ברכת המצוות

הגדרה^[1] - הברכה שמברכים לפני עשיית מצוה

==

חיובה ודיניה

מברכים על כל מצוה ומצוה שאדם עושה (פסחים ז ב; רמב"ם ברכות א ג, וראה שם פרק יא), וכן שנינו: העושה כל המצות צריך לברך (תוספתא ברכות [ליברמן] ו ט^[2]).

ואין חיוב הברכה אלא מדרבנן (ברכות טו א. וראה רמב"ם שם ב-ג, ושו"ת הרמב"ם [הוצאת פריימן] קכג. וראה ערך ברכות), מלבד ברכת המצות שמברכים על לימוד התורה, שנחלקו בה ראשונים אם אף היא אינה אלא מדרבנן, או שהיא מן התורה מלימוד מיוחד (ראה ערך ברכת התורה).

מקורה

אף שחיוב ברכת המצות הוא מדרבנן, מצאנו כמה אסמכתאות לכך מן התורה:

• בודוי מעשר (ראה ערכו) כתוב: לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי (דברים כו יג), ואמרו: ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (ספרי שם; מעשר שני ה יא; ברכות מ ב).

• בירושלמי למדו מהיקש (ראה ערכו): וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה (דברים ח י), הקיש תורה למצות^[3] - מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה (ירושלמי ברכות ו א^[4]. וראה מקור נוסף בתוספתא ברכות [ליברמן] ו א).

• יש מהראשונים שכתבו מקור לברכת המצות מהאמור בשמואל: כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים (שמואל א ט יג), לימדך שטעון ברכה לפני אכילה על הזבח: אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח (רש"י ברכות מח ב ד"ה כי, וראה רש"י שמואל שם ורד"ק שם).

מצות שמדרבנן

אף על מצות עשה שהיא מדרבנן, כגון הדלקת נר-חנוכה (ראה ערכו), מברכים ברכת המצות, ואף על פי שמברכים: אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו', וזו אינה אלא מצות חכמים, הרי נצטוינו מן התורה לשמוע לדברי חכמים, שנאמר: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ וגו' (דברים יז יא. שבת כג א; רמב"ם ברכות יא ג, מן הכתוב אשר יאמרו לך תעשה, דברים שם, וראה בכסף משנה שם); או לפי שנאמר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (דברים לב ז. רב נחמיה בשבת שם).

יש מהאמוראים שסובר שאין מברכים על מצוה שמדרבנן, ואין הלכה כמותו (רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בסוכה מה ב. וראה שם מו א, ורש"י ד"ה ה"ג ואנן^[5]; רב חונה בירושלמי סוכה ג ד).

מצות שהן כרשות

מברכים בין על מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו הן הנקראות חובה, לפי שאדם חייב לעשותה; ובין על מצות עשה שאינה חובה אלא דומה לרשות, כגון מזוזה (ראה ערכו) ומעקה (ראה ערכו), שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, אלא אם רצה ישכון כל ימיו באהל או בספינה, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה (רמב"ם ברכות יא ב).

מצות שמדברי סופרים

אף במצות שהן מדברי סופרים מברכים על עשייתן, בין שהמצוה היא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת^[6], והדלקת נר חנוכה, ובין שהמצוה אינה חובה, כגון ערוב (ראה ערכו) ונטילת-ידים [ראה ערכו] (רמב"ם ברכות יא ג).

מצוה שניתקנה מפני הסכנה

מצוה שלא תיקנוה אלא מפני הסכנה, אין מברכים עליה, ולפיכך אין מברכים על נטילת מים אחרונים שלאחר הסעודה, שלא חייבוה אלא מפני סכנת מלח סדומית שמסמאה את העינים (ראה ערך מים אחרונים), הא למה זה דומה לשותה מים בלילה ומסנן אותם מפני העלוקה, שאינו מברך וצונו לסנן את המים, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם ברכות יא ד. וראה תוספות שבת כה ב ד"ה חובה^[7]).

ברכה על גמר המצוה

נחלקו הבבלי והירושלמי האם מברכים אף על עשייה שאינה גמר המצוה וכדלהלן:

• דעת הבבלי שאין מברכים על עשיית מצוה, אלא אם כן בעשייה זו הוא מקיים כל המצוה, ולכן כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה כמצות מעקה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר כמצות סוכה, או ציצית, או תפלין, אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה, או ציצית, או לכתוב תפילין, אלא מברך בשעה שעושה הציווי האחרון, דהיינו בשעה שישב בסוכה, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת התפילין (רמב"ם ברכות יא ח, על פי מנחות מב ב).

• דעת הירושלמי שמברכים אף על עשייה שאינה גמר מצוה, כיצד: העושה סוכה לעצמו אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה, לאחרים אומר לעשות סוכה לשמו, נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה, וכן בעשיית מזוזה ותפילין וציצית מברך בין בשעת עשייתה ובין בשעת קיום המצוה (ירושלמי ברכות ט ג).

בקידושי אשה

מטעם זה שאין מברכים על מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כתבו ראשונים שאין מברכים על מצות קדושי אשה, שעיקרה הוא פריה-ורביה (ראה ערכו), ואין עשיית הקידושין גמר המצוה (רמב"ן [הוצאת מערבא] כתובות ז ב ד"ה וציוונו, וראה שם בריטב"א ד"ה ומ"מ, ובשיטה מקובצת ד"ה וכתב בשמו; הגהות אשר"י כתובות א יב בשם ראבי"ה^[8]).

בהדלקת נרות

יש ראשונים הסוברים שמטעם זה אין מברכים על הדלקת נר שבת, לפי שאין גמר מצותה אלא בשעת אכילה (מרדכי שבת רצד בשם רבנו משולם), אבל נחלקו עליהם ראשונים וסוברים שעשייתה היא גמר מצותה, שתיכף כשמדליקים נהנים מהאור, כגון להביא הכלים לשולחן וכיוצא בזה (מרדכי שם^[9]).

לברך מעומד

מצאנו כמה דעות האם חובת הברכה בעמידה היא בכל המצות או בחלקן, והמקור לכך:

• יש שכתבו שכל ברכות המצות מברכים מעומד (האשכול א [הוצאת רצב"א] עמ' 51 בשם ירושלמי. וראה גם בארחות חיים ציצית כז, בשם ירושלמי, והביאו הבית יוסף אורח חיים ח^[10]), חוץ מברכת הפרשת חלה ושחיטה, שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה זאת אלא לתקן מאכלו (מגן אברהם שם סק"ב, ושו"ע הרב שם ג^[11]). וכתבו ראשונים אסמכתא לכך מהכתוב: וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד (מלכים א ח יד. רי"ץ גיאות ספירת העומר קח ב, בשם רב שמואל הכהן; תשובת הגאונים שערי תשובה עט^[12]).

• יש שכתבו כלל שכל מצוה שאין בה הנאה - מברכים עליה מעומד (העיטור ציצית ג ב, בשם הרב חביבי; אשכול שם; כלבו עב; אבודרהם תפלות חול בדיני ציצית, בשם יש אומרים), אבל מצות שיש בהן הנאה כאכילת מצה וסוכה וקידוש וכיוצא אין צריך לברך מעומד (אשכול שם).

• ויש אומרים שמצות שברכתן מעומד הן שש: ספירת העומר, ציצית, שופר, לולב, מילה וקידוש לבנה, שבספירת העומר למדנו שמצותה מעומד, שנאמר בה: בַּקָּמָה (דברים טז ט), ואמרו: אל תקרי בקמה אלא בקומה^[13], ולכן גם ברכתה מעומד, ושאר חמש המצות נלמדו בגזרה שוה מעומר, שנאמר בו: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם (ויקרא כג טו) ואף בהן נאמר לכם. ויש אומרים שאף ברכת הלל היא בעמידה שאף בה נאמר לכם: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (ישעיהו ל כט. האשכול שם, וראה עיטור ציצית שם. וראה ערך הלל), ויש מוסיפים אף ברכת הבדלה (ראה ערכו), שנאמר בה לכם (הגהות סמ"ק קמה: דכתיב והבדלתי לכם^[14]).

האם הברכה מעכבת

הברכה אינה מעכבת את המצוה, ואם עשה המצוה ולא בירך - יצא ידי חובתו (ברכות טו א. וראה תוספתא מגילה [ליברמן] ב ה, ורמב"ם ברכות יא ה-ו, ושם שחיטה א ב, וטוש"ע או"ח תרצב א), כיון שהברכה היא מדרבנן (ברכות שם).

יש מהראשונים שכתבו, שאילו היתה הברכה מדאורייתא היתה מעכבת את המצוה (תוספות הרא"ש שם ד"ה אבל), אמנם כתבו האחרונים שאין הדבר תלוי בכך, ולעולם אין הברכה מעכבת את המצוה, ולא אמרו כאן שהברכה מדרבנן אלא לתוספת טעם ולא לעיקר (פני יהושע שם ד"ה אבל. וראה שאגת אריה ז).

אילם או ערום

מצות שיכולות להיעשות על ידי אחרים, לכתחילה לא יעשה אותן מי שאינו יכול לברך, ולכן האילם והערום לא יתרומו (תרומות א ו; חלה ב ג, בערום), מפני שאינם יכולים לברך (ירושלמי תרומות שם; רמב"ם תרומות ד ד; טוש"ע יורה דעה שכח א).

על הפסק בין הברכה לעשיית המצוה, ראה ערך ברכות: בהפסק.

מצות שאין מברכים

התנאים לחיוב הברכה

ישנן כמה מצות שאין מברכים עליהן, והראשונים דנו הרבה מדוע על מקצת המצות מברכים, ועל מקצתן אין מברכים (ראה שו"ת הרשב"א א יח ורנד, ובמיוחסות לרמב"ן קפט, ובאבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג), ואמרו שזוהי שאלה עמוקה שנסתבכו בה הרבה (שו"ת הרשב"א שם יח; מיוחסות לרמב"ן שם), ולא נמצא לאחד מהראשונים דרך שוה שתנהג הברכה בכל המצות, ואין לנו בזה אלא מה שנהגו העולם (שו"ת הרשב"א ג רפג).

כמה כללים נתנו ראשונים לדבר:

• יש שכתב שכל מצוה שהיא בין אדם למקום מברכים עליה (רמב"ם ברכות יא ב), אבל על מצוה שהיא בין אדם לחברו, כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכים (כסף משנה שם).

• ויש שאינם מחלקים בין מצוה שבין אדם למקום למצוה שבין אדם לחברו, אלא נתנו כללים מיוחדים לכמה סוגי מצות וכדלהלן:

מצוה שאין בה מעשה

כל מצוה שאין בה מעשה, אין מברכים עליה, כגון השמטת כספים וקרקעות בשביעית, שכשמשמט ואינו תובע את החוב, או אינו עובד את הקרקע, אינו עושה שום מעשה (תשובת ר"י בן פלט, הובא בשו"ת הרשב"א א יח; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג).

מצוה שתלויה באחר

אין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, כמתנות-עניים (ראה ערכו), והלואה לעני, ונתינת צדקה והענקה (ראה ערכו) לעבד עברי וכיוצא בהם, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ותתבטל המצוה (תשובת ר"י בן פלט, הובא בשו"ת הרשב"א א יח; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג), וכן אין מברכים מטעם זה על כיבוד אב ואם ומוראם, וקימה מפני הרב^[15], שאילו רצו יכולים למחול על כבודם ואין כאן מצוה, ואף שמצות יבום ונישואין אף הן תלויות בדעת אחרים, שמא תימנע האשה מלהינשא לו, מכל מקום מברכים עליהן, לפי שזוהי מצוה של חובה המוטלת על האיש מצד עצמו^[16] (תשובת ר"י בן פלט, הובא בשו"ת הרשב"א א יח).

מברכים על מצות קידוש-השם [ראה ערכו] (פסקי רקנטי ע; של"ה שער האותיות סוף אות א, וראה דרכי תשובה יו"ד קנז ס"ק כב. וראה ערך קידוש השם), ואף שאם ירצה המאנס יחזור בו ויפטרנו, אינו דומה למצות התלויות בידי אחרים שלמעלה, לפי שתיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל וקיים את המצוה (של"ה שם).

מצוה הבאה מתוך עבירה

אין מברכים על מצוה הבאה מתוך עבירה, כגון השבת הגזלה והחזרת הרבית, שלא צונו השם לגזול כדי להשיב, וכן עריפת פטר-חמור (ראה ערכו) שבאה על ידי עבירה שלא פדה אותו, ושריפת נותר (ראה ערכו) שבאה על ידי עבירת הלאו של לא תותירו, וכיוצא בהם (תשובת ר"י בן פלט, הובא בשו"ת הרשב"א א יח; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג).

אף מצוה שעיקרה אינה באה מתוך עבירה, אלא שעכשיו באה לו על ידי עבירה, אין מברכים עליה, וכן שנינו: רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים, טחנה לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' (תהלים י ג. בבא קמא צד א), ואף על פי שכבר קנה הדבר בשינוי (ראה ערכו), מכל מקום בנוגע לברכה הרי זו מצוה הבאה בעבירה (גמרא שם, וראה ר"ן סוכה יג ב ד"ה ומיהו^[17]. וראה ערך מצוה הבאה בעבירה).

על דבר שאינו שלו

אין מברכים על נתינת דבר שאינו שלו, כגון מתנות-כהונה (ראה ערכו), שאין הישראל נותן משלו אלא שהשם זיכה אותן לכהן משולחן גבוה (ראה ערך מתנות כהונה), וכן על נתינת מחצית השקל בכל שנה (ראה ערך שקלים) שאינו נותן משלו, כפי שנאמר: כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ (דברי הימים א כט יד).

אבל על פדיון-הבן (ראה ערכו), ועל הפרשת תרומות ומעשרות וחלה, ועל פדיון פטר-חמור (ראה ערכו) מברכים, אף שממתנות כהונה הם, שאין הברכה על נתינתם לכהן, אלא על המצוה המוטלת על האדם לפדות בנו, ולתקן תבואתו ועיסתו, ולפדות חמורו (תשובת ר"י בן פלט, הובא בשו"ת הרשב"א א יח; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג).

ויש מחלקים את מתנות כהונה בנוגע לברכה לשלשה סוגים:

• מתנות הטובלות את התבואה, ויש בהן גם מצות הפרשה, כתרומות ומעשרות, מברכים על ההפרשה, ושוב אין מברכים על הנתינה.

• מתנות שאינן טובלות, כראשית-הגז (ראה ערכו) וזרוע-לחיים-וקיבה (ראה ערכו), שאין בהן מצות הפרשה, אלא מצות נתינה בלבד, מברך על הנתינה.

• מתנות שבמקדש, היינו חלק הכהנים בקרבנות כחזה-ושוק (ראה ערכו), אין בהן ברכה כלל, שמשולחן גבוה הם זוכים, ואין הישראל נותן משלו (רמב"ן בהשגות לספר המצות יב^[18]).

התורם את השקלים מן הלשכה (ראה ערך תרומת הלשכה) מברך כדרך שמברכים על כל התרומות (ראה ירושלמי שקלים ג ב, וקרבן העדה ופני משה שם, וראה שו"ת חכם צבי קכא).

ברכה על קלקלה

אין מברכים על הקלקלה, היינו על דבר שיש בו נזק וקלקול לאחרים, שהרי מפני טעם זה אין אומרים הלל בראש השנה לפי שהוא שעת הדין (ראה ראש השנה לב ב. וראה ערך הלל וערך ראש השנה), ולפיכך אין מברכים על ארבע מיתות בית דין ומלקות, שהקב"ה חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתן, וכן אין מברכים על השקאת סוטה (ראה ערכו) מטעם זה (תשובת ר"י בן פלט, הובא בשו"ת הרשב"א א יח; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג).

ויש שהוסיפו בכלל זה אף מה שאין מברכים על מים-אחרונים (ראה ערכו), מפני שבאים משום מלח סדומית, ואין מברכים על הפורענות (שו"ת המיוחסות לרמב"ן קפט^[19]).

מצוה התלויה בזמן

כלל אחר כתבו ראשונים: כל מצוה שיש זמנים ידועים למצותה, כגון ציצית ותפלין וסוכה וקריאת שמע והפסח ומצה ומרור וכיוצא בהם, שיש זמן שחייב, בהם ויש זמן שאינו חייב בהם, צריך לברך עליהם כשמגיע זמן חיובם מחמת חיובם^[20]; אבל אותן המצות שלעולם חייב בהן, ואין עתים להיפטר מהן, כגון אמונת השם ויראתו ואהבתו ובקור חולים ונתינת צדקה וכיבוד אב ואם, אין שייכות ברכה עליהם, כי לעולם חייב בהם (אור זרוע א קמ).

על מצות לא תעשה

אין מברכים על מצות לא תעשה, שאין מברכים על לאו של נבלה, שאסר לנו את הנבלה, או את אבר מן החי, והתיר לנו את השחיטה, וכן אין מברכים על לאו של שאר איסורי מאכלות, ועל לבישת כלאים (שו"ת הרשב"א ג רפג; רא"ש כתובות א יב; ספר הפרדס [הוצאת עהרנרייך] עמ' קכח), ויש שכתבו טעם לדבר מפני שאין ללאוין זמן קבוע כמו למצות עשה (ספר הפרדס שם).

ובברכת ארוסין (ראה ערכו) שמברכים וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות, אינה ברכת המצוה, שמצות פריה ורביה אפשר לקיימה בלא קדושין אלא שמברכים על קדושת ישראל (שו"ת הרשב"א שם, ורא"ש כתובות שם. וראה ערך ברכת ארוסין).

יש סוברים, שאף על מצות עשה כשיש עמה גם לא תעשה אין מברכים עליה, ולכן אין מברכים על שילוח הקן אף על העשה, מפני שיש בו גם לאו של לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו), וכן במצות הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא יט יז. יש מפרשים בתמים דעים קעט. וראה אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג, ובעיטור ב ציצית שער ג).

על התוכחה שאין מברכים עליה יש שכתבו טעם אחר, לפי שאמרו: תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח ומי שמקבל תוכחה (ערכין טז ב. תשובת ר"י בן פלט, הובא באבודרהם שם. וראה ערך תוכחה).

מצות בן נח

יש מהראשונים שכתב שאין מברכים על דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל גניבה וחמס וצדקה ועשיית מעקה^[21] ודינים ומשקלות ומידות, שהברכה היא וצוונו ולא לגוים (רוקח שסו).

חוקים וגזירות

אין מברכים אלא על מצות שהן חוקים וגזרות, כמו שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה (רוקח שסו. על מתנות כהונה ראה לעיל: על דבר שאינו שלו שדעת ראשונים שלא לברך).

מצות שכליות

כעין זה יש שנתנו כלל שאין מברכים על מצות שכליות, היינו מצות שאפילו אם לא נצטוינו בהם השכל מחייב לעשותן, שאין לומר עליהן אשר קדשנו במצותיו וצונו, כיון שאף אם לא נצטוינו היה ראוי לעשות כן, ולכן אין מברכים על צדקה וגמילות חסדים והשבת אבדה ובקור חולים ופריקה וטעינה וכיוצא בהם (כד הקמח לרבנו בחיי אות ציצית^[22]; שו"ת שם אריה או"ח א. וראה שפת אמת ויקרא לב א שכך כתב בנוגע לסיפור יציאת מצרים בליל פסח, וראה כלי חמדה ויקרא עמוד 282).

מצוה שבלב

אין מברכים על מצוה שהיא בלב, ולכן אין מברכים על ביטול-חמץ (ראה ערכו), שעיקר הביטול בלב (כלבו מח; בית יוסף או"ח תלב. וראה ערך בדיקת חמץ: הברכה), ויש שכתב שלפיכך אין זבה מברכת על ספירת שבעה נקיים, שעיקר ספירתה הוא בלב (שו"ת רבי עקיבא איגר כט. וראה תוספות כתובות עב א, וראה ערך ספירת זבה).

מצוה שטפלה למצוה אחרת

אין מברכים על מצוה שהיא טפלה למצוה אחרת, אלא היא נפטרת בברכת העיקר, ולכן סובר רבי ישמעאל שברכת אכילת הפסח פוטרת את ברכת אכילת הזבח, שהיא החגיגה הנאכלת עמו, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (ראה ערך אכילת פסחים: סדר אכילתו, וערך חגיגת ארבעה עשר), לפי שהחגיגה טפלה לפסח (ירושלמי סוף פסחים בטעם רבי ישמעאל במשנה שם, וראה קרבן העדה שם^[23]).

כיוצא בו אין מברכים על חרוסת (ראה ערכו) בליל פסח, אף לסוברים שחרוסת היא מצוה (ראה ערך חרוסת מחלוקת תנאים בדבר), לפי שהיא טפלה למצות מרור (טור או"ח תעה; שו"ע הרב שם יא. וכן המנהג שלא לברך^[24]).

על חלקי העבודות שבקרבן

על חלקי העבודות שבמקדש בקרבנות, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שעל כל העבודות כולן, כיציקות ובלילות ופתיתות - במנחות (ראה ערכו) - ומליחות ותנופות והגשות וכיוצא בהן (ראה מנחות יח ב. וראה ערך עבודה), מברכים ברכת המצות, שכולן מצות בפני עצמן הן (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש יב; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג. וראה רש"י עירובין נ א ד"ה והרי שאין מברכים על תנופה וסמיכה).

• ויש סוברים שכולן אינן אלא חלקי מצוה אחת, ומברכים על העבודה הגדולה, וכל שאר העבודות נפטרות עמה (רמב"ם בספר המצות שם, לפירוש הלב שמח שם בדעתו. וכן כתבו בעיטור ציצית ג, ובתמים דעים קעט שאין מברכים על תנופה וסמיכה והגשה, ולא בארו הטעם^[25]).

על מנהג

אין מברכים על דבר שהוא מנהג, אף שהוא מנהג נביאים, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג הסוכות (ראה ערך ערבה, ושם שיש סוברים שתקנה היא ולא מנהג), ואין צריך לומר על מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי הדשים ובחולו של מועד בפסח (רמב"ם ברכות יא טז ומגילה וחנוכה ג ז^[26]), שאין לומר עליו וצונו, שאפילו בכלל לא תסור אינו (רש"י סוכה מד א ד"ה מנהג).

ויש חולקים וסוברים שעל קריאת הלל בראש חודש מברכים, שלא אמרו שאין מברכים על דבר שהוא מנהג אלא על מנהג של ערבה, שטלטול בעלמא הוא, ואין בו לא שבח ולא הודאה (ראב"ד בהשגות ברכות שם, וראה ערך ראש חודש; רבינו תם בתוספות סוכה מד ב ד"ה כאן, וראה אור זרוע ב תנה ועוד. וראה ערך הלל^[27]).

על ברכה בספק מצוה, ראה ערך ברכות: בספק.

על נשים שמקיימות מצות שאינן חייבות בהן אם מברכות, ראה ערך אשה: קיומה במצות שפטרוה.

עובר לעשייתן

כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, היינו קודם העשייה (פסחים ז ב).

בירושלמי נחלקו אמוראים: רבי יוחנן אומר עובר לעשייתן, רב הונא אומר בשעת עשייתן, חוץ מן התקיעה והטבילה, שאי אפשר לברך בשעת תקיעת השופר ובשעת הטבילה, ולכן מברך עליהן אחר עשייתן (ירושלמי ברכות ט ג, לביאור הפני משה שם), או שעל התקיעה מברך עובר לעשייתה, ועל הטבילה אחר עשייתה (פירוש ספר החרדים שם. על הטבילה ראה להלן).

להלכה מברך על כל המצות - מלבד אלו המבוארות להלן - קודם עשייתן (רמב"ם תפילין ד ז, ושם ברכות א ג; שו"ע או"ח כה ח), אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים (רמב"ם ברכות יא י).

הטעם

כתבו ראשונים בטעם שאמרו לברך על המצות עובר לעשייתן, כדי שיקדש תחילה בברכה, ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השם יתברך (ראה ערך מצות צריכות כונה).

ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה של עבודת הגוף (ריטב"א פסחים ז ב).

בטבילה

בטבילה, אינו מברך אלא לאחר שטבל, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה (פסחים ז ב).

ונחלקו ראשונים באיזו טבילה אמרו:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בטבילת גר (ראה ערך גרות), שאינו יכול לומר לפני הטבילה "וצונו", שעדיין לא נצטוה (תוספות חולין קלו ב ד"ה כרבי אלעאי; רי"ף שם ד א, בשם רבנן; רמב"ם ברכות יא ז; טור יו"ד ר, בשם הראב"ד והרא"ש; שו"ע שם), אבל בעל קרי ונדה וכיוצא בהם מותרים לברך קודם הטבילה (תוספות וראשונים וטוש"ע הנ"ל).

• יש אומרים שכל חייבי טבילות מברכים אחר הטבילה (הלכות גדולות הלכות נדה בטבילת נדה; רש"י פסחים שם ד"ה דאכתי; ר"י בתוספות שם ד"ה על, ושאר ראשונים בשמו; רמ"א בשו"ע יו"ד שם, בשם יש אומרים), שכיון שבעל קרי אסור בדברי תורה מתקנת עזרא (ראה ערך בעל קרי), תיקנו לכל חייבי טבילה שיברכו אחר כך (רש"י שם^[28]), ואף אם בעל קרי מותר בדברי תורה (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום כיון שבטבילת גר אינו יכול לברך קודם לכן, לא חלקו חכמים בין טבילה לטבילה (ר"י בתוספות שם, וראשונים שם).

• ויש אומרים טעם אחר שבכל הטבילות צריך לברך אחר הטבילה, שקודם שירד למים אינו צריך לברך, שמא משום פחד המים ימנע ולא יטבול, ואחר שיורד הוא ערום ואסור לו לברך שלבו רואה הערוה (תוספות שם, בשם יש מפרשים. וראה ערך טבילה).

על נטילת ידים

אף ברכת על נטילת ידים מברכים אחר הנטילה, לפי שכשיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם, וכן בבוקר כשידיו מלוכלכות לא יכול לברך עד אחר הנטילה, ולא חלקו בין נטילה לנטילה; ועוד שכל זמן שלא נגב את ידיו עדיין נקרא עובר לעשייתן, שלא נגמרה עדיין המצוה, לפי שאסור לאכול בידים שאינן מנוגבות (תוספות פסחים ז ב ד"ה על; רא"ש שם א י. וראה ערך נטילת ידים).

ויש שכתבו שאם לא נגע במקום מטונף מברך גם על נטילת ידים עובר לעשייתן כדרך כל המצות (רב האי גאון בתשובות גאונים [ליק] צא; האשכול א עמ' 34; אור זרוע א עט, בשם ספר המקצועות. וראה ערך הנ"ל).

בשחיטה

בשחיטה, נחלקו אמוראים: רבי יוחנן אומר מברך עובר לשחיטה, יוסי בן נהוראי אומר משישחוט, שמא תתנבל בשחיטתה ונמצאת הברכה לבטלה, ואין חוששים שמא תמצא טריפה, שחזקת בני מעים שהם כשרים (ירושלמי ברכות ט ג, ופני משה שם. וראה ערך בדיקת הריאה^[29]).

ההלכה כרבי יוחנן (רמב"ם שחיטה א ב; טוש"ע יו"ד יט א), אלא אם כן היתה בבהמה חשש טרפות וצריכה בדיקה, שאז ישחטנה בלי ברכה, ויברך אחר השחיטה כשתימצא כשרה, ובלבד שיהיה סמוך לשחיטתה (אור זרוע א שפז; הגהות אשר"י חולין פרק א; רמ"א בדרכי משה יו"ד יט, ובשו"ע שם א).

בכיסוי הדם

על כיסוי-הדם (ראה ערכו) יש מהראשונים שסובר שמברך אחר הכיסוי (הלכות גדולות הלכות כיסוי הדם, רמב"ן חולין פו ב ד"ה מודה, ורשב"א שם ד"ה בהלכות, ורא"ש שם ו ו, בשמו), לפי שזהו סיום מצות השחיטה, ובאמצע המצוה אין ראוי לברך (ראשונים הנ"ל לדעת ההלכות גדולות); אבל רוב הפוסקים חולקים וסוברים שמברך קודם הכיסוי, שמצוה בפני עצמה היא (רמב"ם ברכות יא ו, ושם שחיטה יד א; טוש"ע יו"ד כח ב).

בהדלקת נרות שבת

בהדלקת נר של שבת נחלקו בדבר:

• יש מהראשונים סוברים שתברך האשה קודם ההדלקה, אלא שתהיה בדעתה שלא לקבל שבת עד אחר ההדלקה, שאם לא כן אסורה להדליק (מרדכי שבת רצג, וראה ערך קבלת שבת).

• ויש אומרים שמברכת אחר ההדלקה, שבברכה היא מקבלת שבת, ושוב תיאסר להדליק, וכדי שתהיה הברכה עובר לעשייתה נוהגות הנשים לפרוס ידיהן^[30] אחר ההדלקה ולברך, ואחר כך מסלקות ידיהן (דינים והלכות שבסוף ספר שו"ת מהר"י ווייל כט; רמ"א בשו"ע או"ח רסג ה. וראה ערך נר שבת כיצד לנהוג בהדלקת נר של יום טוב).

מצוה התלויה באחר

כתבו ראשונים שכל מצוה שהיא תלויה באחר, אין מברכים אלא אחר המעשה^[31], ולפיכך מברך אבי הבן ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו אחר המילה, שכיון שמצוה זו תלויה ביד המוהל, חוששים שמא תתקלקל המילה, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה (אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג, בשם שר שלום גאון ורבינו תם והעיטור; ראב"ד בהשגות אישות ג כג. וראה ערך ברית מילה^[32]).

ויש הסובר שמטעם זה יש לברך ברכת ארוסין אחר הקידושין, לפי שהדבר תלוי בדעת האשה שאם תמאן ולא תרצה הרי הברכה לבטלה (הראב"ד בהשגות אישות שם).

ויש חולקים וסוברים שלא הוציאו מכלל המצות שמברכים עובר לעשייתן אלא את המקדש בביאה בלבד (ראה ירושלמי ברכות ט ג: וי"א קדושין בבעילה), לפי שאינו יכול לברך קודם משום ולא יראה בך ערות דבר, אבל בקדושי כסף ושטר מברך קודם הקידושין (רמב"ן פסחים ז ב ד"ה והא, וראה מגיד משנה אישות שם. וראה ערך ברכת ארוסין מחלוקת כמה ראשונים בדבר וטעמיהם).

עשה המצוה ולא בירך

עשה את המצוה ולא בירך, אם היא מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה - ולא בירך תחילה, מברך בשעה שעוסק עדיין במצוה, אבל אם שחט, או כיסה הדם, או הפריש תרומה ומעשרות, וכיוצא בזה בלא ברכה, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, שכבר נגמרה המצוה (רמב"ם ברכות יא ה-ו; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג, בשם המאור).

ויש חולקים וסוברים שאף בכל המצות בדיעבד אם לא בירך עובר לעשייתן, מברך אחר העשייה, שכשם שבטבילת גר מכיון שאינו יכול לברך קודם מברך אחר כך, גם בזה ששכח ולא בירך הרי עכשיו כבר אינו יכול לברך עובר לעשייתן, לכן יכול לברך אחר כך (אור זרוע א כה, וראה שם שפז, והגהות אשר"י חולין פרק א. וראה שאגת אריה כו בארוכה^[33]).

עובר דעובר לעשייתן

אין מברכים על המצוה אלא בשעה שהיא מזומנת בידו לעשותה (תוספות סוכה לט א ד"ה עובר), שלא אמרו שיברך אלא עובר לעשייתן, ולא עובר דעובר (בית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם או"ח כה), ולכן צריך לקרב הברכה לעשיית המצוה ככל שאפשר (שו"ע הרב שם).

לפיכך צריך לברך על התפילין אחר הנחתן קודם הידוקן, שהקשירה היא גמר המצוה (רמב"ם תפילין ג ז, על פי מנחות לה ב; טוש"ע שם כה ח), אבל לא קודם הנחתן, שהרי זה עובר דעובר לעשייתן (בית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם שם. וראה ערך הנחת תפילין).

וכן לא יברך על הלולב כשהוא מונח עדיין בכלי, שהרי זה עובר דעובר, אמנם אם יברך אחר שיטלנו בידו הרי זה יהיה אחר עשייתן, שמשהגביהו יצא בו, וכדי לצאת ידי המצוה כראוי יש לנהוג באחד האופנים הבאים:

• שיטול הלולב בידו בלי האתרוג ויברך, והרי זה עובר לעשייתן, שבלי האתרוג עדיין לא קיים המצוה.

• או שנוטל את שניהם, אלא שאחד מהם הוא הופך ונוטלו שלא כדרך גדילתו, שלא יצא בו (ראה ערך נטילת לולב).

• או שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר הברכה, שבעל כרחו אינו יוצא (טוש"ע או"ח תרנה^[34]. וראה ערך מצות צריכות כונה).

• או שאפילו שנוטלו כדרכו ומברך הרי זה עובר לעשייתו, לפי שעדיין לא נגמרה המצוה שצריך לנענע בו בהלל (תוספות סוכה שם, וראה שם בראשונים ובטוש"ע שם, וראה ערך נטילת לולב).

ויש סוברים שבלולב, מכיון שאי אפשר לברך עובר לעשייתו, מברך אחר עשייתו, היינו משהגביהו ויצא בו, וכטבילת גר שמברך אחריה (באור הגר"א שם ס"ק טו, על פי פסחים ז ב. וראה ערך נטילת לולב).

הנוסח

שתי צורות של ברכת המצות הן: ב"ל" או ב"על", היינו לעשות מצוה פלונית, כגון לישב בסוכה, לשמוע קול שופר, וכיוצא; ועל עשיית מצוה פלונית, כגון על נטילת לולב, על מקרא מגילה, וכיוצא. ונחלקו אמוראים איך מברכים, ב"ל" או ב"על".

יסוד המחלוקת נאמר לגבי ברכת על מצות בעור חמץ שהבודק מברך (ראה ערך בדיקת חמץ), שלרב פפי בשם רבא אומר לבער חמץ, ולרב פפא בשם רבא אומר על בעור חמץ (פסחים ז א), ואמרו שהכל מודים שב"ל" ודאי אפשר לברך, שכן משמעו להבא, ומכיון שמברכים על המצוות עובר לעשייתן, הברכה צריכה להיות במשמעות של להבא, אלא שנחלקו ב"על", אם משמעו גם כן להבא, או שמשמעו יותר לשעבר (שם, וראה שם ב בתוספות ד"ה כי פליגי).

מצות שלא נחלקו בהן

בשלשה סוגי מצות אף רב פפי מודה שמברכים "על":

• כשמעשה המצוה אינו חובה, והוא נפקע ממנה אם ירצה, כגון שחיטה.

• אף כשהיא חובה, אלא שהמצוה נעשית על ידי אחר, כגון מי שמל את בנו של אחר - לפי ש"לעשות" משמעו שאותו מעשה בפרט מוטל על המברך, והרי אינו מוטל אלא על האב, אבל "על" אינו מורה אלא על כלל המצוה, אף שאינו מצווה על מעשה זה בפרט (מאירי פסחים ז ב).

• כשהמצוה נעשתה קודם שמברך, כגון בלולב, שתיכף שהגביהו יצא ידי חובתו (גמרא שם, וראה שם במאירי).

בביעור חמץ

בבעור חמץ נפסקה הלכה שמברכים "על": על בעור חמץ (פסחים ז ב; רמב"ם ברכות יא טו, ושם חמץ ומצה ג ו; טוש"ע או"ח תלב א), ונחלקו ראשונים בגדרי הלכה זו:

• יש אומרים שהכוונה שיכול לברך אף על בעור, שמשמעו גם כן להבא, אבל יכול גם כן לברך לבער, שמשמעו ודאי להבא (רש"י ותוספות שם ד"ה והלכתא, ורא"ש שם א י; ספר המכריע סא).

• ויש אומרים שיותר טוב שיברך על בעור, כדי שיהא ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם, ויודע שאפשר לברך על בעור (רמב"ן שם ד"ה וקשיא, ור"ן שם ג ב ד"ה וקשיא, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי זקנינו).

• ויש אומרים שצריך דוקא לברך על בעור ולא לבער, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק (רמב"ם ברכות שם; מאירי שם).

בשאר המצות

בנוגע לשאר המצות, שהרבה מהן מברכים עליהן בנוסח של "לעשות" מצוה פלונית, נחלקו הראשונים בגדרי וכללי הדברים:

• יש מהראשונים שאמר שלא מצא טעם לכל הברכות (ר"י בתוספות פסחים ז ב ד"ה והלכתא).

• ויש שכתב שלא דקדקו חכמים בדבר, שלפעמים כתבו על המעשה ופעמים כתבו לעשות, וכמו שירצה אדם כך יברך, מכיון שנפסקה הלכה על בעור חמץ, שהכוונה אף על בעור (ספר המכריע סא, וראה שם בארוכה).

• וראשונים אחרים נתחבטו למצוא דרך ולתת כללים שונים באופן שיתאימו לכל הברכות.

• ויש שפסקו הלכה כאותם שלשה הכללים שרב פפי מודה בהם שמברכים ב"על" (ראה לעיל: מצות שלא נחלקו בהן), ובשאר המצות מברכים בלמ"ד, ולא אמרו שמברכים על בעור חמץ אלא מפני טעמים מיוחדים שיש במצוה זו (ראה להלן), ולא מפני שהלכה כרב פפא בכל המצות (מאירי פסחים ז ב^[35]).

חובה, שאינה חובה, או רשות

יש מהראשונים שכתבו שסוגי המצות בנוגע לברכותיהן מתחלקות לשלשה: חובה, שאינה חובה, ורשות. חובה, כגון תפילין ושופר וכיוצא; שאינה חובה, כגון ערובי-חצרות (ראה ערך ערובי חצרות); רשות, כגון שחיטה. ואף תלוי למי עשה המצוה וכדלהלן:

• כל העושה מצוה לעצמו, בין שהיא חובה בין שאינה חובה, מברך בלמ"ד, כגון: להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, כי לעשות משמעו חיוב או מצוה; אבל על מצוה שהיא רשות, מברך "על", ולפיכך מברך על השחיטה בשחיטת חולין, וכן על נטילת ידים.

• עשה את המצוה לאחרים מברך לעולם "על", ואפילו היא מצוה של חובה, כגון: על עשיית מעקה, על המילה, וכיוצא.

• עשה המצוה לו ולאחרים, אם היתה מצוה של חובה מברך "לעשות", כגון: לשמוע קול שופר, ואם היא מצוה שאינה של חובה מברך "על": על מצות ערוב (רמב"ם ברכות יא יא-טו, על פי סוגיית פסחים שם לפירושו; מאירי פסחים ז ב). ויש שכתב שבעירוב מברך "על" לפי שהיא רשות ודומה לשחיטה (מאירי שם, ואינו מחלק בין לו ולאחרים ובין לו בלבד).

• בכיסוי-הדם (ראה ערכו) ובפדיון-הבן (ראה ערכו) ובטבילה (ראה ערכו) ובספירת-העומר (ראה ערכו), אף שעושה אותן לעצמו מברך "על", לפי שכיסוי הדם נגרר אחר השחיטה, ופדיון הבן, הואיל ועיקרו נעשה על ידי מי שאין חיוב המעשה עליו מברך "על", וטבילה כברכת הרשות היא, שאם רצה עומד בטומאתו, וספירת העומר בזמן המקדש היה עיקר המעשה הקצירה (ראה ערך קצירת העומר) והיא קודמת לברכה, וכל שהמצוה הותחלה קודם מברכים "על" (מאירי שם).

וכן מברך "על" בכל ברכה שמברך אחר העשייה, כגון: על נטילת לולב, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל קודם שיטול מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה (רמב"ם שם טו. וראה ערך נטילת לולב בנוגע לברכתה).

מצוה המתמשכת

יש שמחלקים בין מצוה שנגמרת מיד שמברך עליה "על", כגון מילה ומצה וטבילה, וכיוצא, לבין מצוה שיש בה שיהוי זמן, כגון תפילין וציצית וסוכה, שמצותן כל היום, שמברך עליהן בלמ"ד, שלשון זה מורה על להבא (ספר הישר לרבינו תם רנט; העיטור שער ציצית סוף חלק ג; רא"ש פסחים א י, בשם רבינו תם; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג, בשמו).

לשיטה זו יש מצות שיש להבהיר מדוע מברכים אותם בלמ"ד, ומדוע הם מצות המתמשכות וכדלקמן:

• מצות נר חנוכה, לפי שיש שיהוי במצותה, שזמנה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק (ראה ערך נר חנוכה. רא"ש ואבודרהם שם), או לפי שמלבד הלילה הראשון מדליקים כמה נרות, ולא נגמרה המצוה עד שמדליק כל הנרות, ולא חלקו בין לילה הראשון לשאר הלילות (העיטור שם^[36]).

• שמיעת קול שופר, לפי שיש שיהוי והפסקה בין התקיעות (ראה ערך תקיעת שופר. רא"ש ואבודרהם שם), או לפי שהתקיעה חלוקה לשלשה סדרים, תשר"ת ותש"ת ותר"ת (ראה ערך הנ"ל), ולא נגמרה המצוה עד לאחר כל הסדרים (העיטור שם).

• הלל, לפי שמפסיקים באמצע, והצבור עונים ראשי פרקים (ראה ערך הלל. רא"ש ואבודרהם שם).

• ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אף שאין שיהוי זמן בעשיית המצוה, לפי שברכה זו לא נתקנה על מצוה זו ביחוד, אלא זוהי הודאה להקב"ה שציוה לעשות מצוה זו בכל פעם שתבוא לידינו (ראה ערך ברית מילה וערך מילה. רא"ש ואבודרהם שם).

• בתפילין שמברכים על של יד להניח, ועל של ראש על מצות (ראה ערך הנחת תפילין), מפני שלא רצו חכמים לתקן שתי ברכות שוות זו אחר זו במצוה אחת, ותיקנו בשל ראש על מצות, שהיא גמר המצוה (רא"ש ואבודרהם שם).

על ידי שליח

יש שמחלקים בין מצוה שאפשר לעשותה על ידי שליח, שמברך "על", למצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, והיא ברכה על להבא, שמברכים בלמ"ד, ולכן בשופר שחייב כל אדם לשמוע קול שופר, מברכים לשמוע, וכן לישב בסוכה וכיוצא, אבל מילה וערוב ושחיטה שאפשר לעשותם על ידי שליח, מברכים "על".

לשיטה זו יש מצות שנוסח הברכה בהן שונה מהאמור לעיל וכדלהלן:

• בנר חנוכה אף שאפשר להדליק על ידי שליח והיא להבא - מברכים בלמ"ד, לפי שהוא בעצמו צריך להשתתף מכיסו בשמן ופתילה, והרי זה כאילו אי אפשר על ידי שליח, או לפי שדרך העולם מחמת חביבות המצוה שכל אחד מדליק בעצמו בביתו, והוא הדין נר של שבת.

• בטבילה ובנטילת ידים שאי אפשר לעשותן על ידי שליח ומברכים "על", מפני שטבילת כלים אפשר לעשות על ידי שליח, ולא חלקו חכמים בין טבילה לטבילה, או לפי שטבילת גרים היא לשעבר (ראה לעיל: עובר לעשייתן), ולכן מברכים "על".

• ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שאפשר לעשותה על ידי שליח כשאין האב בעיר (ראה ערך מילה) ומברכים בלמ"ד, לפי שאם האב כאן החובה מוטלת עליו דוקא (ראה ערך ברית מילה. ספר הפרדס [הוצאת עהרנרייך] עמ' קצו. וראה שם בארוכה).

• בנטילת לולב שאי אפשר על ידי שליח ומברכים "על", מפני שמברכים אחר הנטילה קודם הנענוע, והיא כברכה לשעבר (ראה לעיל: עובר לעשייתן).

• במגילה שמברכים על מקרא מגילה אף שאי אפשר לשמוע של ידי שליח, מפני שבמגילה נוסח הברכה הוא על הקריאה, ואפשר לצאת ידי הקריאה על ידי שליח^[37].

• קריאת הלל מברכים בלמ"ד אף שאפשר על ידי שליח, לפי שצריך לענות ראשי פרקים, והודו ואנא ה' כל אחד בעצמו.

• ברכת התורה יש שמברכים בלמ"ד: לעסוק בדברי תורה, שאי אפשר לעשותה על ידי שליח; ויש שמברכים על דברי תורה (ראה ערך ברכת התורה שתי הדעות), שאדם אחר יכול להוציא את הרבים ידי חובתם (רא"ש פסחים א י, בשם ריב"א; ר"ן שם ג ב^[38]; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג, בשם יש אומרים; ספר הפרדס [הוצאת עהרנרייך] עמ' קצו ולהלן. ראה שם בארוכה).

• ובהפרשת תרומות ומעשרות מברכים בלמ"ד: להפריש, אף שאפשר על ידי שליח, לפי שהשליח אינו יכול להפריש אלא מדעת בעלים (ראה ערך הפרשת מעשרות), ואינו דומה לבעור חמץ ומילה שאחר יכול לפטרו מהם שלא מדעתו (ר"ן שם, וכן הוא בתוספתא ברכות [ליברמן] ו יד. וכן הוא בטוש"ע יו"ד שכח א בהפרשת חלה).

פדיון מעשר שני

בפדיון מעשר-שני (ראה ערכו) ופדיון נטע-רבעי (ראה ערכו) מברכים "על": על פדיון מעשר שני, או על נטע רבעי (ירושלמי דמאי א ד; רמב"ם מעשר שני ד ג; רוקח שמג; טוש"ע יו"ד שלא קלז, וראה ערך פדיון מעשר שני), אם משום שבפעם אחת נתקיימה המצוה, ואין משך זמן למצותה (רוקח שם), או לפי שאין הפדיון מצוה חיובית (רמב"ן פסחים ז א ד"ה ולענין).

ויש אומרים לברך בלמ"ד: לפדות (שו"ת הרדב"ז ב תשלא, וכן הוא הנוסח בסידור עולת ראיה להגרא"י קוק ז"ל, וראה שם בסוף חלק ב בהערות בארוכה).

מצות המיוחדות לכהנים

בנוסח מיוחד מברכים הכהנים על המצות המיוחדות להם, והוא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לעשות מצוה פלונית, כגון בנשיאת-כפים (ראה ערכו) מברכים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה (סוטה לט א; רמב"ם תפלה יד יב; טוש"ע או"ח קכח יא. וראה ערך נשיאת כפים).

וכשאוכלים תרומה מברכים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה (רמב"ם תרומות טו כב. וראה ערך אכילת תרומה: המצוה וטיבה), וכן כשאוכלים כל מתנה שיש בה קדושה (רמב"ם בכורים א ב).

וכשמברכים על עבודות הקרבנות שבמקדש^[39] אומרים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לעשות כך וכך (משנה למלך מעשה הקרבנות א א).

על מצות שמדרבנן

על מצות דרבנן סובר רבי יהושע בן לוי בירושלמי שמברכים: על מצות זקנים (ירושלמי סוכה ג ד), ואין הלכה כמותו, אלא מברכים על כל מצוה את הברכה הפרטית שלה (ראה שבת כג א בנר חנוכה. וכן בכל הראשונים בכמה מצות דרבנן שהובאו לעיל. וגם בירושלמי שם רב חולק).

במצות רבות

בציבור

עשרה שהיו עושים עשר מצות, כל אחד ואחד מברך לעצמו (תוספתא ברכות [ליברמן] ו טו), היינו שעשו מצות שאין ברכותיהן שוות, כגון זה לובש תפילין, זה מתעטף בציצית, זה קובע מזוזה, זה שוחט וכדומה (אור זרוע ב רסב^[40]).

היו עושים כולם מצוה אחת, אחד מברך לכולם (תוספתא שם. וראה ערך ברכות: להוציא אחרים).

ביחיד

יחיד שהיו לפניו מצות הרבה, כגון ליטול לולב, לישב בסוכה, להניח תפילין^[41], ולהתעטף בציצית וכדומה, נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שמברך ברכה אחת על כולן, ואומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות; רבי יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה (סוכה מו א, ורש"י ד"ה מצות), שנאמר: בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח כ), וכי ביום מברכים אותו ולא בלילה, אלא בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, של שבת מעין של שבת, של חול מעין של חול, אף בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו (גמרא ורש"י ד"ה כל שם).

הלכה כרבי יהודה (גמרא שם; תוספתא ברכות [ליברמן] ו טו; רמב"ם ברכות יא י).

במצות ממין אחד

במצות שהם ממין אחד - שברכותיהן שוות - לדברי הכל מברך ברכה אחת על כולן (שו"ת הריב"ש שפד), וכן שנינו: היה עושה מצוה אחת כל היום, אינו מברך אלא אחת, היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה, מברך על כל אחת ואחת (תוספתא ברכות [ליברמן] ו טו. וראה ערך ברכות: בהפסק).

ואפילו עושה מצות שברכותיהן אינן שוות לגמרי, אבל הן ממין אחד, ואפשר לכללן בברכה אחת, כגון שמפריש תרומות ומעשרות, שעל תרומה מברכים להפריש תרומה, ועל מעשר להפריש מעשר, כשמפריש שתיהן מברך להפריש תרומה ומעשר (תוספתא שם יד).

בירושלמי נחלקו בדבר: רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן אומר צריך לברך חמש ברכות - כשמפריש תרומה ומעשר ותרומת מעשר וחלה ומעשר שני - ורבי חייא אמר כוללן בברכה אחת (ירושלמי דמאי ה ב). הלכה כרבי חייא (רמב"ם מעשר א טז; טוש"ע יו"ד שלא עח).

כשאי אפשר לעשותן יחד

יש מהראשונים סובר שלא אמרו שעל שתי מצות שברכותיהן שוות מברך ברכה אחת אלא כשאפשר לעשותן בבת אחת, אבל כשאי אפשר לעשותן בבת אחת, כגון שיש לו שני תינוקות למול, שאי אפשר למולם ביחד, מברך על כל אחד ואחד (העיטור ב שער המילה).

אבל נחלקו עליו הראשונים וסוברים שאין הבדל בדבר, ולעולם מברך ברכה אחת (שו"ת הרא"ש כו ד; שו"ת הריב"ש שפד; כלבו עג, בשם גאון; טוש"ע יו"ד רסה ה. וראה ערך ברית מילה: בשני תינוקות, וראה ערך שחיטה).

אחר המצות

אין המצות טעונות ברכה אלא לפני עשייתן בלבד, אבל לאחר העשייה אינן טעונות ברכה (ברכות מד ב: לאפוקי מצות), שאין מברכים כשמסלקים תפילין וציצית, ואחר תקיעת שופר ולולב וכיוצא (רש"י שם ד"ה למעוטי).

בחליצת התפילין

לאחר חליצת תפילין הדבר תלוי במחלוקת אם לילה זמן תפילין (ראה ערך הנחת תפילין) או לא - שלסוברים שבלילה אין מניחים תפילין, ולמדים מהכתוב: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י), היינו שנשמור את חוקת התפילין בימים ולא בלילות, ולדעתם מצוה לחלוץ התפילין, סמוך לשקיעת החמה, מברך כשחולצם: אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו; ולסוברים שבכתוב האמור מדובר בחוקת הפסח (ראה מנחות לו ב. וראה ערך קרבן פסח) - אין מברכים (ירושלמי ברכות ב ג. וראה תוספות מנחות שם ד"ה ושמרת, ונדה נא ב ד"ה ולבני).

בני ארץ ישראל היו נוהגים בזמן התלמוד לברך בשעת חליצת התפילין לשמור חוקיו (ברכות מד ב). ואף בזמן הראשונים יש שנהגו לברך (ראה מאירי שם: ויש נוהגים כן בזמן הזה, וראה רוקח שסו: ואין מנהג לברך אלא על תפילין וכו').

ויש מהראשונים שפסק כן להלכה (ראבי"ה ברכות קסח, בשם אביו); אבל כל הראשונים פסקו להלכה שאין מברכים, שלילה מן הדין זמן תפילין, ומה שאין מניחים בו תפילין, הוא משום נקיות (ראה ערך הנחת תפילין), ולא שייך על זה חוקה (האשכול [הוצאת רצב"א] א עמוד 68, בשם רב האי גאון; תוספות מנחות ונדה שם; רא"ש הלכות תפילין טז; טוש"ע או"ח כט).

ואף כשמסלקן ערב שבת עם חשכה, שהלכה ששבת אינה זמן תפילין (ראה ערך הנ"ל), אינו מברך, לפי ששבת ויום טוב לא נתמעטו מהכתוב ושמרת את החוקה, אלא מטעם שאינם צריכים אות של תפילין (וְהָיָה לְךָ לְאוֹת. שמות יג ט), שהם גופם אות (רא"ש שם; טוש"ע שם).

ויש סוברים שמי שרוצה לברך בחליצת תפילין, הרשות בידו לברך (רמב"ן וריטב"א נדה שם, בשם רב האי גאון: טור שם בשמו^[42]).

בשאר המצות

נחלקו ראשונים האם מברכים בשאר מצות לאחר עשייתן:

• יש שסוברים שדוקא בתפילין מברכים מהטעם הנ"ל, אבל כשמסלק ציצית מעליו לאחר שנגמרה המצוה, כגון בלילה, וכן בשאר המצות שגמר, לא שייכת ברכה כלל (תוספות מנחות לו ב ד"ה ושמרת, ונדה נא ב ד"ה ולבני; ספר הישר לרבינו תם שמו; מאירי ברכות מד ב)^[43].

• יש חולקים וסוברים שאף בכל המצות לאחר שנגמר חיובם היו מברכים אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמור מצוה פלונית, אלא שבתפילין מפני הכתוב ושמרת את החוקה היו מברכים לשמור חוקיו, אבל בשאר המצות לא שייך הלשון חוקה, אלא לשמור מצות ציצית או שופר וכיוצא (חידושי הרמב"ן נדה שם ד"ה הא; ראבי"ה ברכות קכב וקנה וקסח; מרדכי ברכות קנד).

• ויש מהראשונים שכתב שבני ארץ ישראל שהיו מברכים לשמור חוקיו אחר תפילין, היו מברכים כן אף אחר כל המצות, שבכולן נאמר (ויקרא כ ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי (רוקח שסו, אלא שסיים שאין מנהג לברך אלא אחר תפילין).

הערות שוליים