פרשני:בבלי:חולין סב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סב ב

חברותא

מתיב רב דניאל בר רב קטינא מהא דשנינו במשנה במסכת פרה (ט ג): כל העופות  פוסלין מי חטאת, אם שתו מהם, מפני שאינם מוצצין את המים, אלא לאחר שקולטין הם את המים לתוך המקור שלהם, מגביהין הם את פיהם, והמים חוזרים ונופלים מפיהם לכלי, והרי הן כמי שנעשה בהן מלאכה, וקיימא לן שמלאכה פוסלת במי חטאת.
חוץ מן היונה, שאינה פוסלת את מי החטאת בשתיה, מפני שמוצצת היא את המים, ואין המים נופלים מפיה. ובמי חטאת שנשארו בכלי לא נעשתה מלאכה.
ואם איתא דתסיל דינו כיונה, ליתני במשנה חוץ מיונה ותסיל, שאינן פוסלות את המי חטאת, שהרי גם תסיל מוצץ מהמים כמו יונה.
ומשנינן: אמר רבי זירא: זה, תסיל, מוצץ את המים ומקיא אותם, ולכן מי החטאת פסולים, מפני הקיא המעורב בהם או מפני שנעשו במי חטאת מלאכה. וזה, היונה, מוצץ ואינו מקיא, ולכן מי החטאת שהוא שותה מהם כשרים.  107 

 107.  ומכל מקום, הוא נקרא מין יונה, כיון שהוא מוצץ כמו היונה, אבל שאר העופות אינן מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון שלהם, והמים נופלין מפיהן.
אמר רב יהודה: הני כופשני צוצייני, תורים הנקראין תורי צוצייני על שם מקומם, כשרים לגבי מזבח, להקרב כדין תורים. והן הן תורין של רחבה, שהוזכרו לעיל שהם כשרים.
מיתיבי: כתיב בפרשת פרה אדומה "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב". ודרשינן: "אזוב"
הנקרא "אזוב" גרידא, ולא אזוב הנקרא "אזוב יון", ולא "אזוב כוחלי", ולא "אזוב רומי", ולא "אזוב מדברי", ולא כל אזוב שיש לו שם לווי, שלכל אלו יש שם לוואי, ואין זה האזוב שהתורה דברה עליו.
ומוכח כי שם לוואי פוסל, ואם כן קשה על רב יהודה, שהכשיר "תורי צוצייני", אף על גב שיש להם שם לווי.
ומשנינן: אמר אביי: כל דבר שנשתנה שמו קודם מתן תורה, כגון אזוב, שכבר לפני מתן תורה היה אזוב בעל שם לווי, והקפידה תורה עליו, שלא הזכירה התורה אף פעם אזוב עם שם לווי, לכן אם יש לו שם לווי - פסול הוא!
והני, תורי צוצייני, לא נשתנו שמן קודם מתן תורה, שלא נקראו התורים הללו בשם "כופשני צוצייני" קודם מתן תורה, וכיון שכן, לא מצינו שהקפידה התורה למעטם מחמת שם הלווי שלהם (כי מה שכתבה התורה תורים סתם, אין ראיה מכך לאפוקי תורים אחרים, כיון שלא היו אז תורים אחרים בעלי שם לווי, כי עוד לא נקראו אז תורי צוצייני בשם הזה), ולכן הם כשרים.
רבא אמר: הני כופשני צוצייני, באתרייהו, במקומן - סתמא, סתם תורים, קרי להו. ואם כן, אין להם שם לווי, ומה שאצלנו קורין להם על שם מקומם, אין זה נותן להם דין של תורים בעלי שם לווי, כיון שבמקומם הם נקראים תורים סתם.
אמר רב יהודה: הני כרזי חגבין דבי חלפי, הנמצאין בענפי הערבה  108  - שרו, מותרין הן באכילה. ודבי כרבי, הנמצאין בכרוב, אסירי, אסורים הם באכילה.

 108.  יש מפרשים בקוצים. מהר"ם שיף. ויש מפרשין עופות קטנים שורצין על הארץ. על פי תוספות
אמר רבינא: ומלקינן עלייהו למי שאוכל אותם, משום שרץ העוף, שאיסור אכילתן הוא ודאי, ולא מספק.
ואמר רב יהודה: מין עוף הנקרא צרדא - שרי מותר הוא באכילה. והעוף הנקרא ברדא אסיר באכילה.
וסימניך, סימן שלך שלא תחליף ביניהם הוא: ברדא - בר מיניה (לשון נופל על לשון). ופירוש הסימן הוא: ברדא - מבלעדיו! והיינו, שאסור לאוכלו.
ואילו עוף הנקרא מרדא - ספקא, ספק הוא, האם הוא מותר או אסור.
אמר רב אסי: שמונה ספיקות הן בעופות האם הם מותרים או אסורים, ואלו הם: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא.
ותמהה הגמרא: מאי ספיקייהו? ונבדוק האם יש להם סימן טהרה!?
ומשנינן: עופות טהורים קורקבנן נקלף ביד, ואילו עופות טמאין אין קורקבנן נקלף כלל. והני שמונה ספקות, קורקבנן נקלף בסכינא, ולא ביד. והספק הוא האם קילוף בסכין חשיב קילוף או לא.  109  ומקשינן: והא ההיא בר אווזא דהוה בי מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה, שקורקבנו לא נקלף, ואותביה בשימשא, והניחוהו בשמש, וכיון דרפי, איקליף. לאחר שהתרכך, הצליחו לקלף אותו.

 109.  ולעופות האלו יש את שאר שלשת סימני הטהרה, ואם זה נחשב קילוף, יש להם את כל ארבעת סימני הטהרה וטהורים הם. אבל בשלשת סימני הטהרה לא סגי להו, כי שמא הם משאר העופות הטמאין שיש להם את שלשת סימני הטהרה.
ומוכח, שגם עוף טהור לפעמים קשה לקלפו. ואם כן, גם אותן שמונה ספיקות, אף על פי שקשה לקלפן, מכל מקום נכשיר אותם, כיון שעל ידי סכין הם מתקלפים.
ומשנינן: התם, בבר אווזא שהיה אצל מר שמואל, כי רפי, כאשר הקורקבן התרכך, איקליף בידא, התקלף ביד. אבל הכא, בשמונת הספיקות, אף על גב דרפי, שהם התרככו, לא מיקליף הקורקבן שלהם אלא בסכינא. ולכן הסתפקה הגמרא האם זה נחשב לקילוף.
אמר אביי: תרנגולא דאגמא - חד משמונה ספיקות שהוזכרו לעיל הוא, והיינו, והוא אותו עוף הנקרא "מרדו".
אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא - אסירא! תרנגולתא דאגמא - שרא!  110 

 110.  יש מפרשים ששניהם מאותו מין והזכר אסור כיון שאין לו סימני טהרה והנקיבה מותרת כיון שיש לה סימני טהרה, ויש מפרשים שאלו הם שני מינים שונים, מין אחד נקרא תרנגולא ומין השני נקרא תרנגולתא. תוס' בנדה מ ב.
וסימניך, כדי שתזכור איזה מותר ואיזה אסור, הוא כמו דקיימא לן, עמוני ולא עמונית. עמוני הזכר אסור לבא בקהל, ואילו עמונית הנקבה מותרת בקהל. כך תרנגולא, שהוא לשון זכר, אסור באכילה, ואילו תרנגולתא, שהיא לשון נקיבה, מותרת.
דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא אסירא באכילה, משום דחזיוה ראו אותה חכמים דדרסה ואכלה, שדרסה ואכלה. ואמרינן לעיל במשנה, שהדריסה היא הסימן של עוף טמא, ולכן חזרו חכמים, ואסרוה. והיינו, וזוהי "גירותא", דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר, שאסורה באכילה.  111 

 111.  כתב רש"י כיון דחזינן דאפילו תרנגולתא דאגמא שהיינו מחזיקין אותה בתורת עוף טהור, לאחר זמן אסרוה מפני שראוה דורסת, אם כן אין שום עוף נאכל אלא על פי מסורת שמסרו לנו אבותינו שעוף טהור הוא, ובלי מסורת איכא למיחש שמא עוף טמא הוא.
אמר רב: עוף ששמו שבור אנדרפטא - שרי מותר הוא באכילה, ועוף ששמו פירוז אנדרפטא - אסור הוא באכילה.
וסימניך, שתזכור איזה מותר ואיזה אסור - פירוז אנדרפטא אסור הוא באכילה כמו פירוז רשיעא, אדם ששמו פירוז הרשע, שהיה מוכר בתור רשע.
אמר רב הונא: עוף ששמו בוניא - שרי. עוף ששמו פרוא - אסיר!
וסימניך, שתזכור ולא תחליף ביניהם, פרוא אסור ששמו כשם פרואה אמגושא, מכשף, שעשה את לשכת בית הפרווה בבית המקדש, כדאיתא במסכת יומא.
אמר רב פפא: עוף ששמו "מרדו זגיד ואיכל" - שרי. עוף ששמו "מרדו סגיד ואכיל" אסור.
וסימניך, סגיד ואכיל אסור, כי "סגיד" בלשון ארמית משמעותו היא השתחויה, והוא דבר אסור, כמו שנאמר "לא תשתחוה לאל אחר". אמר שמואל: עוף ששמו "שתיא חמרא" - אסירא! וסימניך שהוא אסור, כי "שתיא חמרא" בלשון ארמית הוא "שותה יין", והרי "שתויי יין" פסולין לעבודה בבית המקדש, וכמו כן עוף זה הוא אסור באכילה.
ואמר שמואל: עוף ששמו מזגא חמרא - אסירא!

דרשני המקוצר