פרשני:בבלי:שבועות ה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות ה ב

חברותא

וממאי שגם הכנסה מיקרי הוצאה  דתנן במסכת שבת, בפרק כלל גדול (עג א), במשנה המבארת את ל"ט מלאכות: המוציא מרשות לרשות, חייב!
מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי גם העברה זאת היא מרשות לרשות, וקא קרי ליה הוצאה.
ומנסה הגמרא לדחות את הראיה: ודלמא איירי תנא רק כאשר קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים ולהכי קאמר המוציא מרשות לרשות?
ודוחה הגמרא את הדחיה: אם כן, שמדבר התנא דוקא במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ניתני: המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. מאי טעמא נקט התנא לשון 'מרשות לרשות'? אם לא לומר לך, דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. וקא קרי ליה הוצאה.
ומסבירה הגמרא: וטעמא לקריאת הכנסה בלשון הוצאה מאי הוא? -
תנא, כל עקירת חפץ ממקומו - הוצאה קרי לה. שלשון הוצאה מתייחס להוצאת החפץ מהמקום שהוא מונח בו. וגם כשהוא נעקר מרשות הרבים, הוא מוצא ממקומו שם.
אמר רבינא: מתניתין דריש מסכת שבת נמי דיקא, שקורא התנא להכנסה בלשון הוצאה. דקתני "יציאות השבת שתים שהן ארבע לבעל הבית העומד בפנים, ושתים שהן ארבע לעני העומד בחוץ" וקא מפרש התנא מהן היציאות, ומיד בתחילת דבריו הוא מבאר כיצד היא הכנסה של העני מרשות הרבים לרשות היחיד. שמע מינה, שגם הכנסה - לשון הוצאה היא.
רבא אמר: "רשויות" קתני במתניתין, ולא יציאות. ולכן לא יקשה אמאי קרי להכנסה הוצאה. והכי קא אמר תנא דמתניתין: רשויות שבת, הן שתים, דהיינו רשות היחיד ורשות הרבים. ועל ידן יש לך שני איסורים לעומד בפנים, ושני איסורים לעומד בחוץ.
שנינו במשנה: מראות נגעים - שנים אבות, שהן ארבעה, עם שתי תולדותיהם.
שני האבות ושתי התולדות של מראות נגעים נלמדים מהפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת". ודרשינן, שהבהרת והשאת הם אבות נגעים, ואילו ה"ספחת" אינה נגע בפני עצמו, אלא היא כינוי לשתי התולדות של שני האבות, שהן "נספחות" במראה הלובן שלהן, כל תולדה לאביה.
ואלו הן מראות הלובן של האבות והתולדות:
הבהרת היא בעלת מראה הלובן הבהיר ביותר, ונראית כלובן השלג.
השאת היא בדרגת הלובן השניה, ונראית כלובן הצמר הנקי של טלה בן יומו.
תולדת הבהרת היא בדרגת הלובן השלישית, ונראית כסיד הלבן שהיו מסיידין בו את ההיכל.
תולדת השאת היא בדרגת הלובן הרביעית, והיא נראית כלובן של קרום ביצה.
תנן התם, בתחילת מסכת נגעים: מראות נגעים שנים אבות, שהן ארבעה  1  ביחד עם שתי תולדות של האבות.

 1.  שנים שהן ארבעה. רש"י מבאר שנקט התנא לשון זכר ("ארבעה" ולא ארבע), לפי ש"מראה" הוא לשון זכר. אכן, בהמשך המשנה נוקט התנא בלשון נקבה, "עזה כשלג", וכן "שניה לה". ומבאר הרש"ש שבהמשך המשנה מתייחס התנא לצרעת, שהיא לשון נקבה. ובפירושנו נקטנו בלשון נקבה מחמת ההתייחסות ללבנינות או לדרגת הלובן, שהן לשון נקבה.
ואלו הן האבות ותולדות:
בהרת היא האב הראשון, שלבנינותה עזה כשלג. שהיא דרגת הלובן הראשונה!
שניה לה, תולדתה, לבנינותה היא כסיד ההיכל, שהיא דרגת הלובן השלישית!
שאת היא האב השני, שלבנינותה היא כצמר לבן, שהיא דרגת הלובן השניה!
שניה לה, תולדתה, לבנינותה היא כקרום הביצה, שהיא דרגת הלובן הרביעית!
עד כאן לשון המשנה במסכת נגעים.
והנפקא מינה לחלוקת ארבעת הנגעים לשני אבות ושתי תולדותיהן היא בכך שכל אב מצטרף לתולדתו להשלים את שיעור הנגע לכגריס, שהוא השיעור המטמא בנגעים!  2  אמר רבי חנינא: מאן תנא ששנה את המשנה שמראות נגעים מתחלקין לשני אבות ולשתי תולדות - דלא כרבי עקיבא!  3 

 2.  וכן שני האבות מצטרפים, משום שדרשינן בתורת כהנים, מהפסוק "והיה בעור בשרו", שמצטרפים זה עם זה. וביאר הר"ש בתחילת מסכת נגעים, שהריבוי מהמילה "והיה" מלמד רק על צירוף האבות, בהרת ושאת, המפורשים בתורה, ולא על צירוף התולדות, שרק נרמזו במילה "ספחת", ולכן מצטרפות התולדות רק עם אבותיהם, ולא עם אב אחר ולא עם תולדה אחרת. והמקדש דוד (נ ד) הסתפק האם ניתן לחבר יחד שלשה מראות, באמצעות מראה אמצעי, המצטרף לכל אחד מהשנים האחרים. וכגון שהיה חצי גריס במראה השלג, וסמוך לו היה חצי גריס כמראה הצמר, ובסמוך לו היה חצי גריס כמראה קרום ביצה (שבצורה הזאת, השלג והצמר, שהם אבות, מצטרפים. וכמו כן מצטרפים גם הצמר וקרום הביצה, שהם אב ותולדה. אך השלג וקרום הביצה אינם צירוף), האם עתה כולם מצורפים יחד משום שמראה הצמר מצטרף לשניהם, ולכן אם היתה שערה אחת לבנה במראה השלג ושערה שניה לבנה במראה הקרום, נחשב הדבר שיש שתי שערות בנגע אחד, והוא מטמא. או שמא נחשב הדבר לשני נגעים שונים, ואין כאן שתי שערות בנגע אחד, ואינו מטמא. וכן תהיה נפקא מינה, אם בכל אחד משלשת המראות יהיה שליש הגריס.   3.  כי רבי עקיבא סובר, שצירופי הנגעים הם זו למעלה מזו. כלומר, כל נגע מצטרף עם נגע הגבוה ממנו מעלה אחת במראה הלובן, ולא עם נגע שגבוה ממנו בשתי מעלות. ולפיו, הסיד אינו מצטרף עם השלג, לפי שהשלג גבוה מהסיד בשתי מעלות במדרגות הלובן, אלא הוא מצטרף רק עם הצמר, הגבוה ממנו מעלה אחת. ואילו לפי התנא של משנתנו, כיון שהסיד הוא תולדה של השלג, הרי הוא מצטרף עם השלג, ולא עם הצמר. וביאר רש"י, שרבי עקיבא סובר, שגם הסיד הוא תולדה של השאת, והיינו, שלשאת יש שתי תולדות, ואילו לבהרת אין תולדה כלל. כי אם הסיד היה תולדה של הבהרת, לא יתכן לומר שהם מצטרפים. ובהערות על הר"ש, ב"חברותא בעיון" לסדר טהרות, בתחילת מסכת נגעים, ביארנו, שרבי עקיבא סובר, שהטעם של הצירוף הוא משום דמיון המראות, שכל המראות הסמוכים, שהם דומים זה לזה, הרי הם מצטרפים. אלא שרש"י סובר, שגם מראות שהם דומים, אם הם משני אבות, הם אינם מצטרפים. שהרי כל הסיבה שהתורה חילקה אותם לאבות ולתולדות, ולא כתבה התורה שיש ארבעה מראות, זה רק כדי לומר איך הם מצטרפים, ולכן הוכרח רש"י לומר, שלפי רבי עקיבא הסיד הוא תולדה של השאת, ולא של הבהרת. אך התוספות חולקים על רש"י, והם סוברים, שגם לפי רבי עקיבא הסיד הוא תולדה של הבהרת, אלא שהסיד מצטרף עם הצמר ולא עם השלג, משום שדין הצירוף לא תלוי כלל באב ותולדה, ונגע יכול להצטרף גם עם אב אחר, אלא שהצירוף הוא רק מחמת דמיון המראות. ולכן, כל נגע מצטרף עם הנגע הסמוך לו, שהוא דומה לו. ומבואר, שרבי עקיבא וחכמים נחלקו, האם דין הצירוף תלוי באבות ותולדות, או בדמיון המראות. ולפי דעת רש"י, הם נחלקו גם האם הסיד הוא תולדה של בהרת, או של השאת. דעת בעל המאור והראב"ד (בהשגות על הרמב"ם טומאת צרעת א ג), שלכולי עלמא אי אפשר לצרף מראות שאינם סמוכים, וכן אי אפשר לצרף מראות שאינם מאותו אב, אלא שהתנא של משנתנו סובר, שהסיד והצמר שוים בחוזק הלובן, והם חלוקים רק במישוש שלהם (כגון, שאחד לח ואחד יבש, או שאחד חלק ואחד מחוספס), או שהם חלוקים בגוון של הלובן, אך בחוזק הלובן הם שוים. והשלג והסיד הם אותו סוג לובן, ששניהם באותו גוון או ששניהם לחים, וחלוקים רק בחוזק הלובן, ולכן הסיד הוא תולדה של השלג, וכן הצמר והקרום שוים בסוג הלובן וחלוקים בחוזק הלובן, ולכן הקרום הוא תולדה של הצמר. וזהו הטעם שהתולדה מצטרפת עם האב שלה, שהרי הם סמוכים בחוזק הלובן. אך לפי רבי עקיבא, הצמר יותר לבן מהסיד, (וזו היא כוונת רבי עקיבא "זו למעלה מזו"), ואם כן, הסיד לא יכול להצטרף עם השלג, כיון שאינם סמוכים בחוזק הלובן, שהרי הצמר מפסיק ביניהם, אלא הסיד מצטרף עם הצמר, משום שגם הסיד הוא תולדה של השאת, וכדעת רש"י והר"ש. ולשיטות הראשונים הללו, השלג והצמר מצטרפים, משום שבתורת כהנים דרשו מהפסוק "והיה", שהבהרת והשאת מצטרפים. וכן הצמר והקרום מצטרפים, (אף שהצמר גבוה מהקרום שתי מעלות, מכל מקום הם מצטרפים, משום שהתורה ריבתה תולדה לשאת יותר מאשר לבהרת, כמבואר בגמרא שם ובראשונים). ולפי חכמים מצטרפים גם השלג והסיד, משום שהם אב ותולדה, אך אין מצטרפים השלג והקרום, ולא הסיד והקרום, ולא הצמר והסיד, משום שאינם מאותו אב. ולפי רבי עקיבא, מצטרפים גם הצמר והסיד, והסיד והקרום, משום שהם סמוכים, (ולפי דעת רש"י ובעל המאור משום שהם גם מאותו אב), אך אין מצטרפים השלג והסיד, ולא השלג והקרום, משום שאינם סמוכים, ולפי רבי מאיר, השלג מצטרף עם הקרום, ועם הסיד, והקרום מצטרף עם הצמר, אך השלג לא מצטרף עם הצמר, והסיד לא מצטרף עם הצמר ועם הקרום. וכן כתב החזון איש (ב א). אך יש להקשות על השיטות הללו כמה קושיות: א. התוספות במסכת שבועות (ה ב) הקשו, מדוע אין התולדות מצטרפים גם כשהם מאב אחר, כמו ששני האבות מצטרפים? ותירץ על זה הר"ש, שהריבוי של התורת כהנים מהפסוק "והיה", זה רק על האבות, משום שהם כתובים בתורה מפורש. ב. התוספות שם (ו א) הקשו, לפי מה ששאל רבי יהושע את רבי עקיבא, שהמשנה תכתוב רק מקרום ולמעלה טמא, ומצטרפים זה עם זה, איך נדע את סדר הצירופים, אולי כולם מצטרפים זה עם זה? ותירצו, שהוקשה לו, שיהיה כתוב מפורש, שכל אחד מצטרף עם הסמוך אליו, ומסברא נדע את דרגות הלובן. וראה ברש"י שם שתירץ באופן אחר, אך כל זה דוחק. ג. בירושלמי מפורש, שכל המראות מצטרפות זה עם זה, ויש שם ארבע דעות אמוראים מהיכן למדים את זה, וצריך לומר שירושלמי חולק על הבבלי. ד. במשנה בנגעים (א ג) שנינו, ארבעה מראות האלו מצטרפים זה עם זה, ובפשטות משמע שכל המראות מצטרפים, וראה בפירוש הר"ש שם שדחק, שלא כולם מצטרפים, אלא כל תולדה מצטרפת עם האב שלה. ה. עוד הקשה הרמב"ן, מנין ידע רבי חנינא, שרבי עקיבא אמר "זו למעלה מזו" לגבי צירוף, שכל נגע מצטרף עם הנגע הסמוך לו, אולי רבי עקיבא לא דיבר כלל על צירוף? דעת הרמב"ם (טומאת צרעת א ג) והרמב"ן (במלחמות ובחידושיו למסכת שבועות), שכל הארבעה מראות מצטרפים זה עם זה, משום שלמדים מהפסוק "והיה" שכל הנגעים מצטרפים, ולא רק שני האבות, ולפי זה מיושבים כל הקושיות. ומה שמבואר בגמרא שלפי רבי עקיבא הסיד מצטרף עם השאת ולא עם הבהרת, ביאר הרמב"ן, שלא מדובר כלל על צירוף של שני חצאי גריס, אלא הגמרא דנה למי לשייך את הסיד, האם הוא תולדה של הבהרת או של השאת. וביאר הרמב"ן, שלפי התנא של משנתנו, שהסיד הוא תולדה של הבהרת, על כרחך צריך לומר, שהשלג והסיד הם גוון אחד של לובן, והצמר והקרום הם גוון אחר של לובן, שאם לא כן, מדוע הסיד מתייחס לבהרת יותר מאשר לשאת, הרי הסיד פחות לבן מהשאת. אך רבי עקיבא אומר, זה למעלה מזה. וכוונתו, שכולם בגוון אחד של לובן, והם חלוקים רק בחוזק הלובן, ולפי זה, על כרחך, שהסיד הוא תולדה של השאת, שהרי אין סיבה לייחס אותו לבהרת, ולכן אמר רב חנינא, שמשנתנו סוברת שלא כמו רבי עקיבא. ובדעת הרמב"ם, ראה בכסף משנה ובחזון איש (ב ד). ובפירוש המשנה (סוף משנה ג) כתב הרמב"ם, שלפי חכמים הצמר יותר לבן מהסיד, ולפי רבי עקיבא הסיד יותר לבן מהצמר. והגר"א כתב, שהתנא של המשנה סובר, שכל תולדה מצטרפת רק עם האב שלה, והתנא של משנה ג' סובר, שכל הנגעים מצטרפים, ובמשנה ד' נחלקו בזה התנאים. ועוד כתב הגר"א, שסדר הלובן שלהם הוא: שלג, סיד ההיכל, צמר לבן, קרום ביצה. ושלא כמו שכתבו כל הראשונים.
דאי משנתנו סוברת כרבי עקיבא, כיון דאמר רבי עקיבא ששנו חכמים את ארבעת המראות לפי סדר דרגות הלובן שלהן, זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, כדי שנדע איזה מראה של נגע מצטרף לחבירו להשלימו לשיעור גריס (שהוא השיעור הקטן ביותר של נגע המטמא בטומאת נגעים), שאין מצטרפין אלא שני מראות הסמוכים זה לזה בדרגות הלובן שלהן, הרי אם נחלוק את ארבעת המראות לשני אבות ולשתי תולדותיהן, ויצטרפו רק אב ותולדתו, וכמו ששנינו במשנה במסכת נגעים, אם כן, טיהרת את המראה של סיד ההיכל מלצרף חצי שיעור גריס ממנו לחצי שיעור של כל נגע אחר! כי בהדי מאן ליצרפיה? לאיזה מראה של נגע ניתן לצרף את סיד ההיכל, אליבא דרבי עקיבא?
ליצרפיה בהדי בהרת, שהיא האב שלו - הרי זה לא יתכן לרבי עקיבא, שאמר אין מצטרפים אלא שני נגעים הסמוכים זה לזה בדרגת הלובן שלהם, ולפיו אי אפשר לצרף את מראה סיד הלבן, שהוא דרגת הלובן השלישית, לבהרת, שהיא דרגת הלובן הראשונה. כי הרי בין הבהרת ובין סיד ההיכל, איכא שאת, שהיא בדרגת הלובן השניה, דעדיפא מיניה, שהיא עדיפה על בהרת להצטרף לסיד ההיכל, שהרי השאת היא השניה הסמוכה לשלישית, ואילו הבהרת היא הראשונה, ורחוקה מסיד הלבן בשתי דרגות לובן.
ואי אמרת ליצרפיה לסיד ההיכל בהדי שאת הסמוכה לו, הרי לפי התנא של משנתנו, המחלק את ארבעת הנגעים לשני אבות ולשתי תולדות, אי אפשר לצרף את סיד ההיכל לשאת, שהרי סיד ההיכל לאו תולדה דידיה הוא! ולפיכך, לא יתכן להעמיד את משנתנו כרבי עקיבא, כי לפיו, בהכרח, אין חלוקה לאבות ולתולדות. אלא יש לשנות לפיו את המשנה של ארבע מראות נגעים לפי סדר הלובן שלהם: בהרת עזה כשלג, שאת כצמר לבן, ושניה לה סיד ההיכל וקרום הביצה! וזה ששונים את המראות זו למעלה מזו הוא ללמדנו שצירופן הוא רק בשני מראות סמוכים, ולרבי עקיבא הבהרת תצטרף לשאת הסמוכה לה, והשאת לסיד ההיכל הסמוך לו, וכן סיד ההיכל, שהוא שלישי, יכול להצטרף בין לשאת שהיא שניה ובין לקרום הביצה שהוא רביעי.
ופרכינן: אי הכי, שדייקת כי משנתנו היא דלא כרבי עקיבא משום שאי אפשר לצרף בהרת לסיד ההיכל מחמת שהן רחוקות שתי דרגות, ולרבי עקיבא מרחק של שתי דרגות בין המראות מונע את צירופן, קרום ביצה נמי תיקשי לך, שאי אפשר להעמידו כרבי עקיבא כי בהדי מאן ליצרפיה? אם אמרת ליצרפיה לקרום הביצה בהדי שאת, (אביו), אי אפשר לומר כך לפי רבי עקיבא, שהרי איכא סיד ההיכל בין שאת, שבדרגה השניה, לקרום הביצה שבדרגה הרביעית דעדיף מיניה דשאת. שהרי סיד ההיכל הוא סמוך בדרגתו השלישית לקרום הביצה שהוא בדרגה הרביעית, ולרבי עקיבא מצטרפים רק מראות הסמוכים זה לזה!
ואי אמרת ליצרפיה לקרום ביצה בהדי סיד ההיכל הסמוך לו - לאו בר מיניה הוא! שהרי קרום הביצה הוא תולדת השאת, ואילו סיד ההיכל הוא תולדת הבהרת.
וכיון שאי אפשר להעמיד גם מצד קרום ביצה כרבי עקיבא, מדוע לא דייקת ממנו שהתנא דמראות נגעים הוא דלא כרבי עקיבא?

דרשני המקוצר