פרשני:בבלי:בבא בתרא קמט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמט א

חברותא

איבעיא להו בני הישיבה הסתפקו  יהנה בהן, מהו? האם זה לשון מתנה, דניהוי כולהו מתנה קאמר, שהוא יהנה מהנכסים כיון שהם יהיו שלו, זאת אומרת, שהוא מקנה לו אותם.
או דלמא או שנאמר, ליתהני מינייהו מידי, קאמר. שיהנה מהם במקצת, אך אין רצונו שיהיו ממש של, ו ולכן לא הוי מתנה.
ובאותו מהלך הספק בלשונות לקמן, יראה בהן, מהו?
האם רוצה להקנות לו לגמרי, וכוונה שיראה אותם כנכסיו שלו ממש, או רק שיוכל לראות אותם ולא יותר.
וכן יעמוד בהן, מהו? האם יעמוד בהן כבנכסיו שלו או שיש לו רשות להשתמש בהם ולא שמקנה לו אותם
ישען בהן, מהו? האם יסמוך עליהם לגמרי כיון שהם ממש נכסיו או רק שמוש בעלמא.
ומסקנת הגמרא: תיקו.
איבעיא להו בני הישיבה הסתפקו: מכר כל נכסיו, מהו?
כל התקנה ששכיב מרע יכול להקנות באמירה, זה רק שנותן במתנה, אבל אם מכר בכסף, ודאי שצריך קנין, כיון שזה לא דומה לירושה, והגדר של מתנת שכיב מרע זה כירושה.
והספק של הגמרא הוא, האם כיון שמכר את כל נכסיו, ודאי דעתו שאם לא ימות הוא יוכל לבטל את המכירה, ואפילו שלא פירש, דבר זה הוא אומדנא דמוכח. או שאין כאן אומדנא ברורה שזאת דעתו.
פושטת הגמרא: אמר רב יהודה אמר רב: אם עמד, אינו חוזר. שלא יכול לבטל את המכר.
וזימנין, בזמנים אחרים הוא אמר אחרת, אמר רב יהודה אמר רב: אם עמד חוזר.
מבארת הגמרא: ולא פליגי, אין מחלוקת בין המימרות.
הא דאיתנהו לזוזי בעין, אם הכסף נשאר לפנינו, ודאי דעתו שאם יעמוד מחוליו יחזור בו מהמכר ויחזיר את הכסף.
הא דפרעינהו בחובו, אם שילם בכסף את חובו, ודאי זו היתה מכירה גמורה, ולא יכול לחזור.
איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:
שכיב מרע שהודה שנכסיו שייכים לפלוני, מהו? מה היא כוונתו, האם יש כאן הודאת בעל דין שהנכסים שייכים לאותו פלוני, והוא קונה את הנכסים על ידי הודאה זו.  56  או שכוונתו היא, שלא להשביע את בניו, כדי שלא ישמחו על הירושה שעומדת ליפול בחלקם. ולכן הוא מספר שהנכסים הם לא שלו אלא של אחרים  57 .

 56.  ברשב"ם לא מבואר האם כוונתו לקנין, או סתם הודאת בעל דין. ופירשנו לפי התוס'. ואכן במהרש"א ובקובץ שיעורים משמע שלמדו ברשב"ם שזה סתם הודאת בעל דין. וצ"ע איך תתפרש המסקנה לדבריהם, מה הראיה מאיסור גיורא. היסוד של קנין אודיתא, שבהודאה בלבד לחבירו קונה חבירו, מבאר הקובץ שיעורים תקל"ז לפי היסוד של תוס' כתובות (דף ק"ב) דמי שגמר להקנות בדבור, לא צריך מעשה קנין. וכאן, כיון שמודה בפני עדים (כפי שמבאר הקצוה"ח קצ"ד סק"ד שאודיתא חייב להיות בפני עדים) ולא יכול לחזור מהודאתו, מוכח שגומר בדעתו להקנות.   57.  לפי הרשב"ם בד"ה איבעי להו. אך תוס' בד"ה שכיב מרע חולקים, ומבארים בשני אופנים א. האם כוונתו היתה להקנות בקנין אודיתא, או שהתכוין שיקנה על ידי מתנת שכיב מרע. והנפקא מינה היא, האם יכול לחזור כשיבריא. ב. אם אפשר בכלל להקנות על ידי הודאה, דהיינו, האם יש קנין אודיתא.
ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע, דאיסור גיורא, אדם בשם איסור, שהיה גר, הוי ליה תריסר אלפי זוזי, היה לו פקדון של י"ב אלף זוזים בי רבא, אצל רבא, ולא היו לו לאיסור יורשים.
רב מרי, היה בריה, בנו של איסור, אך הוא לא היה היורש שלו כיון שהיתה הורתו שלא בקדושה, שאמו היהודיה (שהיתה בתו של שמואל, שנשבתה לגויים) התעברה מאיסור בשעה שאיסור היה עדיין גוי, ולידתו בקדושה הואי, כשהוא נולד, כבר התגיירה אמו.
ובי רב הוה, והיה עתה רב מרי בבית המדרש.
ואיסור, שהיה שכיב מרע, רצה עתה להקנות את הפקדון לרב מרי בנו (אך אינו יורשו, היות והוא אינו מתייחס אחריו, וכפי שתבאר הגמרא מיד).
ולעומתו, רצה רבא שהפקדון ישאר אצלו. כי אם איסור לא יצליח להקנות את הפקדון לרב מרי, הרי לאחר מותו יזכה בו רבא בתורת הפקר, כמו בכל נכסי הגר, שהם הפקר.
אמר רבא, דן רבא בבית המדרש, ואמר: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? באיזה אופן יכול רב מרי לזכות עתה בפקדון? והוא פירט את כל האפשרויות, ושלל אותם.
אי בירושה,
אם בתורת ירושה, לכשימות איסור, הרי רב מרי לאו בר ירושה הוא, כיון שהורתו היתה שלא בקדושה, בהיות איסור אביו גוי, הוא לא נחשב כאביו כלל לענין ירושה. כי אף על פי שגר רגיל יורש את אביו הגוי (מן התורה, או מדברי סופרים), בכל זאת, זה, שישראל גמור הוא, כי אמו היא ישראלית, אינו מתייחס אל אביו הגוי כלל, ולכן אינו יורשו אפילו לא מדברי סופרים.
אי במתנה,
אם איסור יקנה לבנו את הכסף במתנת שכיב מרע, שמועילה בדבור, גם בזה הוא לא יכול להקנות, כי מתנת שכיב מרע, כירושה שויוה רבנן. חכמים נתנו לקנין הזה גדר של ירושה, כיון שהמתנה חלה לאחר מיתה. ולכן, רק כל היכא דאיתיה בירושה, כל מקום שיש אפשרות של ירושה, איתיה במתנה, אז יכול להקנות המוריש למקבל המתנה במתנת שכיב מרע. אבל כל היכא דליתיה בירושה, כל מי שלא יכול להוריש, ליתיה במתנה, לא יכול להקנות במתנת שכיב מרע. והרי איסור לא היה יכול להוריש  58  לרב מרי, כיון שלא היו לא בנים (ורב מרי לא נחשב לבנו), ולכן גם לא יכול להקנות לו במתנת שכיב מרע.

 58.  לפי שיטת התוס' בד"ה כל היכא, שזה תלוי בנותן המתנה, ולכן אם לאיסור היו בנים אחרים שנולדו לאחר גירותו שיכול להוריש להם, הוא היה נחשב "איתיה בירושה" ויכול גם להקנות במתנת שכיב מרע. אבל הרשב"א חולק, וסובר שהכל תלוי אם המקבל שייך בירושה. והריטב"א סובר שתלוי בנותן ובמקבל. הקצוה"ח בסי' קכ"ה ס"ק ה' מבאר לפי מה שמבואר בגמרא שמתנת שכיב מרע הוי כירושה את דברי התוס' גיטין י ב, שגם אם מת המקבל לפני הנותן, קנה. והר"ן הקשה, הרי מתנת שכיב מרע חלה לאחר מיתה, ואז המקבל לא נמצא ואיך יקנה. אבל למבואר, שזה כמו ירושה, הרי אף על פי שמת, זה נחשב כמו ירושה רגילה, שעוברת אל המת גם בקבר עיי"ש.
אי במשיכה,
אם איסור ירצה להקנות לבנו בקנין משיכה, גם זה לא אפשר, כיון דליתנהו גביה, הכסף לא נמצא אצלו, ולכן הוא לא יכול למשוך.
אי בחליפין,
אם יזכה לבנו בקנין חליפין, גם זה לא יתכן, כי אין מטבע נקנה בחליפין. וכאן הפקדון שהיה אצל רבא היה מעות, וקנין חליפין אינו מועיל לקנות בו מטבעות.
אי אגב קרקע,
אם יקנה לבנו קרקע, ואגב הקרקע יזכה לו את הפקדון בקנין אגב, הרי לית ליה ארעא. אין לאיסור קרקע שיכול להקנות  59 .

 59.  והקשו הראשונים, הרי אפשר להקנות אגב קרקע מושכרת או מושאלת, ואם כן, יכול להקנות אגב הקרקע שנמצא בה. ותירצו הרשב"א והרא"ש שהוא ידע שנגמר זמן השכירות, ולכן לא יכול להקנות. והחיד"א תירץ שאי אפשר להקנות באגב בלי דעת הבעלים ורבא עשה שהם לא יסכימו.
אי במעמד שלשתן,
אם יקנה לבנו בקנין מעמד שלשתן, שהם בנוכחות הנותן, המקבל והנפקד, הרי כאן, אני רבא, הוא הנפקד, ואם כן, אי שלח לי, לא אזילנא! אם איסור יקרא לי לבוא אליו, אני לא אלך אליו, ואין כאן מעמד שלשתן.
מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי, הוא שאל את רבא: אמאי? מדוע אתה תזכה במעות? והרי יש עדיין אפשרות לאיסור להקנות את המעות לרב מרי: ולודי איסור, יודה בפני עדים, דהלין זוזי, דרב מרי נינהו! שהכסף שייך לרב מרי, וליקנינהו באודיתא, ויקנה רב מרי את הפקדון בקנין אודיתא!?
אדהכי, בינתיים, כשדברו על זה בבית המדרש, יצא הקול מבית המדרש אודות האפשרות של הודאה, ובאו ולימדו אנשים את איסור כיצד לעשות, נפק אודיתא מבי איסור, יצא קול של הודאה, שהודה איסור, והקנה בכך את המעות לרב מרי בנו בקנין אודיתא.
איקפד רבא, רבא הקפיד על תלמידי בית המדרש שהוציאו את הקול, ואמר: קא מגמרי טענתא לאינשי! למדתם לאנשים שמחוץ לבית המדרש מה יכולים הם לעשות ולטעון, וכך גם ידע איסור לעשות קנין זה, ונמצא, כי מפסדי לי, הם הפסידו לי.  60  ומכאן נפשט הספק, שכל שכיב מרע שמודה, אכן הוא מתכוין להקנות, ואין כוונתו שלא להשביע את בניו  61 .

 60.  תוס' בד"ה דקא מגמרי הקשו, מדוע רבא לא רצה לתת לרב מרי את המעות, והרי יש מצוה לקיים דברי המת. ועוד הקשו, מדוע רבנן היו צריכים לתקן שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, והרי בכל מקרה, דבריו קיימים בגלל המצוה לקיים דברי המת. ותירצו, שיש מצוה רק בתנאים מסויימים, כגון שהפקידו את הפקדון כדי שהנפקד יתן למי שהמת רוצה. אך כאן היה חסר תנאי זה.   61.  על הרשב"ם קשה, אולי תמיד מתכוין שלא להשביע וכאן ברור שכוונתו היתה להקנות. כך הקשו התוס' על הרשב"ם.

דרשני המקוצר