שבעה עשר בתמוז

שבעה עשר בתמוז הוא "צום הרביעי", יום תענית החל בי"ז בתמוז, לזכר כמה מאורעות שארעו לאבותינו ביום זה.

המשנה תענית ד ו אומרת: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". למעשה, מקובל לומר כי הסיבה העיקרית לצום היא הבקעת חומות ירושלים ("הובקעה העיר"), בתקופת חורבן בית המקדש השני. אמנם, בבית ראשון הבקעת העיר היתה בט' בתמוז (ירמיה לט ב), אולם, אנו צמים בתאריך בו הובקעה החומה בבית שני (בדומה לתשעה באב).

הגמרא מסבירה כיצד לומדים שכל האירועים הללו ארעו בי"ז בתמוז.

החל מי"ז בתמוז מתחילים ימי בין המיצרים הנמשכים שלושה שבועות ונגמרים בתשעה באב.

נאמר בנביא (זכריה ח יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה", וקיבלו חז"ל, כי "צום הרביעי", זה שבעה עשר בתמוז, שהוא חל בחודש הרביעי למניין החודשים.

ימי הצומות, ובכללם י"ז בתמוז מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב אל ה'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' למנוע את המשך הפורענות, וכדברי הרמב"ם ב(הל' תעניות ה, א): "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'".

על תשובתם של אנשי העיר נינוה נאמר בנביא (יונה ג, י): "וירא האלקים את מעשיהם". חז"ל אמרו על פסוק זה: "וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (בבלי תענית טז, א). עיקרה של התענית הוא שיפור המעשים ועשיית תשובה שלמה.