הכתובת מתל "רחוב" בעמק בית שאן

הכתובת מתל "רחוב" בעמק בית שאן היא כתובה פסיפס שנבנתה ברצפת אולם הכניסה של בית הכנסת ב"תל רחוב" בעמק בית שאן. בה מופיעה כתובת הלכתית ארוכה ברצפת הפסיפס, שבה שמונה סעיפים שערוכים ב-29 שורות, ובהם טקסטים המופיעים במקורות תנאים ואמוראים, שנוגעים ל"מצוות התלויות בארץ". זוהי הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה. לדעת חוקר ארץ-ישראל צבי אילן רואים בה את המימצא החשוב ביותר של מזה שנים רבות בארכאולוגיה היהודית ^[1].

על המקום

העיר רחוב נזכרת בתעודות מצריות מהאלף השני לפני הספירה וכן במסע שישק לארץ ישראל מלכים א י"ד, א'. ^[2]. אוסביוס מקיסריה, במאה ה-4 מספר על כפר ושמו "רחוב" - מרחק 4 מיל מבית שאן. זיהוי את התל 6 ק"מ דרומית מהעיר - מתאים לזיהוי. גם נוסע שעבר במקום זיהה אותו בתור רחוב. א. פלטיאל מעין הנציב גילה בשדות הקיבוץ מטמון, אוסף אבני בניה, סורג עם מנורת שבעת הקנים ^[3] ורצפות פסיפס ^[1].

בית הכנסת

בחפירות שנערכו במקום בשנת 1974 התגלה בית כנסת קדום בגודל 18 מטר על 24 מטר. רובו שימש אולם תפילה, היו בו שני טורי עמודים בנויים בזלת. סמוך לקיר הדרומי, לכיוון ירושלים נבנתה בימה גדולה. המתחם כולו היה מרוצף בפסיפס. אובחנו שלוש שכבות של רצפות. נראה שבית הכנסת שוקם מחדש פעמיים.

חדרים הוא משני עברי הבימה. מצפון לבית התפילה נמצא "נרתכס" - אולם מבוא - אשר התווסף למבנה המקורי בשלב מאוחר. אחיו נכנסו בכניסה יחידה וממנו עברו אל אולם התפילה בשלוש כניסות. ברצפת הפסיפס של אולם הכניסה נקבעה הכתובת.

תאור הכתובת

מידותיה 4.30 מטר על 2.75 מטר. מספר האותיות שבה 365 - כמנין ימי השנה - מחלקים ל-29 שורות. הכתובת שמורה. היא כתובת כפרית, הכוללת שגיאות כתיב ושיבושי לשון. זהו העתק הקדום של טקסט תלמוד ירושלמי שמקורו מחוץ לספר הכתוב.

חלק מהם יש ליחס לתושבי האזור, אשר החליפו אותיות ובשל כך נאסר עליהם לעבור לפי התיבה.

כלול בה תאור של "תחום סבסטי" ו"תחום בית שאן". הכתובת כוולת את "בריתת התחומין" - היינו המקומות אליהם הגיעו עולי בבל. וכן פירוט סוגי הירקות שהוצרו או אוסרו לגידול בשביעת.

הימצאותה בבקעת בית שאן היא לא מקרית. העמק הוא אחד האזורים אשר חכמי ישראל דנו, האם יש לחול עליה את מצוות התלויות בארץ, דהיינו : אלו המצוות הקשורות לארץ ישראל. הייתה סברה כי העמק אינו נכלל בארץ-ישראל לצרכי קיום מצוות אלה.

פירוש הכתובת

יהודה פליקס במאמרו "הפירות האסורין בבית שאן" ^[4] דן בפרטי הכתובת. ממנה הוא למד שהכותרת בתלמוד ירושלמי "המינים האסורים" אינה מתיחסת לאיסורת בשביעית, כי אם לאיסור אותם פירות ללא עישור (דמאי או ודאי), מפני שחזקתם שהובאו מארץ ישראל".

הוא מציין כי ב"כתובת" יש חידוש לעומת הירושלמי. המשפט הפותח אומר: הפירות הללו אסורים בשביעית ובשאר שני שבוי מתאסרין דמי"

לקריאה נוספת

• צבי אילן, 78 טיולים במרחבי ישראל, עם עובד - תל אביב, תשל"ז.

הערות שוליים