הספק אי יש העדאה לצרורות.
ופרכינן: אימור דשמעת ליה לרבי טרפון דקרן בחצר הניזק נזק שלם משלם.
מיהו דמשלם לה מגופו, מי שמעת ליה!?
והרי שמא סבר רבי טרפון דבחצר הניזק שמשלם נזק שלם, מן העליה הוא דמשלם ולא מגופו, והיאך מוקמת לה לרבי אלעזר דאמר גבי כלב שנטל גחלת שמשלם נזק שלם מגופו בששינה וכרבי טרפון, והא לרבי טרפון מן העליה הוא דמשלם!? ומשנינן: אין! ודאי לרבי טרפון משלם מגופו.
כי מהיכא מייתי לה (מהיכן למד) רבי טרפון דמשונה בחצר הניזק נזק שלם משלם? הרי למד זאת מקל וחומר מקרן ברשות הרבים.
(מה ברשות הרבים, שהקלה תורה בתשלומי שן ורגל, שפטורין בה, החמירה בה התורה בקרן שהזיקה שם, שמשלם חצי נזק, ברשות הניזק, שהחמירה תורה בשן ורגל לשלם נזק שלם, כל שכן שנחמיר בדין קרן שישלם נזק שלם)
הלכך נימא דיו לבא מן הדין (לנלמד מקל וחומר) להיות כנידון שממנו אתה למד:
ומה קרן ברשות הרבים, שמחומרתו ברשות הרבים אתה למד, אינו משלם אלא מגופו.
אף ברשות הניזק, שמשלם נזק שלם, אינו משלם אלא מגופו.
ופרכינן: והא רבי טרפון פליג אדרבנן, ולית ליה האי כללא של "דיו לבא מן הדין להיות כנידון"!
כי אם אית ליה "דיו", לא ישלם ברשות הניזק אלא חצי נזק כקרן ברשות הרבים, כיון שמקרן ברשות הרבים אתה בא ללמוד, ושם, חצי נזק הוא משלם.
ומשנינן: כי לית ליה לרבי טרפון "דיו", הוא דוקא היכא דעל ידי שתאמר "דיו" מפריך קל וחומר לגמרי, כגון אי הוה אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ולא ישלם קרן בחצר הניזק אלא חצי נזק, שאז נמצא שעל ידי "דיו" לא אהני הקל וחומר מידי, שהרי חצי נזק ברשות הניזק משלם בלאו הכי (אף בלא הקל וחומר כי לא חילקה התורה בתשלומי קרן בין רשות הרבים לרשות הניזק).
אבל היכא דלא מפריך קל וחומר, כי הכא, דאמרינן דיו רק על כך שמשלם מגופו, ואכתי אהני קל וחומר לומר שמשלם נזק שלם ברשות הניזק, שפיר אית ליה "דיו".
ונמצא שאף לרבי טרפון, דסבר משונה בחצר הניזק נזק שלם משלם, מכל מקום, רק מגופו הוא משלם ולא מן העליה, ושפיר מוקמית לרבי אלעזר דאמר שמשלם נזק שלם מגופו כוותיה.
גופא: בעי רבא: היכא דהזיק בצרורות שלש פעמים, האם יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות.
וצדדי הספק הם:
האם לקרן מדמינן ליה, כיון שבצרורות משלם חצי נזק כקרן, הלכך בהועד משלם נזק שלם כקרן מועדת,
או דלמא, כיון שבצרורות אף בפעם ראשונה הוי תולדה דרגל, דאורחה הוא, והזיקה מצוי, ומועדת מתחילתה היא, ואפילו הכי רק חצי נזק הוא שמשלם, הלכך אף אחר שלוש פעמים אינו משלם אלא חצי נזק.
ואתינן למיפשט האי בעיא:
תא שמע: מצינו שנחלקו בזה בברייתא.
דתניא: הידוס (ריקוד התרנגול) על גבי כלים אינו מועד ומשלם חצי נזק. ויש אומרים הרי זה מועד.
ותקשי, וכי על הידוס גרידא סלקא דעתך שיש מאן דאמר שמשלם חצי נזק?
והא בגופו הזיק ורגל מעליא הוא.
אלא אימא הידוס והתיז, שבהידוסו התיז צרורות על גבי הכלים ונשברו דהוה ליה צרורות.
מאי לאו, מיירי כגון דעבד כן התרנגול תלתא זימני. ובהא קמיפלגי בברייתא:
מר דאמר הידוס והתיז הוי מועד, סבר יש העדאה לצרורות, הלכך משלם נזק שלם.
ומר דאמר אינו מועד, סבר אין העדאה לצרורות והלכך אף שעשה כן שלוש פעמים אינו מועד ומשלם חצי נזק.
ודחינן: לא מיירי בעשה כן שלש פעמים, אלא רק בחד זימנא, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
מאן דאמר אינו מועד סבר כרבנן דצרורות משלם חצי נזק. ומאן דאמר מועד סבר כסומכוס דצרורות משלם נזק שלם, והלכך אין לפשוט מכאן את השאלה אם יש העדאה לצרורות או לא.
תא שמע: דתניא: בהמה שהטילה גללים לעיסה (והיזק זה צרורות הוא דהא בכחה הזיקה ולא בגופה) רבי יהודה אומר: הרי זה משלם נזק שלם ורבי אלעזר אומר: חצי נזק הוא דמשלם.
מאי לאו, מיירי כגון דעבד כן תלתא זימני, ובהא קמיפלגי רבי יהודה ורבי אלעזר:
מר (רבי יהודה) סבר יש העדאה לצרורות הלכך נזק שלם משלם.
ומר (רבי אלעזר) סבר אין העדאה לצרורות הלכך אף אחר שלש פעמים משלם חצי נזק, ונמצא שבשאלתו של רבא נחלקו תנאים.  11 

 11.  לפי לשון שני ברש"י שפירש, כי רבא מסתפק בצרורות כי אורחיה (שדרכו בכך, ואינו משונה), יש להקשות מה רצתה הגמרא להוכיח מבהמה שהטילה גללים, שזה צרורות שנעשה על ידי שינוי, (וזוהי קושית התוספות לעיל עמ' א והוכיחו מכאן שגם בצרורות על ידי שינוי מסתפק רבא). ותירץ הפני יהושע, שהגמרא סוברת כי העדאה בצרורות שעל ידי שינוי תלוי בהעדאה בצרורות כי אורחייהו, שאם אומרים יש העדאה בצרורות כי אורחייהו, היינו משום שמדמים אותו לקרן, ואם כן כל שכן שעל ידי שינוי יש העדאה, שעל ידי שינוי דומה יותר לקרן, ואם נאמר שאין העדאה לצרורות כי אורחייהו, היינו משום שנחשב תולדה של רגל, שדרכו בכך לגמרי, אם כן הדעת נוטה, כי בצרורות על ידי שינוי אינו משלם כי אם רביע נזק, וכשהועד משלם חצי נזק.
ודחינן: לא בהא פליגי, אלא מיירי בהטילה גללים רק חדא זימנא.
ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי שנחלקו אי צרורות משלם חצי נזק או נזק שלם.
ופרכינן: והא הטלת גללים לעיסה משונה הוא שאין דרכה בכך, ותולדה דקרן היא, ולכולי עלמא חצי נזק הוא דבעי לשלומי כדין קרן, ומדוע סבר רבי יהודה שמשלם נזק שלם?
ומשנינן: הכא מיירי דדחיק ליה עלמא. שעומדת הבהמה במקום צר, ואין זה משונה שמטילה גלליה על העיסה, כיון שאין לה אפשרות לזוז משם, ושפיר חשיב צרורות כי אורחייהו.  12 

 12.  פירש רש"י כי מדובר בהטילה גללים שלא להנאתה וכגון במשלשלת, כי אם מדובר להנאתה, אם כן היזק זה הוא תולדת השן, ומוסיף רש"י כי נראה לו שבכל הטלת גללים נהנית, ואף על פי כן אינו תולדת השן, כיון ששן הזיקה בגופה ואילו הטלת גללים נחשב צרורות, ומה שכתוב לעיל (ג א) טנפה פירות להנאתה נחשב תולדת השן, מדובר באופן שהתגלגלה על הפירות כדרך סוסים וחמורים. אבל השיטה מקובצת הביא את דברי הר"י מיגש בתשובה שפירש, כי מה שאמרו לעיל בטינפה פירות להנאתה שנחשב תולדת השן, היינו בהטילה גללים לחים, כמו מי רגלים, וטינפה את הפירות, והגללים היו מחוברים מגופה של הבהמה ועד הפירות בלי שום הפסק, שהיו כעין ניצוק (פירוש: מפל מים, המחוברים מלמעלה עד למטה) שנחשב חיבור, ומה שאמרו כאן בגמרא, בהמה שהטילה גללים לעיסה נחשב צרורות, מדובר בגללים יבשים. וכן פירש הר"ח לעיל (שם) שטינפה פירות האמור שם, היינו שהטילה גללים, ומשמע מדבריו שגם במשלשלת נחשב תולדת השן, שכתב: "כי אילולא שעשתה צרכיה על הפירות היתה מצטערת, נמצאת שנהנית" וזה שייך גם במשלשלת. וכן משמע לכאורה מדברי הר"י מיגש. אבל השיטה מקובצת לעיל (שם) הביא בשם תוספות שאנץ, כי הטלת גללים אינו נחשב תולדת השן, לפי שהפירות לא גרמו לה שום הנאה בכך שהיו שם ונטנפו, אלא נחשב צרורות של תולדת הרגל.
ומקשינן: אי רבי יהודה ורבי אלעזר נחלקו בפלוגתא דסומכוס ורבנן, תיקשי:
ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס? ולימא רבי אלעזר הלכה כרבנן? ואמאי העמידו מחלוקתם בגוונא דבהמה שהטילה גללים לעיסה.  13 

 13.  השיטה מקובצת הביא את דברי התוס' שאנץ שהקשה, הלא ברייתא היא ולא משנה, ויש הרבה ברייתות שאינן ידועות לאמוראים, והרבה פעמים יש מחלוקת אמוראים והגמרא אומרת תניא כוותיה דפלוני, אם כן מה קשה לגמרא שרב יהודה ורבי אלעזר לא נקטו בלשון: הלכה כפלוני שבברייתא. תירץ, ושמא יש לומר כי ברייתא שתנו רבנן היה ידוע לכל כמו משנה, וברייתא זו שנוייה למעלה בתנו רבנן.
ומשנינן: דינא דגללים איצטריכא ליה לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל וגללים בתר גופיה דבהמה גרירין, שהרי בגופה היא נושאת אותן, כהזיקה בגופיה דמי ולא הוי צרורות כלל ולכולי עלמא משלם נזק שלם, קא משמע לן שאף גללים צרורות הן, ושייכא בפלוגתא דסומכוס ורבנן.  14 

 14.  הקשה החזון איש (ב"ק סימן א אות ד), לדעת רש"י לקמן (מח א ד"ה ונטנפו) שהחיוב בהרביץ גללים הוא מדין חיוב שמירתן כמו בדליל, אם כן הדין נותן שבהזיקה בגללים על ידי הטלה על הכלים, יש לחייבו משום אש, וחייב על הכלים. ולפי זה קשה, למה אמרו כאן בגמרא שנחשב צרורות, כי אמנם לענין היזק רגל נחשב צרורות, אבל מכל מקום לענין היזק אש נחשב תולדות האש ויש לחייבו משום שהוא בעל הגללים. ותירץ, כי צריך לומר ששונה אש, כיון שצריך שיהא כח אחר מעורב בו, וכל זמן שאינו בעולם אינו חייב על שמירתו משום אש, וכשבא לעולם כבר הפקירו. וכתב עוד, כי למה שכתב (בסימן יא ס"ק יד) שאין לחייב דבר הפורש מגופה משום אש, כיון שכל רגל יש בה דין אש והתורה פטרתה, הוא הדין שאין לחייבו על הגללים משום אש, כיון שיש כאן היזק הרגל, ואף שאין כאן היזק בגוף הרגל אלא בצרורות, מכל מקום דין רגל הוא ולא אש.
ומביאה הגמרא עוד ראיה, למיפשט בעיא דרבא, אי יש העדאה לצרורות:
תא שמע: דתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית, ותקע בו בקולו ושברו, שנבקע הכלי מחמת הקול והוי צרורות, דבכחו הזיק, הרי זה משלם נזק שלם.  15 

 15.  בשו"ת הריב"ש (סימן שנה) משמע שלפיכך נקט כלי זכוכית, לפי שכלים אחרים אין דרכם להשבר מקול תקיעת התרנגול, שקולו אינו חזק כל כך, עיי"ש.
ומאידך מצינו דאמר רב יוסף: אמרי בי רב: (בישיבתו של רב) סוס שצנף (תקע בקולו) וחמור שנער ושיבר את הכלים בקולו, משלם חצי נזק.  16 

 16.  הקשה בשיטה מקובצת, מדוע הביאה הגמרא את דברי אמרי בי רב, והרי די בזה שהביאו את דברי רמי בר יחזקאל האומר כי משלם נזק שלם, ומוכח שיש העדאה לצרורות. ותירץ, שאם הגמרא לא היתה מביאה אלא את דברי רמי בר יחזקאל לחוד, לא הייתי אומר שהטעם שמשלם נזק שלם הוא משום שיש העדאה לצרורות, אלא הייתי אומר שהטעם הוא משום שסובר כסומכוס וזהו חידוש ששולל את דברי רבנן, אבל כיון שאמרי בי רב אמרו לגבי סוס שצנף שמשלם חצי נזק, משמע שלא באו להשמיע שהלכה כרבנן, שהרי פשיטא כי יחיד ורבים הלכה כרבים, ואם נרצה לומר שאמר הלכה כרבנן כדי לחלוק על דברי רמי בר יחזקאל, אם כן לא משמע שנחלקו בדבר זה.
מאי לאו, תרוייהו מיירי כגון דעבד, שתקע תלתא זימני.

דרשני המקוצר