פרשני:בבלי:נדה ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ט ב

חברותא

ור"ש בן לקיש אומר:  כל שקורין לה "אמא" "אמא" (כשכונתם היא ל"סבתא") ואינה בושה.
ואילו רבי זירא ורב שמואל בר רב יצחק נחלקו בדבר:
חד אמר - כל שאינה מקפדת שקורין לה אמא אמא.
וחד אמר - כל שאינה בושה בכך.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת (ואיפכא לא יתכן שהרי כל שמקפדת הכי הוא משום שהיא בושה בדבר).
וחוזרת הגמרא להסביר מהי "עונה" שממנה מורכבות שלשת העונות:
וכמה היא עונה?
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: "עונה בינונית". שהיא שלשים יום!  128  ורבא אמר רב חסדא: "עונה בינונית" שהיא עשרים יום!

 128.  האחרונים נחלקו אם שיעור זה של עונה בינונית הוא אף לאשה שיש לה וסת קבוע, או דוקא באין לה וסת אבל ביש לה וסת הולכים לפי עונה שלה ונציין השיטות בקצרה. א. דעת הדרישה (קפט טו) הובא בש"ך (סה) שביש לה וסת פחות מל' יום הולכים אחר עונה בינונית שהוא שיעור של רוב נשים, וביש לה וסת ליותר מל' יום הולכים לפי עונה שלה, ושיטתו מובנת אם דין עונה בינונית הנאמר בוסתות הוא דוקא באשה שאין לה וסת, או יש לה וסת ועבר וסתה קודם העונה בינונית, אבל ביש לה וסת ולא עבר וסתה שקבעה להפלגה של יותר מל' יום אינה צריכה לחוש כלל לעונה בינונית. ונחלקו בזה הראשונים להלן (טז) והפוסקים (קפט). ב. דעת הש"ך (שם) שבכל ענין הולכים לפי עונה בינונית של רוב נשים, וראה פרדס רימונים (קפט סה) שדקדק כן ברשב"א (תורת הבית ז ג) ג. ראה מהרש"א (י ב) שלעולם הולכים לפי עונה שלה ובגמרא כאן מדובר דוקא באשה שאין לה וסת.
ולא פליגי (כי לפי שניהם דרכה של אשה לראות משלשים יום לשלשים יום, ופרק זמן זה של שלשים יום הוא הנקרא "עונה בינונית").
אלא, מר, רבי יהודה נשיאה, קחשיב במנין שלשים היום גם את עשרת ימי הטומאה שייתכנו (שהם - שבעת ימי הנדות, ושלשה ימי זיבות, באם תהיה זבה), וגם את ימי הטהרה הנותרים, שהם עשרים יום מתוך השלשים.
ומר, רב חסדא, לא חשיב במנינו את עשרת ימי הטומאה, ולכן אמר במנינו, "עשרים יום", וכוונתו לעשרים ימי הטהרה שבתוך ה"עונה הבינונית" מלבד עשרת ימי הטומאה, אך ביחד הם שלשים יום.
תנו רבנן: זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה, כיון שהיא "מסולקת דמים" - דיה שעתה!
ובאם, עוד פעם עברו עליה שלש עונות, וראתה, גם אז דיה שעתה, שעדיין היא בחזקת "מסולקת דמים"  129 .

 129.  תוס' (ד"ה זקנה) הקשו, שבמשנה (ז ב) מבואר שלא אומרים דייה שעתה רק בראייה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעת לעת, ומתרצים, שהדין כן רק אם ראתה בפעם השניה לסוף שלשים יום. להלן יבואר אם חילוק זה מוסכם לכל הראשונים.
אבל, אם עוד פעם (שלישית!) עברו עליה שלש עונות, וראתה, הרי היא ככל הנשים, שחזרה להיות רואה דם, ולפיכך הרי היא מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
(ומוסיפה הברייתא עוד קטע, שהגמרא דנה בו, ומבארת אותו בכמה אופנים).
ולא שכוונה את שלשת ראיותיה לתשעים יום, אלא, אפילו פיחתה והותירה (וכגון: שראתה את הראשונה לאחר צ"ג יום והשניה לאחר צ"ב והשלישית לאחר צ"א, או להיפך - ראתה את הראשונה לצ"א יום והשניה לצ"ב יום והשלישית לצ"ג יום), הרי היא מטמאה למפרע מעת לעת.
והוינן בה: כיצד ניתן לומר "אפילו פיחתה מטמאה מעת לעת", שמשמעותו - ולא מיבעיא אם כוונה בשלשת ראיותיה ליום תשעים שהיא מטמאה למפרע מעת לעת!
והרי אדרבה, כי כוונה ראיותיה הרי - קבעה לה ווסת, ואם כן דיה שעתה!?
וכי תימא דהברייתא אליבא דרבנן היא, דפליגי עליה דרבי דוסא, דאמרי שאפילו אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת, עדיין אין זה מתרץ את לשון הברייתא.
כי קשה: והא איפכא מבעי ליה. ולימא: ולא רק שפיחתה והותירה מטמאה מעת לעת משום שאין לה וסת קבוע אלא אפילו כוונה ראיותיה ליום תשעים מטמאה מעת לעת, וכרבנן דפליגי על רבי דוסא, ולית להו דין "אשה שיש לה וסת דיה שעתה"?!
ומתרצת הגמרא בשני אופנים חלוקים:
א. תני בברייתא: "לא שפיחתה והותירה, אלא אפילו כוונה ראיותיה הרי היא מטמאה מעת לעת", ואתי הברייתא כרבנן דרבי דוסא.
ב. ואיבעית אימא: הכי קאמר: ולא שכוונה את ראיותיה, אלא שפיחתה או הותירה ולכן היא מטמאה מעת לעת. אבל אם כוונה ראיותיה - קבעה לה ווסת, ודיה שעתה! ומני האי ברייתא - רבי דוסא היא!  130 

 130.  מבואר בגמרא שכיוונה ראיותיה תלוי במחלוקת רבי דוסא ורבנן. ראה הגהות הרד"ל (ב א) שהקשה, היאך משכחת לה קביעות וסת הרי יש לחוש שמא התחיל ראיותיה במעת לעת, ואין לומר שמדובר כשבדקה בתוך המעת לעת, שהרי בסוגיא כאן מדובר בלא בדקה ומכל מקום אומרים שדייה שעתה. ראה קובץ הערות (הוספות לדף סה) שמסתפק אם ענין ג' פעמים הוא שעי"ז נעשה טבע בגופה לראות ביום הוסת, או שהוא ראיה והוכחה למפרע שמראייה ראשונה הוקבע וסתה, נפקא מינה אם אומרים דייה שעתה למפרע, וראה קהילות יעקב. ויש לדון לכאורה, שאם הטעם באשה שקבעה וסת שדייה שעתה משום שחזקה דמעיקרא שהיא אלימה כיון שאינה עלולה לראות עדיפא, ולא חיישינן כלל, ראה חזון איש (קא ג) אם כן, על הצד שענין ג' פעמים בקביעות וסת אינו ראיה על למפרע, אם כן, כל שקבעה וסת ג' פעמים לא הוי סיבה אלא להבא שאם תראה לא מטמאינן לה למפרע, ובגמרא כאן מבואר שאף ביום קביעות וסתה אינה טמטמאה למפרע והרי כלפי יום זה עדיין היא בחזקת רואה שאין חזקתה דמעיקרא אלימה. אמנם אם הטעם בקביעות וסת משום חזקה אורח בזמנו בא מובן יותר.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: כל אשה, ואפילו אינה סמוכה לזקנתה, שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהם - דיה שעתה. תניא: אמר להם רבי אליעזר לחכמים - מעשה בריבה אחת בהיתלו (שם מקום) שהפסיקה לראות שלש עונות, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו "דיה שעתה"!
אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה!
והוינן בה: מאי "שעת הדחק" שלא גזרו בה טומאת מעת לעת בכהאי גונא?
איכא דאמרי: שני בצורת הוו וחששו חכמים להפסד הטהרות  131 .

 131.  הגראי"ל שליט"א מעיר, הרי הלכה פסוקה היא לחכמים שאשה זו שמצאה דם מטמאה טהרות למפרע מעת לעת, ואם כן, כשמצאה דם מיד נפסק מעצמו שהטהרות טמאות למפרע ואינה צריכה לשאול לחכם, נמצא שכל זמן שלא היו אלא מעט טהרות נטמאו מעצמן בלי הוראת חכם וכשבאו לחכם ואמרו שהיו הרבה טהרות מטהרם החכם. וזהו דבר תימה. כעין זה מצינו בדין ב' שבילין שכשבאו לישאל בבת אחת טמאים אף שכשהלך כל אחד בשביל אחר, ונסתפק אם הוא טמא או טהור, היה הדין שטהור מעצמו ואין צריך הוראת חכם, והיות ולא ידע הדין ובא לשאול לחכם ביחד עם חבירו משתנה הדין והחכם מטמא את שניהם, אמנם שם יש לומר שהחמירו עליהם כמו שכתב התוס' להלן (ס א) משום חוכא, אבל כאן עדיין צ"ע.
ואיכא דאמרי: טהרות אפיש לעבידא, שנגעה בטהרות מרובין והיה ההפסד גדול, וחשו רבנן להפסד הטהרות.
תנו רבנן: מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר.
לאחר שנזכר רבי שהוראתו זאת מתאימה רק לדברי רבי אליעזר, אמר רבי: כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק!
והוינן בה: מאי "לאחר שנזכר רבי"?
אילימא לאחר שנזכר שהוכרע דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן. אם כן - בשעת הדחק היכי עביד כוותיה שלא כדין?
אלא, דלא איתמר במפורש הילכתא לא כמר, כחכמים, ולא כמר, כרבי אליעזר. ומאי "לאחר שנזכר" - לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה דרבי אליעזר, אלא רבים פליגי עליה, ומן הראוי להכריע כרבים במחלוקתם עם רבי אליעזר. ולכן אמר רבי - כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, דבמקום דחק אפשר לפסוק כיחיד כל עוד לא הוכרעה ונפסקה ההלכה כרבים.
תנו רבנן: תינוקת, שהיא פחות מי"ב שנה, שלא הגיע זמנה לראות, וראתה בכל זאת:
בפעם הראשונה שראתה - דיה שעתה! שהרי היא מסולקת דמים, כיון שלא הגיע זמנה לראות.
ואפילו בפעם השניה - דיה שעתה! ובכך היא שונה משאר מסולקות דמים שחוזרות להיות רואות בפעם השניה, כי היא תינוקת שטרם הגיעה זמנה.
ורק בפעם השלישית - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
(ודין זה של הברייתא הוא רק אליביה דרבי דבתרי זמני הווי חזקה, ולפיכך בפעמיים הראשונות היא הוחזקה להיות רואה, ומטמאה בפעם השלישית מעת לעת, אבל לרשב"ג בעינן ג' פעמים להוציאה מתורת תינוקת, ורק בפעם הרביעית תטמא מעת לעת)  132 .

 132.  כך שיטת רש"י ותוס' (ד"ה ברוב) שהברייתא אליבא דרבי והטעם, שכל שצריכה להתחזק בראיות לרואה אין היא מטמאת באותה ראייה שמתחזקת בה, אלא בראייה שלאחמ"כ, והראייה, מבתולה שהגיע זמנה לראות, הרי היא מתחזקת בראייה אחת, ומכל מקום אמרו רבנן דייה שעתה ולא מטמאת למפרע אלא בראייה שניה, הוא הדין כאן התינוקת מתחזקת בב' פעמים לרואה כרבי, ומטמאת למפרע בראייה השלישית. ראה חזו"א (קא ז) שהקשה על הדימוי לבתולה, הרי שם היתה מסולקת עד עכשיו, מה שאין כן תינוקת שראתה פעמיים. וביאר בב' אופנים א. אף תינוקת על ידי ראיית ב' פעמים נעשה טבע חדש בגופה ועד עכשיו היתה מסולקת. ב. אף אם על ידי ב' פעמים איגלאי מילתא שמתחילה היתה מוחזקת, מכל מקום אינה מטמאה מעת לעת כיון שעד עכשיו חזקת טהרתה היתה אלימה, ראה עוד קהילות יעקב (טהרות סו). שיטת הרא"ה (בדק הבית בית ז' שער ג' י א) כרש"י שהברייתא כרבי אך מטעם אחר, שראייה ראשונה אינה מצטרפת כיון שהיא מקרה בעלמא. ולעולם באותה ראייה שמתחזקת מטמאה מעת לעת, נפקא מינה בין הטעמים, בכיונה ראיותיה אם קובעת וסת בפעם השלישית, שלדעת רש"י קובעת כיון שמצרפים ראייה ראשונה ואף לרשב"ג, שלענין לטמא למפרע הצריכו עוד ראייה אבל קביעות וסת שפיר קבעה, ומדין זה לא תטמא למפרע. אבל לרא"ה שראייה ראשונה במקרה אינה מצטרפת לא קבעה, ראה חזו"א (פח) שכתב כן. (וראה בסמוך שנבאר, כמאן מתפרשת הברייתא של זקינה שהובאה לעיל). ובעיקר המחלוקת אם בראייה שמתחזקת גזרו לטמא מעל", ע יש לתלות בנידון הידוע אם על ידי ג' פעמים נעשה טבע גופה לראות כך, או שהוא הוכחה למפרע, ראה טור (או"ח קיד) שנחלקו בזה המהר"ם מרוטנבורג ורבינו פרץ, וראה קובץ הערות (הוספות לדף סה) וקהילות יעקב (טהרות סו) שיטת הרמב"ן שהטעם בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאינה מטמאה למפרע לרבי אלא בשלישית, ולרשב"ג ברביעית, כיון שעד עכשיו לא הוחזקה לראות ולא היתה בכלל תקנת בדיקה שחרית וערבית. הלכך אף שהוחזקה בראייה שניה לא קנסוה אלא מראייה שלאחמ"כ שצריכה לבדוק מדינא. ראה סדרי טהרה (קפט לד) שתמה על הרמב"ן למה בראתה תוך י"א יום שבין נדה לנדה מטמאה מעת לעת הרי אינה צריכה בדיקה (לט א). ובערל"נ מתרץ שכוונת הרמב"ן רק בתינוקת שלא שייך בה כלל תקנת בדיקה. שיטת הרשב"א והריטב"א שהברייתא קאי בין לרבי ובין לרשב"ג שעל ידי ראייה ג' פעמים איגלאי מילתא שאף ראייה ראשונה לא היתה במקרה ולפיכך נתחזקה אף לרשב"ג, אבל בראיית ב' פעמים אינה מתחזקת אף לרבי כיון שחוששין על ראייה ראשונה שהיתה במקרה. והביאור יש לומר, כי מה שלרבי בתרי זימני הוי חזקה כשיש לומר סיבה אחת לב' המקרים, ולהכי ראייה ראשונה אינה בחשבון, שאינה אלא מקרה וצריכה שתתחזק שוב ב' פעמים, אבל אחר שראתה בסך הכללי ג' פעמים יש כח חזקה לדון ולקבוע למפרע שסיבה אחת לכל הראיות ולפיכך מהני אף לרשב"ג.
וממשיכה הברייתא לבאר דינה של תינוקת זו שקיבלה דיני גדולה: אם עברו עליה שלש עונות שהם תשעים יום, שלא ראתה בהם דם, הרי היא חוזרת להלכות תינוקת כבתחילה. ולפיכך, אם חזרה וראתה לאחר התשעים יום - דיה שעתה כתינוקת שראתה דם. ואף אם אירע כן בפעם נוספת, שעוד עברו עליה שלש עונות מבלי לראות, וביום התשעים ראתה - דיה שעתה.
וחידוש גדול נאמר בהלכה זו.
שהרי הברייתא סוברת כרבי דבתרי זמני הווי חזקה. והרי היו כאן שתי ראיות בהפרש של תשעים יום ונמצא שהיא קובעת בהם וסת חדשה בהפלגה של תשעים יום. ואם כן, אין אנו צריכים להתייחס לראיה השניה שלאחר התשעים יום כראיה של תינוקת, אלא אדרבה לייחס אותה כקביעות וסת של תשעים יום, ולומר שתינוקת זו לא חזרה למצבה הקודם כתינוקת אלא רק שינתה את וסתה לוסת חדשה של הפלגה לתשעים יום. ונמצא, שחידשה הברייתא, שבכל זאת, כיון שמדובר בתינוקת שטרם הגיע זמנה, אמרינן שחזרה למצבה כתינוקת, ולכן דיה שעתה גם בראיה השניה. אך אם אירע בפעם השלישית שועוד עברו עליה שלש עונות, וראתה - הרי היא ככל הנשים, ששוב חדלה להיות תינוקת, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
וממשיכה הברייתא בביאור דינה של תינוקת רגילה שגדלה, שלא ראתה בקטנותה והרי היא עתה "בתולת דמים" רגילה:
וכשהגיע זמנה לראות (שנהייתה בת יב שנה):
פעם ראשונה - דיה שעתה! שהרי היתה עד עתה בחזקת מסולקת דמים.
פעם שניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה שהרי הגיע זמנה לראות והרי היא ככל "מסולקות דמים" שבראיה השניה כבר חוזרות להיות ככל הנשים  133 .

 133.  נחלקו הראשונים בטעם שאינה מטמאה בראייה ראשונה, ואם טומאתה למפרע בראייה שניה קאי לרבי או אף לרשב"ג. דעת רש"י (ד"ה ה"ג ת"ר) ותוס' (ד"ה ברוב) שבהגיע זמנה לכולי עלמא מתחזקת בפעם אחת וגזרו לטמאותה למפרע בפעם שניה, והמשנה (ז ב) דקתני "במה אמרו דייה שעתה, בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאת מעת לעת" מדובר בהגיע זמנה ולכולי עלמא הדין כן. (רש"י ותוס' מפרשים כן לשיטתם שבראיה שבה היא מתחזקת אינה מטמאה מעת לעת). הרמב"ן מפרש שבהגיע זמנה כיון שבדין צריכה לבדוק יש לאוסרה למפרע כבר בראייה ראשונה (לשיטתו. שחולק על רש"י וסובר שבראיה שבה מתחזקת יש לטמאותה למפרע ראה הערה קודמת שיטתו בתינוקת שלא הגיע זמנה) "אלא שהיא קולא לדבריהם". דעת הרשב"א (תורת הבית ב"ז ש"ג י א) והרא"ה (בדק הבית שם) שדין זה רק לרבי אבל לרשב"ג צריך ג' פעמים והמשנה (ז ב) קאי רק לרבי. ראה תוס' (ד"ה "ברוב") ותוס' הרא"ש (ד"ה שניה).
עברו עליה, אחר שהוחזקה להיות רואה בגדלותה, שלש עונות שלא ראתה בהן, וראתה לאחר תשעים יום - דיה שעתה (והלכה זאת היא רק אליבא דרבי אליעזר דאמר דאפילו אינה סמוכה לזקנתה, כל שלא ראתה שלש עונות, הרי היא מסולקת דמים ודיה שעתה).
אמר מר: שנינו בברייתא הקודמת, שאם תינוקת ראתה שלש פעמים, ולאחר שהוחזקה להיות רואה שוב עברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן, הרי בפעם הבאה שתראה - דיה שעתה.
והלכה זאת אפשר לפרשה בשני אופנים:
א. דאתיא רק כרבי אליעזר. והרי היא ככל אשה שעברו עליה ג' עונות שלדברי רבי אליעזר אפילו בצעירותה הרי היא נהיית מסולקת דמים, ודיה שעתה.
ב. זהו דין מיוחד בתינוקת. ואתיא אליבא דכולי עלמא, שלאחר תשעים יום חוזרת לקדמותה, כדין מי שלא הגיעה זמנה לראות.
ולאור זאת מסתפקת הגמרא:

דרשני המקוצר