פרשני:בבלי:נדה נ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נ א

חברותא

ומני,  רבי מאיר היא, שפוסל עיור אפילו באחת מעיניו לדון.
דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ונגשו הכהנים כי בם בחר ה' אלהיך, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכי מה ענין ריבים (מריבות שבין אנשים) אצל נגעים?
אלא, מקיש הכתוב ריבים לנגעים: מה נגעים נראים לכהן רק ביום, דכתיב "וביום הראות בו בשר חי יטמא", אף ריבים שבין אנשים אין דנים אותם אלא ביום ולא בלילה.
וכמו כן: מה נגעים נראים דוקא שלא בסומא, ואפילו לא סומא בעין אחת (כי בשתי עיניו פשוט שפסול, שהרי אינו רואה), דכתיב "לכל  11  מראה עיני הכהן" אף ריבים נידונים דוקא שלא בסומא, בדיינים שאינם סומים.

 11.  הקרבן אהרן והתורת חיים מפרשים שהדרשה מזה שכתוב לכל מראה עיני הכהן, ומשמע שצריך שתי עינים. אולם ברש"י כאן מבואר שהדרשה מזה שכתוב לכל מראה, שצריך שיהיה את כל הראיה, והסיבה שלא הסביר רש"י כדברי הקרבן אהרן, ולכאורה זו היא דרשה פשוטה ומסתברת יותר, מבאר הערוך לנר, מפני שבמשנה במסכת נגעים פ"ב נאמר: כהן סומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו, לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה עיני הכהן". וזה ברור, שכהן אשר כהה מאור עיניו, שאינו רואה טוב וראייתו כהה, נלמד מהמילה לכל מראה, שצריך את כל הראיה. וסבר רש"י, היות שהתנא כלל את שני הפסולים הללו, כהה מאור עיניו וסומא בעין אחת, והביא על שתיהם את הדרשה 'לכל מראה', ולגבי כהה מאור עיניו ודאי שהדרשה היא מהמילה לכל, הוא הדין שסומא באחת מעיניו נדרש מהמילה לכל.
ומקיש גם כן נגעים לריבים: מה ריבים נידונים דוקא שלא בקרובים, אף נגעים נראים לכהן דוקא שלא בקרובים.
אי מה ריבים נידונים בשלשה דיינים אף נגעים נראים רק בשלשה כהנים (מכח ההיקש).
וכמו כן, מלבד ההיקש, הלא דין הוא שלא ייראו נגעים אלא בשלשה כהנים מכח קל וחומר: ומה ממונו של אדם נידון בשלשה דיינים, נגעי גופו לא כל שכן שיהיו נראים ונקבעים לטומאה על ידי שלשה כהנים?
תלמוד לומר "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים"  12  , הא למדת, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים!

 12.  הגמרא מוכיחה זאת מהמילים "או אל אחד מבניו". ומקשה הערוך לנר מדוע לא נוכיח זאת מתחילת הפסוק, "ובא אל אהרן הכהן", ומשמע שאהרן לחוד יכול לראותו. ומתרץ על פי שיטת רש"י במסכת סנהדרין שיחיד מומחה דן דיני ממונות מדאורייתא, ואם כן מאהרן הכהן אין אפשרות להוכיח, מפני שהיה מומחה, וזה גם בדיני ממונות כשר, ורק מהמשך הפסוק שכתוב או אל אחד מבניו, ובמשך הדורות יהיו הרבה כהנים שאינם מומחים. אולם כל זה לשיטת רש"י שגם בדיני ממונות יחיד מומחה כשר מן התורה, אבל שיטת התוספות שזה רק מדרבנן, ואם כן חוזרת השאלה נוכיח מאהרן הכהן שלא צריך בנגעים שלשה.
ההוא סמיא עיור באחת מעיניו דהוה בשבבותיה (בשכנותו) דרבי יוחנן, דהוה קדיין דינא, ולא קאמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.
ופריך: היכי עביד רבי יוחנן הכי, שלא מיחה בו?
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש כשר להעיד ואין כשר לדון. ואמרינן: לאתויי מאי, ואמר רבי יוחנן, לאתויי סומא באחת מעיניו, ואם כן יוצא שלדברי רבי יוחנן הלכה שסומא באחת מעיניו פסול!?
ותריץ: רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח והכריע הלכה כמותה שסומא באחת מעיניו כשר לדון.
דתנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, ורואים מזה שאין מקישים ריבים לנגעים (כי אם מקישים אי אפשר לגמור בלילה כשם שנגעים אינם נראים בכלל בלילה) ואין לנו מקור לפסול סומא באחת מעיניו.
ותמהינן: ומאי אולמיה מה העדיפות דהאי סתמא שהכריע רבי יוחנן על פיה מהאי סתמא?
ואסברינן: איבעית אימא: סתמא דרבים עדיף, ואלו הסתמא שמקיש ריבים לנגעים  13  הולכת לפי רבי מאיר, שזו דעת יחיד לכן עדיפה המשנה הסתמית ההיא שהיא כרבים.

 13.  להלכה, סומא בעין אחת כשר לדון כרבנן, וסומא בשתי עיניו. דעת הרמב"ם והשולחן ערוך (חושן משפט סימן ז') שפסול לדון ולפי זה צריך לתרץ הגמרות שרב ששת ורב יוסף שהיו סומים ודנו, שמדובר שקבלו עליהם בעלי הדין, טעם הדבר שסומא פסול מבאר הלבוש שגם רבנן מודים לרבי מאיר בהיקש של ריבים לנגעים, אבל רק לגבי סומא גמור, והסמ"ע ביאר הטעם שסומא גמור דינו כלילה מכיון שאינו רואה ואין מתחילים דין בלילה, ולפי זה כתב התומים שאם התחיל לדון ואחר כך התעוור, יהיה כשר. שיטת התוספות שאף סומא בשתי עיניו כשר וכפשטות סוגייתינו שחכמים חולקים על רבי מאיר.
ואיבעית אימא זה שהכריע רבי יוחנן כסתמא זו משום דקתני לה במסכת סנהדרין גבי הלכתא דדיני, ששם מקומה המתאים לה, ולפיכך היא עיקר לעומת משנתנו שנשנתה במסכת נדה רק אגב גררא של "כיוצא בו שנו".
מתניתין:
כל שחייב במעשרות הרי הוא אוכל, והרי הוא מטמא טומאת אוכלין.
ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ות.
גמרא:
זה שאמרו "יש מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות", לאתויי מאי?
לאתויי בשר ודגים וביצים שפטורים מהמעשר.
מתניתין:
כל שחייב בפאה חייב במעשרות.
ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה.
גמרא:
דנה הגמרא: זה שלמדנו "יש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה", לאתויי מאי?
לאתויי תאנה וירק, שאינו חייב בפאה אבל חייב במעשרות.
ומביאה הגמרא שתי משניות, האחת במסכת פאה והשניה במסכת מעשרות, שמתוכן מבואר החילוק בין פאה למעשר ביחס לתאנים ולירקות:
דתנן במסכת פאה ביחס לחיובי פאה,
כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום, הרי הוא חייב בפאה!
ואמרינן בביאור המשנה:
אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה, שאינם אוכל אלא מיני צבעים (והחידוש הוא שפטורים על אף שהם ראויים לאכילה, כיון שאינם עומדים לכך).
ונשמר, למעוטי הפקר, שהקוצר שדה הפקר פטור מלהניח פאה.
וגידולו מן הארץ, למעוטי כמהים ופטריות הגדלים מיניקת האויר.
ולקיטתו כאחד, למעוטי תאנה המבשילה פירותיה בזה אחר זה לאורך זמן.
ומכניסו לקיום, דהיינו שאפשר לאכסנו בבית זמן רב, למעוטי ירק שמתקלקל מהר.
ואילו לגבי מעשר תנן במסכת מעשרות: כל שהוא, אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, חייב במעשרות!
ודייקינן: ואילו התנאי של "לקיטתו כאחד" והתנאי של "ומכניסו לקיום" לא קתני כאן במעשרות, ומוכח שתאנה חייבת במעשר על אף שאינה נלקטת כאחד, וכן שירק חייב במעשר על אף שאינו מכניסו לקיום.
ויש ירקות היוצאים מהכלל וחייבים אף בפאה, וכגון: אם היו בהם שומים ובצלים, חייבין בפאה, משום שמכניסם לקיום.
דתנן: מלבנות (שורות) בצלים שבין הירק (הגדלים בתוך שדה ירק הפטור מפאה).
רבי יוסי אומר: מפריש פאה מכל אחת ואחת לחוד, שכיון שהירק חוצץ בין השורות נחשבת כל שורה של בצלים לשדה בפני עצמו וחיייבת בהפרשה מתוך אותו שדה עצמו.
וחכמים אומרים: יכול הוא להפריש מאחת על הכל, שאינם מחשיבים את הירק שבין השורות לדבר המחלקן לשדות נפרדים.
ורואים שלכל הדעות בצלים חייבים בפאה על אף שהם ירק, משום שמכניסים אותם לקיום.
שנינו במשנה למעלה שכל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים. ויש שמטמא אך פטור ממעשר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
עולשין, מין ירק שלעתים הוא נזרע לצורך אכילת אדם ואז יש לו דין אוכל לגבי דין טומאת אוכלים. ולעתים הוא נזרע לצורך מאכל בהמה ואז אינו נקרא מאכל אדם, ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואירע שזרען לעולשין מתחילה, לבהמה, ונמלך עליהן לאחר שגדלו, אך טרם נתלשו, לאכילת אדם, אין מחשבתו לפני שנתלשו מועילה להחשיבם אוכל, אלא <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  צריכות העולשין מחשבה נוספת לאכילת אדם, לכשיתלשו.

דרשני המקוצר