אנציקלופדיה תלמודית:שומע כעונה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:35, 28 בינואר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added new Talmudit entry)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - שמיעה מאדם אחר, שמועילה לשומע כאילו היה מדבר בפיו.

הדין מקורו וגדרו

מצוות המתקיימות על ידי דבור* - ויש סוברים אף שאר אמירות שאין בהן מצוה[1] - מועילה בהן שמיעה מן המדבר – באופנים מסויימים[2] – כדיבור[3], ודין זה הוא הנקרא בלשון חכמים "שומע כעונה"[4], וכתבו אחרונים שנראה מדברי ראשונים שדין מן התורה הוא[5].

מקורו

דין "שומע כעונה"[6], למדוהו חכמים מן הכתוב: את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה[7], שאף על פי שלא קרא המלך עצמו את הדברים - שהרי נאמר: ויקראהו שפן לפני המלך[8] - כיון ששמע מן הקורא החשיבו הכתוב כאילו קראם, ומכאן שהשומע כעונה[9]. ויש מן האחרונים שביארו שלמדים מן הכתוב שדיבור ואמירה האמורים בתורה – כגון ודברת בם[10], האמור לענין קריאת-שמע*[11] - אינם דיבור ואמירה דוקא, אלא אף שמיעה בכללם[12]. ומכל מקום כתבו אחרונים שאין זה לימוד גמור, אלא אסמכתא* היא מן הכתוב[13]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שלימוד גמור הוא[14].

כמצטרף לדיבורו של המשמיע

השומע, אם יוצא ידי חובתו בשמיעה לבדה או שחשוב שמצטרף הוא לדיבורו של המשמיע, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) יש סוברים שעל ידי השמיעה מצטרף השומע לדיבורו של המשמיע, ומועיל דיבורו של המשמיע אף לשומע[15], ומהם שהוסיפו שכעין שליחות היא, שהמשמיע נעשה שלוחו של השומע להוציאו ידי חובתו, והשומע מקיים את המצוה על ידי המשמיע[16], ומהם שהוסיפו עוד, שכמה דיני שליחות* - כגון שדבר שאין האדם יכול לעשות בעצמו אף שלוחו אינו יכול לעשות עבורו[17], וכגון שאין שליחות לקטן[18], וכגון שדברים אינם נמסרים לשליח[19] – אמורים אף בשומע כעונה[20]. ב) ויש סוברים שיוצא השומע בשמיעה לבדה, ומועילה השמיעה כדיבור[21], שלדעתם, על ידי השמיעה חשוב השומע כאילו דיבר את הדברים הנשמעים[22].

כמדבר וכמוציא בשפתיו

השומע, אם הוא חשוב כמדבר וכמוציא בשפתיו ממש, כתבו אחרונים שנחלקו גאונים וראשונים בדבר: א) יש סוברים שחשוב השומע כמוציא בשפתיו ממש[23], וכתבו אחרונים, שמטעם זה סוברים ראשונים שהשומע חשוב כעונה אף לענין שתהא שמיעתו חשובה הפסק בתפלה ובברכות[24]. וכן כתבו שמטעם זה, השומע ברכה שאינו מחוייב בה – כגון המסופק אם יצא ידי חובתו בברכה שחייב לברך, ושומעה מאחר כדי לצאת ידי חובתו, שעל צד הספק שכבר יצא ידי חובתו, נמצא שומע ברכה שאינו מחוייב בה עוד[25] - עובר משום לא-תשא-את-שם-ה'-אלקיך-לשוא*, לסוברים כן[26], שכיון שבשמיעתו הוא כמוציא בשפתיו, חשוב שמוציא שם שמים לבטלה[27]. וכן כתבו שמטעם זה, בעל-קרי*, אסור לו לצאת ידי חובת ברכות ושאר דברים שבקדושה בשמיעה מאחר, לסוברים כן[28] - אף על פי שהוא מותר בהרהור[29] - כיון ששמיעתו היא כדיבור ממש[30]. וכן כתבו שמטעם זה, ערום אסור לו לצאת ידי חובת ברכות ושאר דברים שבקדושה בשמיעה מאחר, לסוברים כן[31] - אף על פי שהוא מותר בהרהור[32] - כיון שבשמיעתו הוא כמוציא בשפתיו[33]. וכן כתבו שמטעם זה, העולה לתורה יכול לברך עליה אף אם אינו קורא בה בעצמו – כגון שהוא סומא* שאינו יכול לקרות[34] - לסוברים כן[35], שכיון שהשומע הוא כמוציא בשפתיו, חשוב הוא כמי שקרא בעצמו[36]. וכן כתבו שמטעם זה, השומע קריאת מגילה מאחר, יכול לברך על שמיעתו ברכת "על מקרא מגילה", לסוברים כן[37], שכיון שהוא כמוציא בשפתיו חשוב הוא כקורא בעצמו[38]. וכן כתבו שמטעם זה, הנצרך לנקביו – באופן שאסור לו להתפלל ולברך[39] - אסור לו לצאת ידי חובת תפלה בשמיעה מאחר[40]. ב) ויש סוברים שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו[41], וכתבו אחרונים, שמטעם זה סוברים ראשונים שהשומע אינו חשוב כעונה לענין הפסק בתפלה ובברכות[42]. וכן כתבו שמטעם זה, השומע ברכה שאינו מחויב בה ומתכוין לצאת בה ידי חובתו, אינו עובר בשמיעתו משום לא תשא, לסוברים כן[43]. וכן כתבו שמטעם זה, בעל-קרי, מותר לצאת ידי חובת ברכות ושאר דברים שבקדושה בשמיעה מאחר, לסוברים כן[44]. וכן כתבו שמטעם זה, ערום, מותר לצאת ידי חובת ברכות ושאר דברים שבקדושה בשמיעה מאחר, לסוברים כן[45]. וכן כתבו שמטעם זה, העולה לתורה אינו יכול לברך עליה אלא אם כן קורא בה בעצמו, לסוברים כן[46]. וכן כתבו שמטעם זה, השומע קריאת מגילה מאחר אינו יכול לברך על שמיעתו ברכת "על מקרא מגילה", לסוברים כן[47]. וכן מטעם זה יש מן האחרונים שנסתפקו, שאפשר שהנצרך לנקביו יכול לשמוע תפלה מאחר ולצאת בה ידי חובתו, כיון שאינו חשוב כמוציא בשפתיו[48]. ויש מן האחרונים שכתבו יותר מזה, שהשומע אינו חשוב כמדבר[49], ולדעתם לא אמרו שהשומע כעונה אלא לענין שיוצא ידי חובה כעונה[50], לפי שדינים המתקיימים על ידי דיבור מתקיימים אף על ידי שמיעה[51], וכתבו שמטעם זה אין יוצאים ידי חובת מצוות סיפור יציאת מצרים בשמיעה משום שומע כעונה, לסוברים כן[52], וכן אין יוצאים ידי חובת קריאת-שמע* בשמיעה משום שומע כעונה, לסוברים כן[53], לפי שמצווות אלו אמרה בהן התורה בפירוש שהן מתקיימות באמירה – שבקריאת שמע נאמר: ודברת בם[54], ובסיפור יציאת מצרים נאמר: והגדת לבנך[55] – ולדעתם, השמיעה אינה חשובה כאמירה[56].

לענין הפסק

השומע, אם חשוב כעונה לענין שתהא שמיעתו חשובה הפסק בתפלה* ובברכות, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שהשמיעה חשובה הפסק[57], שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שחשוב השומע כמוציא בשפתיו את הדברים ששמע[58], ולפיכך חשובה השמיעה הפסק כדיבור[59]. ומטעם זה כתבו ראשונים, שהעומד בתפילת שמונה עשרה ושומע קדיש* או קדושה* או ברכו*, לא ישתוק ויכוין לשומעם, אלא ימשיך בתפלתו[60]. וכיוצא בזה כתבו ראשונים לענין הנחת-תפלין*, שהמברך על התפלין והניח תפלין של יד, ובין הנחת תפלין של יד להנחת תפלין של ראש שמע קדיש או קדושה – שלדעתם יכול הוא לשתוק ולשומעם, ולצאת ידי חובתם משום שומע כעונה[61] – חשובה שמיעתו הפסק, וצריך לחזור ולברך על הנחת תפלין של ראש[62]. ויש שכתבו שאף לסוברים שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו[63], מכל מקום, שמיעה שיוצא בה השומע ידי חובתו – כגון שמיעת קדיש או קדושה או ברכו כשעומד השומע בתפלת שמונה עשרה[64], שיוצאים בה ידי חובה משום שומע כעונה, לסוברים כן[65] - חשובה הפסק בתפלה ובברכות[66], כיון שבאמצע תפלתו יוצא ידי חובה אחרת[67]. ב) ויש חולקים וסוברים ששמיעה אינה חשובה הפסק[68], ולדעתם העומד בתפילת שמונה עשרה, ושומע קדיש* או קדושה* או ברכו*, ישתוק ויכוין לשומעם[69], וכן לדעתם, המניח תפלין ובין הנחת תפלין של יד להנחת תפלין של ראש שמע קדיש או קדושה ישתוק ויכוין לשומעם ואינו צריך לחזור ולברך על הנחת תפלין של ראש[70], שלדעתם השומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו[71], ולפיכך אין השמיעה חשובה הפסק[72]. ג) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת גאונים לחלק, ולדעתם שמיעה חשובה הפסק בתפלה ובברכות, אבל שמיעת קדיש וקדושה וברכו כשעומד באמצע תפלת שמונה עשרה[73], אינה חשובה הפסק, לפי שאף הם שבחו של מקום[74]. וביארו בדעתם, שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו, ואין השמיעה חשובה הפסק אלא משום שיוצאים בה ידי חובה אחרת[75], ומכל מקום שמיעת קדיש וקדושה וברכו, אף על פי שיוצאים בה ידי חובה – לסוברים כן[76] – אינה חשובה הפסק לפי שאף הם שבחו של מקום, וכשיוצא ידי חובתם באמצע תפלתו, אינו חשוב שיוצא ידי חובה אחרת[77].

על הסוברים שהשומע קדיש וקדושה וברכו באמצע תפלת שמונה עשרה, אינו יוצא ידי חובה בשמיעתו, משום שחשוב "אינו ראוי לבילה" וכל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*, ע"ע[78], ועי' להלן: אופני השמיעה והענייה[79].

לענין איסור לא תשא

השומע ברכה שאינו מחוייב בה – כגון המסופק אם יצא ידי חובתו בברכה שחייב לברך, ושומעה מאחר כדי לצאת ידי חובתו[80], שעל צד הספק שכבר יצא ידי חובתו, נמצא שומע ברכה שאינו מחוייב בה עוד[81] - אם חשוב כעונה לענין שיעבור בשמיעתו על איסור לא-תשא-את-שם-אלקיך-לשוא* משום ששמע ברכה לבטלה[82], נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) יש סוברים שעובר[83], שלדעתם השומע חשוב כמוציא בשפתיו[84], וכששמע ברכה שאינו מחוייב בה נמצא מוציא בשפתיו ברכה לבטלה[85]. ב) ויש סוברים שאינו עובר באיסור לא-תשא[86]. מהם שכתבו כן לדעתם שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו[87], ולדעתם, איסור לא-תשא-את-שם-אלקיך-לשוא, לא נאמר אלא במוציא בשפתיו[88]. ומהם שכתבו כן אף לסוברים שהשומע חשוב כמוציא בשפתיו[89], וכתבו שהטעם שאינו עובר באיסור לא-תשא, הוא מפני שהמשמיע מחוייב בברכה, וכל שברכת המשמיע אינה לבטלה אין השומע עובר עליה באיסור לא-תשא[90]. ויש שכתבו בטעם הדבר שאינו עובר באיסור לא תשא, שלדעתם לא נאמר דין שומע כעונה אלא בדיבור שהשומע מצווה לאומרו[91], והשומע ברכה שאינו מחוייב בה, כיון שאינו מצווה לאומרה, אינו חשוב כעונה[92].

לכתחלה

לכתחלה, אם ראוי לצאת ידי חובה בשמיעה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאין ראוי לצאת ידי חובה בשמיעה[93], שאמירה בפה מצוה מן המובחר היא יותר מן השמיעה[94], ומהם שהוסיפו ששמיעה אינה מועילה אלא בדיעבד[95]. ב) ויש חולקים וסוברים שאף לכתחלה מועילה שמיעה כאמירה[96], ומהם שביארו, שכיון שלמדים מן הכתוב שדיבור האמור בתורה אינו דיבור דוקא אלא אף שמיעה בכללו[97], אם כן אין הדיבור עדיף על השמיעה[98].

על הסוברים שמצוה לצאת ידי חובה באמירה ולא בשמיעה מאחר, משום שהמשמיע הוא כשלוחו של השומע – לסוברים כן[99] - ומצוה-בו-יותר-מבשלוחו*, ועל החולקים, ע"ע מצוה-בו-יותר-מבשלוחו.

ברב עם

לסוברים שאין ראוי לצאת ידי חובה בשמיעה[100], יש מן האחרונים שכתבו שאותה שמצינו בברכות מסויימות שלכתחלה אחד מברך לכולם, משום ברב-עם-הדרת-מלך*[101], היינו באופנים שהברכה שייכת לכולם כאחד – כגון שכולם מקיימים יחד מצות תקיעת שופר או קריאת המגילה וכיוצא, או שהם קבועים יחד לאכילה או לשאר הנאה המצריכה ברכה[102] - אבל באופנים שאין הברכה שייכת לכולם כאחד – כגון שהיו כמה בני אדם יחד, וכל אחד מהם מתעטף בטלית אחרת וכיוצא[103] - אין להעדיף שהאחד יברך לכולם משום ברב-עם-הדרת-מלך, שהרי לכתחלה אין ראוי לצאת ידי חובה בשמיעה[104].

כוונה לצאת ולהוציא

אופני השמיעה והעניה

השומע ברכה, או שאר דבר מצוה שיוצא בה ידי חובתו בשמיעה מאחר – כגון תקיעת שופר[105] - אם צריך שיתכון המשמיע להוציא את השומע ידי חובת המצוה, וכן אם השומע צריך שיתכוין לצאת ידי חובת המצוה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת תנאים ואמוראים אם מצוות-צריכות-כונה*, שלסוברים מצוות צריכות כונה, צריך המשמיע להתכוין להוציא את השומע ידי חובתו והשומע צריך אף הוא להתכוין לצאת ידי חובתו, ולסוברים מצוות אין צריכות כונה, אינם צריכים להתכוין, ועל כך, ע"ע מצוות-צריכות-כונה[106]. ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו שאף לסוברים מצוות אין צריכות כונה[107], שמיעה מאחר צריכה כונה[108], וכמה שיטות בדבר: א) יש סוברים שאין המשמיע צריך לכוין להוציא את השומע ידי חובתו וכן אין השומע צריך להתכוין לצאת ידי חובתו, אבל מכל מקום צריך שיתכוין המשמיע להשמיע את הקול לאחרים, והשומע צריך שיתכוין לשמוע את קול המשמיע[109], שהשומע ממי שאינו מתכוין להשמיע לו, וכן השומע ואינו מתכוין לשמוע, חשוב מתעסק* לענין שמיעתו[110], והמתעסק אינו יוצא ידי חובה אף לסוברים "מצות אין צריכות כונה"[111]. ב) ויש סוברים שהמשמיע צריך לכוין להוציא את השומע ידי חובתו, והשומע צריך אף הוא להתכוין לצאת ידי חובתו[112]. שכיון שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שמצטרף השומע לדיבורו של המשמיע ומועיל דיבורו של השומע אף למשמיע[113], לולא נתכוין המשמיע להוציא את השומע, אין השומע שייך בקול שיוצא מן המשמיע[114], וכן השומע, לולא נתכוין צריך לכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה, אין קול המשמיע שייך אליו[115]. ויש שכתבו לדעתם ששומע כעונה הוא כעין שליחות[116], שלולא נתכוון המשמיע להוציא את השומע ידי חובתו מנין לנו לומר שהמשמיע רוצה להיעשות שלוחו של השומע[117], וכן השומע, לולא נתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה מנין לנו לומר שרוצה שיהיה המשמיע שלוחו, ועוד שמצוה-בו-יותר-מבשלוחו[118]. ג) ויש סוברים שהמשמיע צריך להתכוין להוציא את השומע ידי חובתו, אבל השומע אינו צריך אלא להתכוין לשמוע מן המשמיע[119], שלדעתם הטעם שמצוות אין צריכות כונה, לסוברים כן[120], הוא משום שסתם עשייתן לשמה*[121] - וכדרך שאמרו בקרבנות, שסתם עשייתן לשמה[122] - ולדעתם לא אמרו שסתם עשייתן לשמה אלא לענין העושה מצוה בעצמו - או השומעה מאחרים[123] - אבל המשמיע לאחרים, אין אומרים שסתם עשייתו להוציא את חבירו היא נעשית, ולפיכך אין השומע יוצא ידי חובתו אלא אם כן נתכוין המשמיע להוציאו[124].

כשפונה לבו לדברים אחרים

השומע מאדם אחר, ובאמצע שמיעתו פנה לבו לדברים אחרים – ולא נתן לבו כלל לשמוע חלק מן התיבות המעכבות באמירה ששומע[125] - כתבו ראשונים ואחרונים שאינו יוצא ידי חובתו[126], שאינו דומה לאומר בפיו שיוצא ידי חובה אף אם פנה לבו לדברים אחרים באמצע אמירתו[127], לפי שמכל מקום יש לו קצת כונה באמירתו[128], אבל השומע, אם פנה לבו לדברים אחרים אינו מכוין כלל[129], ויש מוסיפים, שהשומע שפנה לבו לדברים אחרים, אינו חשוב שומע כלל, לפי שהשמיעה ענינה נתינת לבו לדבר הנשמע[130], וכשפונה לבו לדברים אחרים ואינו נותן לבו לשמוע אינו חשוב שומע כלל[131], ויש שכתבו באופן אחר, שהשומע שפנה לבו לדברים אחרים אינו שומע את התיבות כתקנן[132], שכיון שהברות הדיבור בדרך כלל יכולות להישמע לכמה פנים – כגון תיבות "מלך העולם", שיכולות להישמע "מלכולם" וכיוצא[133]- אין השומע שומע את התיבות כתקנן אלא אם כן נותן לבו למה ששומע[134]. ומכל מקום, אם היו עיניו מביטות בספר, וקוראות מן הכתב את מה ששומע תוך כדי שמיעתו, אף על פי ששט במחשבתו בענינים אחרים, יוצא ידי חובה בשמיעתו[135], שבאופן זה ודאי הוא חשוב שומע[136].

כשאינו מבין מה ששומע

השומע מאדם אחר, ואינו מבין מה ששומע, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאף באמירות שהאומרן בעצמו יוצא ידי חובה אף על פי שאינו מבין את הלשון שבו אמרן – כגון ברכת המזון שאמרה בלשון-הקודש*[137], לסוברים שהאומרה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף כשאינו מבין מה שאומר[138] - השומען מאחרים ואינו מבין את הלשון שבו נאמרו אינו יוצא ידי חובה[139], שלדעתם "שמיעה" אינה האזנה בלבד, אלא האזנה והבנה[140], וכל שאינו מבין אינו חשוב שומע[141]. ויש סוברים שאין חילוק בדבר, ולדעתם אמירות שהאומרן בעצמו יוצא ידי חובה אף על פי שאינו מבין[142], אף השומען ואינו מבין יוצא ידי חובתו[143], שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שעל ידי השמיעה חשוב השומע כאילו דיבר את הדברים הנשמעים[144], ולפיכך אין חילוק בין השומע לאומר בפיו[145].

כשאינו ראוי

השומע מן המדבר, והשומע עצמו אינו ראוי לדבר דיבור זה עתה – כגון אלם*, שאינו יכול לדבר[146], וכגון העומד באמצע תפלת שמונה עשרה ושומע קדיש* או קדושה* או ברכו*[147], שאינו יכול לענות בפיו[148], וכגון מי שהיו ידו מטונפות, שאסור לו לדבר בפיו דברים שבקדושה[149] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים אם אינו יוצא ידי חובה בשמיעתו, משום שאדם שאינו ראוי עתה לדבר חשוב כאילו "אינו ראוי לבילה", או שיוצא ידי חובה ואינו חשוב "אינו ראוי לבילה" מטעמים שונים, ועל כך ע"ע כל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*[150]. ומן האחרונים יש שכתבו בטעם הסוברים שיוצא ידי חובתו משום שומע כעונה[151], שכיון שלדעתם למדים מן הכתוב שדיבור האמור בתורה אינו דוקא דיבור בפה אלא אף שמיעה בכללו[152], אם כן אין צריך כלל שיהיה האדם ראוי לדיבור, ודי בכך שהוא ראוי לשמיעה שאף היא כדיבור[153].

כשגופו אינו ראוי לדברים שבקדושה

אדם שגופו אינו ראוי עתה לדבר דברי קדושה – כגון שהוא בעל-קרי*[154], שאסור לו לדבר דברי קדושה, מתקנת עזרא[155], וכגון שהוא ערום[156], שאסור לו לדבר דברי קדושה[157], וכגון שהוא נצרך לנקביו[158], שאסור לו לדבר דברי קדושה[159] - אם מותר לו לשמוע דברי קדושה ולצאת בהם ידי חובתו משום "שומע כעונה", נחלקו בדבר אמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאסור[160], שאף על פי שלדעתם מותר לו להרהר בדברי קדושה[161], מכל מקום כיון שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שחשוב השומע כמוציא בשפתיו[162], הרי השמיעה כדיבור ואסורה לו[163], ויש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו[164], אסור לו לשמוע דברי קדושה[165], ויש שנתנו טעם בדבר, שלדעתם השומע חשוב כמצטרף לדיבורו של המשמיע והמשמיע כעין שלוחו הוא[166], ונמצא שדיבורו של המשמיע מתייחס אף אל השומע, ולפיכך השמיעה עדיפה מהרהור, ואסורה[167]. ויש סוברים שאדם שאינו ראוי עתה לדבר דברי קדושה מותר לו לשומעם[168], שלדעתם השומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו[169], ולפיכך כל שמותר לו להרהר בדברי קדושה[170], אף שמיעתם מותרת לו[171].

על הסוברים שמי שאינו ראוי לדבר אינו יוצא ידי חובה בשמיעתו, משום שחשוב "אינו ראוי לבלה" וכל- שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*, ע"ע[172], ועי' לעיל[173].

על שמיעת דברי קדושה במקומות שאסור לדבר דברי קדושה, שיש שכתבו שאסורה משום שהשומע כעונה[174], ויש שכתבו שאסורה מטעמים אחרים[175], ע"ע מחנה-קדוש*.

הפסק

השומע ברכת הנהנין[176], והפסיק השומע בדיבור לאחר שטעם המשמיע וקודם שטעם הוא עצמו, אם יצא השומע ידי חובתו, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שלא יצא השומע ידי חובתו[177], שעל ידי ברכת המשמיע חשוב השומע כאילו בירך בעצמו[178], ואין השומע עדיף מן המשמיע עצמו, שאילו הפסיק בדיבור קודם שטעם אינו יוצא ידי חובתו[179]. ולדעתם אף השומע ברכת-המצוות*, והפסיק בדיבור לאחר שהתחיל המשמיע לקיים את המצוה וקודם שהתחיל הוא עצמו, לא יצא ידי חובתו[180]. ב) ויש חולקים וסוברים שיצא השומע ידי חובה אף על פי שהפסיק קודם שטעם בעצמו[181], שהשומע נכלל בברכתו של המשמיע[182], וכשטעם המשמיע חשוב כאילו אף השומע התחיל בסעודתו, ונמצא שלא הפסיק אלא באמצע הסעודה[183]. וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא בברכות הנהנין, אבל בברכת המצוות, לדברי הכל אם הפסיק השומע בדיבור לאחר שהתחיל המשמיע לקיים את המצוה וקודם שהתחיל הוא עצמו, אינו יוצא ידי חובתו[184], שבברכת הנהנין כיון שהם קבועים יחד לסעודה[185], מועילה טעימת המשמיע אף לשומע[186], אבל בברכת המצוות שאין השומע והמשמיע קבועים יחד, צריך אף השומע שלא להפסיק בין הברכה לעשיית המצוה[187]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף בברכת המצוות, אם הפסיק השומע לאחר שהתחיל המשמיע לקיים את המצוה, יצא ידי חובתו[188].

מקצת ברכה בשמיעה ומקצתה באמירה

השומע מקצת ברכה, ומקצתה אומר בפיו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, אם יוצא ידי חובתו משום שומע כעונה: יש סוברים שאינו יוצא ידי חובה[189], שאין דין שומע כעונה אלא כששומע ברכה שלמה מן המשמיע[190], שחכמים תקנו את הברכות במטבע מסויים[191], ובכלל זה אף תקנו שתהיה הברכה או כולה באמירה או כולה בשמיעה[192]. ויש חולקים וסוברים שהשומע מקצת ברכה ומקצתה אומר בפיו, יוצא ידי חובה[193], שאין סברא לומר שתקנו שתהיה הברכה או כולה בשמיעה או כולה באמירה[194].

בשאר אמירות

השומע מקצת אמירה – שאינה ברכה - ומקצתה אומר בפיו – כגון הלל*[195], שאמרו בגמרא שהיה שליח-צבור* אומר: ברוך הבא[196], והקהל עונים: בשם ה'[197], וכגון מגילה, שכתבו אחרונים שהשומע שלא שמע תיבה מן הקורא, יקראנה בפיו[198] – יש שכתבו שיוצא ידי חובתו אף לסוברים שאין יוצא ידי חובת ברכה כששומע מקצתה ואומר מקצתה[199], שלא אמרו שאינו יוצא ידי חובה אלא בברכה שנתקנה במטבע מסויים[200], וחצי ברכה אינה ברכה, אבל בשאר אמירות, אף חצי אמירה חשוב אמירה[201], ולדעתם אף בפסוק אחד, יכול לשמוע מקצתו ולומר מקצתו, וכדרך שאמרו בגמרא ששליח צבור אומר "ברוך הבא" והקהל עונים "בשם ה'"[202]. ויש שחלקו, וכתבו שלסוברים שאין יוצא ידי חובת ברכה כששומע מקצתה ואומר מקצתה, הוא הדין שאינו יוצא ידי חובה בשמיעת מקצת פסוק ואמירת מקצתו[203], שכשם שחצי ברכה אין לה שום משמעות, כך חצי פסוק אין לו שום משמעות[204].

בתפלת שמונה עשרה

תפלת שמונה עשרה, יש שכתבו להסתפק שאפשר שלסוברים שאין האדם יוצא ידי חובת ברכה כשחציה בשמיעה וחציה באמירה[205], אף בה אינו יוצא ידי חובתה כשאמר מקצת ברכותיה בפיו ומקצתן שמע מאחר[206]. אבל אחרונים כתבו שאף לסוברים שאין אדם יוצא ידי חובת ברכה כשחציה באמירה וחציה בשמיעה, בתפלת שמונה עשרה יוצא ידי חובתה אף כשאמר מקצת ברכותיה בפיו ומקצתן שמע מאחר[207].

משמיע שלא השמיע אלא מקצת

המשמיע שלא השמיע אלא מקצת ברכה, והשומע השלים מקצתה באמירה, יש שכתבו שאינו יוצא ידי חובה, אף לסוברים שהשומע מקצת ברכה ומקצתה אומר בפיו יוצא ידי חובה[208], שלדעתם לא אמרו שיוצא השומע ידי חובה, אלא באופן שהמשמיע ברך את כל הברכה והשומע לא שמע אלא חציה, אבל באופן שהמשמיע אינו אומר אלא חצי ברכה, אין על היוצא מפיו שם ברכה כלל, ואין השומע יכול לצאת ידי חובה במקצת ששמע[209].

מקצת שמיעה מאחד ומקצת שמיעה מאחר

השומע מקצת ברכה מאדם אחד ומקצתה מאדם אחר, יש שכתבו שאף לסוברים שהשומע מקצת ברכה ומקצתה אומר בפיו יוצא ידי חובה[210], אינו יוצא ידי חובתו[211], ששמיעה משני אנשים אין הדעת סובלתה ואין השומע יכול לכוין בה כראוי, ונמצא השומע מברך שלא כתיקון חכמים, ולפיכך אינו יוצא ידי חובתו[212]. ויש מן האחרונים שאינם מחלקים בדבר, וכתבו שלסוברים שיוצא ידי חובה כששומע מקצת ברכה ואומר מקצתה, אף בשמיעת מקצת מאדם אחד ומקצת מאדם אחר יוצא השומע ידי חובתו[213].

שמיעת נוסח שאינו ראוי לשומע

השומע ברכה מחבירו ונוסח הברכה שבירך המברך אינו ראוי לשומע – כגון שהיה השומע מחוייב בברכת הגומל[214], ובירך אדם אחר בפניו: ברוך שגמלך כל טוב[215], שנוסח זה אינו ראוי לשומע שהרי הוא צריך לברך: שגמלני כל טוב[216] – אם יוצא השומע ידי חובתו בברכה זו, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שאין השומע יוצא ידי חובתו בשמיעת נוסח ברכה שאינו ראוי לו[217], שלדעתם, השומע חשוב כעונה את התיבות שהשמיע המשמיע[218], וכיון שתיבות אלו אינן ראויות לברכה שהשומע מחוייב בה, אינו יוצא ידי חובתו[219]. ב) ויש חולקים וסוברים שיוצא השומע ידי חובתו[220], שלדעתם השומע חשוב כעונה את תוכן האמירה שאמר המשמיע[221], ולפיכך אף כשהתיבות עצמן אינן ראויות לשומע, כל שתוכן הברכה ראוי לו, יוצא ידי חובתו[222]. ויש שכתבו שלדעה זו, השומע מחבירו ברכה שאינה מתייחסת אלא לאדם האומר אותה – כגון ברכת שגמלני כל טוב, שמשמעה שהמברך מברך בפרטות על הצלתו[223] – אינו יוצא ידי חובתו[224], שכיון שדלעתם השומע חשוב כעונה את תוכן האמירה שאמר המשמיע, הרי תוכן האמירה אינו מתייחס אלא למשמיע, ואינו מועיל לשומע[225].

על העונה אמן* אחר ברכת חבירו, שלדברי הכל יוצא ידי חובתו אף בשמיעת נוסח שאינו ראוי לו, ע"ע אמן: אמן כברכה[226].

מחוייב בדבר

אין המשמיע מוציא את השומע ידי חובתו אלא אם כן היה המשמיע מחוייב בדיבור שהשמיע[227], שכלל אמרו: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם[228]. ואחרונים נתנו טעם בדבר, שאין השומע יוצא ידי חובתו אלא בשמיעת דיבור של מצוה, וכשהמשמיע אינו מחוייב בדבר הרי דיבורו דיבור בעלמא וחשוב השומע ממנו כשומע מן הקוף, ואין שמיעתו מועילה[229]. והוסיפו עוד בטעם הדבר, שאף על פי שהשומע הוא כעונה בעצמו, והשומע מחוייב בדבר, מכל מקום כיון שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שעל ידי השמיעה מצטרף השומע לדיבורו של המשמיע[230], כל שאין דיבורו של המשמיע כלום - שאינו מחוייב בדבר ואין דיבורו דיבור של מצוה[231] - אין השומע יוצא ידי חובתו בשמיעת דיבור זה[232]. ויש מן האחרונים שכתבו טעם בדבר אף לדעת הסוברים שגדר דין שומע כעונה הוא שעל ידי השמיעה חשוב השומע כאילו דיבר את הדברים הנשמעים[233], שמכל מקום אין שמיעת השומע עדיפה מדיבור המשמיע, וכל שדיבור המשמיע יש בו חסרון שאינו מחוייב בדבר, אף השמיעה חשובה שמיעת מי שאינו מחוייב בדבר[234].

על המחוייב בדבר שכבר יצא ידי חובתו, שבברכות מסויימות יכול להוציא אחרים, משום שכל-ישראל-ערבים-זה-לזה*, ועל פרטי הדין וטעמו וגדרו, ע"ע כל-ישראל-ערבים-זה-לזה: בהוצאת אחרים ידי חובתם.

על העונה אמן* אחר ברכת חברו, שיש סוברים שאף באופן שלא היה המשמיע מחוייב בדבר יצא השומע ידי חובתו, משום שהעונה אמן הרי זה כמברך[235], ויש חולקים עליהם[236], ע"ע אמן[237].

על כיסוי הראש בשעת הברכה, שיש מן האחרונים שכתבו שהשומע ברכה מאחר – ויוצא בה ידי חובתו – אינו צריך לכסות ראשו, חוץ מברכת-המזון*, שאף השומעה מאחר צריך לכסות ראשו[238], ויש חולקים וסוברים שבכל הברכות צריך השומע לכסות ראשו, משום שהשומע כעונה[239], ע"ע כוס-של-ברכה*[240].

על נטילת מים-אחרונים*, שכתבו ראשונים, שהשומע ברכת-המזון מאחר ויוצא בה ידי חובתו, אינו חייב במים-אחרונים לפי שאינו מזכיר את השם[241], ויש מן האחרונים שחולקים וסוברים, שחייב במים אחרונים משום שהשומע כעונה וחשוב כאילו הזכיר את השם[242], ועל ניגוב הידים לאחר נטילת מים אחרונים, שיש מן האחרונים שכתבו שהשומע אינו צריך לנגב ידיו[243], ע"ע מים אחרונים.

דיבור שאין השומע מצווה לאומרו

באמירות ובמצוות שונות

דיבור שאין השומע מצווה לאומרו – כגון ברכה שאינו מחוייב בה[244], וכגון קריאת-התורה*, שהיא חובת ציבור, ואין היחיד מחוייב בה בפני עצמו, לסוברים כן[245] - אם נאמר בו דין שומע כעונה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאף בו נאמר דין שומע כעונה[246], שהרי דין שומע כעונה נלמד מן הכתוב: את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה[247], וקריאה זו לא היה המלך מצווה לשומעה[248]. ויש סוברים שלא נאמר דין שומע כעונה בדיבור שאין השומע מצווה לאומרו[249], שכיון שאין השומע מצווה על דיבור זה מה טעם לומר שהוא כעונה אותו[250], ולדעתם, אותה שלמדו שהשומע כעונה מן הכתוב: את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה[251], היינו משום שהיה המלך – השומע - מצווה אף הוא בדיבור זה, לפי שקיים בו מצות תלמוד-תורה*[252], ויש שכתבו שאף על פי שלא היה המלך מצווה בדיבור זה - ולדעתם לא נאמר דין שומע כעונה בדיבור שאין השומע מצווה לאומרו[253] - מכל מקום למדים מן הכתוב הזה שהשומע כעונה, לפי שהכתוב אינו אלא אסמכתא* בעלמא[254]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שנחלקו תנאים בדיבור שאין השומע מצווה לאומרו, אם נאמר בו דין שומע כעונה[255].

בדברים הנאמרים לאחרים

אמירות שצריך האדם לאומרן בפני אחרים ושישמעו האחרים את דיבורו – כגון קריאת היבם והיבמה שבחליצה*[256], שהיבמה אומרת: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי[257], והיבם אומר: לא חפצתי לקחתה[258], שצריכים היבם והיבמה לומר כן בפני בית-דין*[259] - כתבו אחרונים שאין האדם המחוייב בהן יכול לשומען מאחר ולצאת ידי חובת אמירתו משום שומע כעונה[260], שכיון שצריך האדם המחוייב להשמיע את אמירתו לאחרים, אין שמיעתו יכולה להועיל לו, שאף על פי שהשמיעה כאמירה, סוף סוף לא שמעו האחרים את אמירתו[261].

מצוות שנאמרו תנאים באופן עשייתן

מצוות שנאמרו תנאים בדיבור המועיל בהן, ואין יוצאים ידי חובתן בדיבור בעלמא – כגון קריאת-שמע* שצריך הקורא להשמיע לאזניו מה שמדבר בפיו, לסוברים כן[262], וכגון מקרא-מגילה* וקריאת-התורה*, שצריך לקוראן מתוך הכתב[263], וכגון ברכה הנאמרת על הכוס[264], וכגון קריאת עשרת בני המן שבמגלת-אסתר*, שצריך לאומרם בנשימה אחת[265] – נחלקו אחרונים בדעת ראשונים, אם שמיעתן ממי שמקיימן על פי התנאים האמורים בהן מועילה לצאת ידי חובה משום "שומע כעונה": א) יש סוברים שמועילה[266], שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שעל ידי השמיעה מצטרף השומע לדיבורו של המשמיע[267], וכיון שדיבור המשמיע נתקיים על פי התנאים האמורים בו, מועיל הוא אף לשומע[268]. ומהם שכתבו כן אף לדעתם שגדר דין שומע כעונה הוא שיוצא השומע ידי חובתו בשמיעה לבדה משום שהיא חשובה כדיבור[269], שכיון ששמע השומע ממי שנתקיימו בדיבורו התנאים האמורים בדיבור, חשוב שאף בשמיעתו נתקיימו התנאים האמורים בדיבור[270], ולפיכך לדעתם, יוצא ידי חובתו בשמיעת מקרא מגילה אף על פי שצריך לקוראה מתוך הכתב[271], שכיון ששומע ממי שקורא מן הכתב, ושמיעתו חשובה כדיבור, הרי דיבורו זה הוא מן הכתב[272], ומטעם זה השומע קריאת שמע יוצא ידי חובה אף לסוברים שבקריאת שמע צריך שישמיע לאזניו[273], שכיון שהדיבור נשמע לאזניים, אף שמיעת דיבור זה חשובה דיבור הנשמע לאזניים[274]. ב) ויש חולקים וסוברים שמצוות שנאמרו תנאים בדיבור המועיל בהן, אין שמיעה מועילה לצאת ידי חובתן משום שומע כעונה[275], שאף על פי שהשומע הרי הוא כעונה, אינו יוצא ידי חובה בשמיעתו משום שלא נתקיימו בו התנאים האמורים בדיבור[276], שלדעתם גדר דין שומע כעונה הוא שהשומע יוצא ידי חובתו בשמיעה לבדה[277], ולפיכך אף על פי שהמשמיע קיים את המצוה על פי התנאים האמורים בה, לא נתקיימו התנאים אלא בדיבורו אבל שמיעת השומע חשובה דיבור שלא נתקיימו בו התנאים האמורים[278]. ולדעתם, השומע מקרא מגילה – שצריך לקוראה מתוך הכתב[279] - לא משום שומע כעונה הוא שיוצא ידי חובתו, אלא משום שמקרא מגילה אינה אלא מצוות שמיעה ולא מצוות קריאה[280].

ברכת כהנים

ברכת כהנים, שצריך הכהן לאומרה בקול רם[281], אם יכול הכהן לשומעה מפי כהן אחר האומרה בקול רם ולצאת בשמיעתו ידי חובת הברכה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שיכול לשומעה ולצאת ידי חובתו משום שומע כעונה[282], שלדעתם אף מצוות שנאמרו תנאים בדיבור המועיל בהן ואין יוצאים ידי חובתן בדיבור בעלמא – כגון מקרא-מגילה* וקריאת-התורה*, שצריך לקוראן מתוך הכתב[283], וכיוצא – מועילה שמיעה לצאת ידי חובתן משום שומע כעונה[284], ולדעתם דין קול רם האמור בברכת כהנים[285], הוא כשאר תנאים האמורים במצוות[286]. ב) ויש סוברים שאין הכהן יוצא ידי חובת ברכת כהנים בשמיעה מכהן אחר[287]. מהם שכתבו כן לדעתם שמצוות שנאמרו תנאים בדיבור המועיל בהן, אין יוצאים בהן ידי חובה משום שומע כעונה[288], שכיון שתנאי הוא בברכת כהנים שיאמר אותה הכהן בקול רם[289], אין מועילה בה שמיעה לצאת ידי חובתה[290]. ומהם שכתבו כן אף לדעתם שמצוות שנאמרו תנאים בדיבור המועיל בהן מועילה שמיעה לצאת ידי חובתן משום שומע כעונה[291], שלדעתם גדר דין קול רם האמור בברכת כהנים הוא שישמעו המתברכים את קול המברך[292], ולדעתם, אמירות שצריך האדם להשמיען לאחרים, אינו יוצא ידי חובתן בשמיעה משום שומע כעונה[293], לפי שסוף סוף לא שמעו האחרים את אמירתו[294]. ג) ויש שכתבו לחלק, שכהן הבקי בברכת כהנים אינו יוצא ידי חובה בשמיעה מכהן אחר, שלדעתם ברכת כהנים בכלל תפלה* שאין הבקי יוצא ידי חובתה בשמיעה מאחר[295], אבל כהן שאינו בקי יוצא ידי חובתו בשמיעה מכהן אחר משום שומע כעונה[296].

תקיעת שופר

תקיעת-שופר*, יש מן האחרונים שכתבו שהשומעה מן התוקע יוצא ידי חובתה משום שומע כעונה[297]. מהם שכתבו כן לסוברים שאף התקיעה עצמה בכלל המצוה[298], וביארו, שאף על פי שאין אדם יוצא ידי חובה במעשה שעשה חבירו, מכל מקום כיון שלדעתם עיקרה של תקיעת שופר היא כתפלה וזעקה[299], מועילה בה שמיעה לצאת ידי חובה משום שומע כעונה[300]. ומהם שכתבו כן לסוברים שמצוות תקיעת שופר אינה אלא שמיעת קול שופר[301], וביארו, שאף על פי ששמיעת הקול נעשית בשומע עצמו, מכל מקום לולא שהיה השומע חשוב כעונה לא היה יוצא ידי חובתו, כיון שלדעתם מעשה המצוה הוא פעולת השמעת התקיעה[302], ואילו לא היה השומע כעונה, הרי שלא קיים את מעשה המצוה[303].

סיפור יציאת מצרים

שמיעת הגדה-של-פסח מאחר, אם היא מועילה לשומע לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים משום שומע כעונה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שמועילה משום שומע כעונה[304]. ויש חולקים וסוברים ששמיעת הגדה של פסח אינה מועילה לצאת ידי חובה משום שומע כעונה[305], מהם שכתבו בטעם הדבר, שהגדה של פסח ענינה הוא אמירה לאחרים[306] - שנאמר: והגדת לבנך[307] – ואמירה שצריך לאומרה לאחרים אין השמיעה מועילה בה לצאת ידי חובה משום שומע כעונה[308], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שמצוות סיפור יציאת מצרים נאמר בה בתורה בפירוש שצריכה אמירה, שכן נאמר בה: והגדת לבנך[309], ולדעתם מצוות שנאמר בהן בתורה בפירוש שהן צריכות אמירה, אין שמיעה מועילה בהן[310], ויש שכתבו טעם אחר בדבר, ששמיעה מאחרים אף על פי שהיא מועילה שיהא השומע חשוב כאומר, מכל מקום אינה מועילה שיהא חשוב כמספר, שאין השומע עדיף על האומר בלחש שאינו חשוב כמספר[311]. ומכל מקום יש שכתבו שאף לסוברים שאין השמיעה מועילה משום שומע כעונה, מכל מקום כיון שצורת סיפור היא שהאחד מספר והאחרים שומעים, אף השומעים יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בשמיעתם[312].

על ברכות-הנהנין*, שבברכה על מינים מסויימים מצינו שאין האחד מוציא את חבירו, אלא אם כן קבעו לאכול יחד, ועל פרטי הדינים בזה, ע"ע ברכות-הנהנין[313].

על ברכת-המזון*, שלכתחלה, שנים שאכלו ושניהם יודעים לברך, יברכו שניהם ולא יוציא האחד את חבירו ידי חובתה, ועל מחלוקת הראשונים בדעת אמוראים, על מי שלא אכל בעצמו, שיש סוברים שאינו יכול להוציא את חבירו שאכל, משום שלמדים מן הכתוב: ואכלת ושבעת וברכת[314], מי שאכל הוא יברך[315], ויש חולקים עליהם, ע"ע ברכת-המזון[316].

על ספירת-העומר*, שיש סוברים שאין האחד יכול להוציא את חבירו ידי חובתה משום שומע כעונה, ולדעתם זהו שלמדים בברייתא מן הכתוב: וספרתם לכם[317], שתהא ספירה לכל אחד ואחד[318], ויש חולקים עליהם[319], ועל ברכת ספירת העומר, שיש סוברים שלכתחלה לא ישמענה מאחר אלא יברך כל אחד בעצמו[320], ע"ע ספירת-העומר.

על קריאת-שמע*, שיש סוברים שאין האחד יכול להוציא את חבירו ידי חובתה משום שומע כעונה, משום שנאמר בה: ודברת בם[321], ולדעתם מצוות שהוזכרה בהן בתורה בפירוש אמירה, אין יוצאים ידי חובתן בשמיעה[322], ויש שנתנו טעמים אחרים בדבר[323], ויש חולקים וסוברים שיוצא ידי חובתו בשמיעה[324], ע"ע קריאת-שמע.

על שליח-צבור*, שנחלקו תנאים אם מוציא בחזרת-הש"ץ* רק את מי שאינו בקי להתפלל בעצמו[325], או אף את הבקי[326], והלכה שבתפלות של כל השנה – חוץ מתפלות של ראש-השנה* ויום-הכפורים*[327] - אינו מוציא אלא את מי שאינו בקי[328], ע"ע שליח-צבור וע' תפלה. על ברכות-קריאת-שמע*, שמן הדין שליח-צבור מוציא ידי חובתן אף את הבקי כשיש שם ציבור של עשרה, ועל כך שמכל מקום אין לסמוך על שמיעתן מטעם אחר, ע"ע ברכות-קריאת-שמע[329].

על תפלת שמונה עשרה, שנחלקו בה ראשונים במי שאינו יודע להתפלל בעצמו, אם יכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מחבירו שאינו שליח-צבור*[330], ע"ע תפלה. על ברכות-קריאת-שמע* שאין אדם יוצא ידי חובתן בשמיעה מאחר, אלא אם כן הוא שליח-צבור, ויש שם צבור של עשרה[331], ע"ע ברכות-קריאת-שמע[332].



הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 246 ואילך.
  2. ↑ עי' להלן: אופני השמיעה והעניה.
  3. ↑ ברייתא ברכות מה ב ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ח וגמ' סוכה לח ב; עי' רמב"ם ברכות פ"א הי"א; טוש"ע או"ח קד ז ושם ריג ב ושו"ע קט ג. ועי' עיון יעקב לעין יעקב סוטה ל ב, שי"ל שנחלקו תנאים בברייתא בסוטה שם, אם שומע כעונה או לא, ועי' תורת הקנאות סוטה שם, שתמוה לומר שנחלקו בעיקר הדין, ושאולי כונת העיון יעקב שנחלקו אם השומע כעונה בדיבור שאין השומע מצווה לאומרו (עי' ציון 246 ואילך, וציון 254).
  4. ↑ ברייתא ברכות שם ובירושלמי שם וגמ' סוכה שם.
  5. ↑ פמ"ג פתיחה כוללת ח"ג אות כח, שכ"מ מתוס' ברכות כ ב ד"ה כדאשכחן.
  6. ↑ עי' לעיל.
  7. ↑ מלכים ב כב טז.
  8. ↑ מלכים ב שם י. סוכה שם.
  9. ↑ סוכה שם. ועי' קונטרסי שיעורים (גוסטמאן) נדרים שיעור א אות כג, שר"ח בר אבא בגמ' סוכה שם חולק על הלימוד מהכתוב ולדעתו סברא היא ששומע כעונה, ועי"ש שבר"ח סוכה שם מ' שאין חולק בדבר ולדברי הכל למדו כן מן הכתוב.
  10. ↑ דברים ו ז.
  11. ↑ ע"ע קריאת-שמע. המאיר לעולם דלהלן.
  12. ↑ המאיר לעולם סי' ו, בד' השאג"א סי' ו. ועי' מהר"ם אלשקר ואפרקסתא דעניא בדעתו, שבציון 56, וצ"ב אם חולק.
  13. ↑ המאיר לעולם שם (במוסגר). וכ"כ בשלום יהודה (ר"א פלצינסקי) מועד סי' פד אות ב.
  14. ↑ עי' תורת הקנאות סוטה ל ב ד"ה כקטן.
  15. ↑ עי' ב"ח או"ח סי' תלד, ופמ"ג פתיחה כוללת ח"ג אות כח וחלקת יואב חו"מ סי' ג ד"ה נחזור, בדעתו; עי' עטרת צבי (רצ"ה חיות) סי' ז, שכ"ה ד' כל הפוסקים ראשונים ואחרונים; עי' ארצה"ח סי' ח ארץ יהודה ס"ק ה, שכ"ה ד' כל האחרונים; חזו"א או"ח סי' כט ס"ק ב-ג, ופי' כן צד א' בספק התוס' פסחים צט ב ד"ה ולא יפחתו (הב'); קה"י ברכות סי' יג, בד' הריב"ש סי' שצא.
  16. ↑ עי' ב"ח שם, ופמ"ג שם וחלקת יואב שם בדעתו; עי' שו"ע הרב או"ח סי' ריג ס"ו; עי' עטרת צבי שם, שכ"ה ד' כל הפוסקים ראשונים ואחרונים; עי' ארצה"ח שם שכ"ה ד' כל האחרונים. ועי' קה"י פסחים סי' ז, שכעין שליחות היא ולא שליחות ממש.
  17. ↑ עי' נזיר יב ב וע"ע שליחות. עי' ארצה"ח דלהלן.
  18. ↑ עי' רש"י גיטין כג א ד"ה דלאו, וע"ע שליחות. עי' חכמת שלמה וארצה"ח וחלקת יואב דלהלן.
  19. ↑ עי' גיטין כט א ושם סו ב ושם עא ב: מילי לא מימסרי לשליח, וע"ע שליחות. עי' חכמת שלמה דלהלן.
  20. ↑ עי' חכמת שלמה שם, לד' הסוברים שכעין שליחות היא; עי' ארצה"ח שם, לד' הסוברים שכעין שליחות היא; חלקת יואב שם.
  21. ↑ עטרת צבי שם; עי' ארצה"ח שם; חזו"א שם בביאור צד ב' בספק התוס' פסחים שם; קה"י ברכות שם בד' הר"ן בתשו' שנד' בשו"ת הריב"ש סי' שצ, ועי"ש בקה"י שכ"ה ד' הבית הלוי בסוף קונ' חנוכה, ועי' ציון 292 שיש שנקטו באופ"א בד' הביה"ל; אבי עזרי נשיאת כפים פי"ד הי"א.
  22. ↑ עטרת צבי שם, וכעי"ז בחלקת יואב מהדו"ת סי' א, בד' תוס' ברכות כ ב ד"ה כדאשכחן. ועי' ציון 23 ואילך מחלוקת ראשונים ואחרונים אם הוא חשוב כמוציא בשפתיו.
  23. ↑ א"ר סי' עה ס"ק ז, בשם אביו הרב; צל"ח ברכות כא ב, בד' הראשונים הסוברים שאסור להפסיק בתפלה ובברכות לשמיעת דברים שבקדושה (עי' ציונים 57, 60), וכעי"ז בביאור הלכה סי' קד ס"ז ד"ה ויהיה, בדעתם; שו"ת חתם סופר ח"א או"ח סי טו (ד"ה תו); ברכת ראש ברכות כ ב, בד' תוס' שם ד"ה כדאשכחן, הסוברים שבעל קרי אסור לצאת יד"ח בשמיעה משום ששומע כעונה (עי' ציון 160); עמק ברכה (פומרנצ'יק) קריאת התורה אות א, בד' הראשונים הסוברים שאף אדם שאינו יכול לקרות בתורה כגון סומא (ע"ע) יכול לעלות לתורה ולברך (ע"ע קריאת-התורה, ועי' להלן), ובד' הראשונים הסוברים שאף השומע קריאת מגילה (ע"ע מקרא-מגלה) מאחר, מברך על שמיעתו ברכת "על מקרא מגלה" (ע"ע הנ"ל). ועי' משנת יעבץ או"ח סי' כ אות א, שהסוברים שהשומע הוא כמוציא בשפתיו ממש, סברו שגדר דין שומע כעונה הוא שהשומע יוצא ידי חובתו בשמיעה לבדה (עי' ציון 21) ואינו כמצטרף לדיבורו של המשמיע (עי' ציון 16), ועי' להלן. ועי' קונטרסי שיעורים (גוסטמאן) נדרים שיעור א אות כג, שהנדון אם חשוב כמוציא בשפתיו או לא, תלוי במה שנקט שם שלד' ר"ח בר אבא בסוכה לח ב מקור דין שומע כעונה הוא מסברא (עי' קונטרסי שיעורים שבציון 9), שלסוברים שלמדים כן מן הכתוב, חשוב כמוציא בשפתיו, ואילו לסוברים שדין שומע כעונה אינו אלא מסברא, אינו חשוב כמוציא בשפתיו (עי' ציון 41).
  24. ↑ עי' ציון 57. צל"ח שם, וכעי"ז בביאור הלכה שם. ועי' בני ציון שבציון 66, שאף הסוברים שחשוב הפסק, סוברים שהשומע אינו כמוציא בשפתיו.
  25. ↑ עי' צל"ח שם.
  26. ↑ עי' ציון 83. צל"ח שם.
  27. ↑ צל"ח שם.
  28. ↑ עי' תוס' ברכות כ ב שם, ועי' ציון 160.
  29. ↑ ע"ע בעל-קרי ציון 223, וע' הרהור-כדבור ציון 119 ואילך (ושם ציון 124, שי"ח).
  30. ↑ ברכת ראש שם, בד' תוס' שם.
  31. ↑ עי' א"ר שם, ועי' ציון 160.
  32. ↑ ע"ע הרהור-כדבור ציון 178 ואילך.
  33. ↑ א"ר שם בשם אביו הרב.
  34. ↑ עי' רמ"א דלהלן.
  35. ↑ עי' רמ"א או"ח קלט ג, ועי' ביאור הלכה סי' קמא ס"ב ד"ה לבטלה, בדעתו.
  36. ↑ עי' עמק ברכה שם.
  37. ↑ ע"ע מקרא מגלה. עמק ברכה שם.
  38. ↑ עי' עמק ברכה שם.
  39. ↑ ע"ע זבח-רשעים ציון 55 ואילך, וע' תפלה.
  40. ↑ עי' ציון 160, וע"ע תפלה. עי' ביאור הלכה סי' קד ס"ז ד"ה ויהיה, ועי"ש שנסתפק שאפשר שאף לחולקים וסוברים ששומע אינו כמוציא בשפתיו, אסור לו לצאת יד"ח בשמיעה (ועי' ציון 48).
  41. ↑ א"ר שם וצל"ח שם, בד' ראשונים הסוברים שצריך להפסיק בתפלה ובברכות לשמיעת דברים שבקדושה ואין השמיעה חשובה הפסק (עי' ציונים 68, 69), וכעי"ז בשו"ת האלף לך שלמה (ר"ש קלוגר) או"ח סי' לה ובביאור הלכה סי' קד שם; ברכת ראש שם, בד' רש"י ברכות כ ב ד"ה כדאשכחן; עמק ברכה שם, בד' הראשונים הסוברים שאדם שאינו יכול לקרות בתורה כגון סומא (ע"ע) אינו יכול לעלות לתורה ולברך (ע"ע קריאת-התורה, ועי' להלן), ובד' הראשונים הסוברים שהשומע קריאת מגילה (ע"ע מקרא-מגלה) מאחר אינו מברך על שמיעתו ברכת "על מקרא מגלה" (ע"ע הנ"ל). ועי' קה"י ברכות סי' יב אות ב ומשנת יעבץ שם, שלסוברים שגדר דין שומע כעונה הוא שעל ידי השמיעה מצטרף השומע לדיבורו של המשמיע (עי' ציון 15), אין השומע חשוב כמוציא בשפתיו, שהרי אינו יוצא אלא על ידי דיבורו של המשמיע. ועי' ציון 49.
  42. ↑ עי' ציונים 68, 69. א"ר שם, בשם אביו הרב; צל"ח שם.
  43. ↑ עי' ציון 86. צל"ח שם.
  44. ↑ עי' ציון 168. ברכת ראש שם, בד' רש"י שם.
  45. ↑ עי' א"ר שם, ועי' ציון 168.
  46. ↑ עי' טוש"ע או"ח קמא ב ושו"ע שם קלט ג. עמק ברכה שם.
  47. ↑ ע"ע מקרא מגלה. עמק ברכה שם.
  48. ↑ ביאור הלכה סי' קד שם.
  49. ↑ עי' בכור שור ברכות נד ב, ושיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' סי' ד אות ה, בדעתו; עי' שו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב או"ח סי' ז (ד"ה שמעינן), בד' שו"ת מהר"ם אלשקר סי' י (נדפס גם בשו"ת הרא"ם סי' מב); עי' קונטרסי שיעורים (גוסטמאן) נדרים שיעור א אות כב (צד ד').
  50. ↑ בכור שור שם.
  51. ↑ קונטרסי שיעורים שם.
  52. ↑ עי' ציון 305.
  53. ↑ ע"ע קריאת שמע.
  54. ↑ דברים ו ז.
  55. ↑ שמות יג ח.
  56. ↑ עי' אפרקסתא דעניא שם, בד' מהר"ם אלשקר שם. ועי' המאיר לעולם שבציון 12, וצ"ב אם חולק.
  57. ↑ ר"ת ור"י בתוס' ברכות כא ב ד"ה עד; או"ז הל' תפלה סי' צז, שכן נראה; שו"ת הרשב"א (ח"ה סי יג, הובא בב"י או"ח כה) לענין הפסק בתפלת שמו"ע (עי' להלן), ועי' אגור הל' תפלין סי' לח (הובא בב"י שם) בד' הרשב"א שה"ה לענין הפסק בין הנחת תש"י להנחת תש"ר (עי' להלן), ועי' מגן גבורים סי' כה שלט"ג ס"ק י בד' הב"י שם, שלד' הרשב"א אינה חשובה הפסק אלא לענין תפלת שמו"ע אבל לענין הנחת תפלין אינה חשובה הפסק, וצ"ב החילוק; עי' אגור הל' תפלה סי' קמט בשם חכמי אשכנז.
  58. ↑ עי' ציון 23.
  59. ↑ צל"ח ברכות כא ב, וכעי"ז בביאור הלכה סי' קד. וכ"מ בא"ר סי' עה ס"ק ז.
  60. ↑ ר"ת ור"י בתוס' שם; שו"ת הרשב"א שם.
  61. ↑ ע"ע הנחת תפלין ציון 351 ואילך וע' תפלה, ועי' שו"ע או"ח כה י.
  62. ↑ האגור שם בד' הרשב"א (ועי' מגן גבורים שבציון 57).
  63. ↑ עי' ציון 15.
  64. ↑ עי' לעיל.
  65. ↑ עי ציון 150 ואילך, וע"ע כל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו ציון 575 ואילך.
  66. ↑ בני ציון (לכטמאן) או"ח סי' קד ס"ק ח ד"ה ונראה, בד' ר"ת ור"י בתוס' שם. וכ"מ ברשב"א שם, שאחר שכתב שיוצא ידי חובת קדיש וקדושה וברכו בשמיעה משום שומע כעונה, הוסיף שלפיכך לא ישתוק וישמע כשעומד באמצע תפלה, ומ' שהאיסור הוא משום שיוצא ידי חובה. ועי' שו"ת האלף לך שלמה (ר"ש קלוגר) או"ח סי' לה, טעם אחר לכך שחשוב הפסק.
  67. ↑ בני ציון שם.
  68. ↑ רס"ג ור"ח הובאו באבודרהם סדר שחרית של חול (שמונה עשרה); רש"י סוכה לח ב ד"ה הוא (הב') ושכ"ה ד' בה"ג, ומחז"ו סי' לד; תוס' ברכות שם, שכן נהגו העם וגדול המנהג; ראבי"ה ברכות סי' סו, שכן פסקו הגאונים; ר"ן סוכה לח ב (יט ב) שכן עיקר; שו"ע או"ח קד ז.
  69. ↑ רס"ג ור"ח באבודרהם שם; רש"י שם ושכ"ה ד' בה"ג, ומחז"ו שם; תוס' שם; ראבי"ה שם שכן פסקו הגאונים; שו"ע שם.
  70. ↑ ב"י שם, בד' גאונים וראשונים שבציון 68.
  71. ↑ עי' ציון 41.
  72. ↑ א"ר שם וצל"ח שם ושו"ת האלף לך שלמה שם, וכעי"ז בביאור הלכה שם.
  73. ↑ עי' לעיל.
  74. ↑ תר"י ברכות כא ב (יג ב), בד' רה"ג וסיעתו (הובאו ד' רה"ג בס' האשכול (אלבק) הל' תפלה) והרי"ף.
  75. ↑ עי' לעיל.
  76. ↑ עי' לעיל ולהלן.
  77. ↑ בני ציון שם, בד' תר"י שם.
  78. ↑ ציון 564 ואילך.
  79. ↑ ציון 150 ואילך.
  80. ↑ עי' אחרונים דלהלן. ועי' ציון 106 ואילך, מחלוקת ראשונים ואחרונים אם צריך שיתכוין לצאת ידי חובה כדי שיצא ידי חובתו משום שומע כעונה.
  81. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  82. ↑ ע"ע ברכה-שאינה-צריכה ציון 1 ואילך, וע' לא-תשא-את-שם-אלקיך-לשוא ציון 23 ואילך.
  83. ↑ צל"ח ברכות כא ב, בד' הסוברים ששמיעה חשובה הפסק בתפלה ובברכות (עי' ציון 57); עי' הג' רע"א לשו"ע סי' קד ס"ו, שיכול לכוין בדרך תנאי שאינו רוצה לצאת יד"ח בשמיעתו אלא אם כן הוא מחוייב בדבר, ומ' שאם לא כיוון בתנאי זה, עובר באיסור לא-תשא (ועי' אבני נזר או"ח סי' תמט אות ה-ו, שתנאי כזה אינו מועיל).
  84. ↑ עי' ציון 23.
  85. ↑ עי' צל"ח שם.
  86. ↑ צל"ח שם בד' הראשונים הסוברים ששמיעה אינה חשובה הפסק בתפלה ובברכות (עי' ציון); אבני נזר שם.
  87. ↑ עי' ציון 41.
  88. ↑ ע"ע הרהור-כדבור ציון 191. צל"ח שם.
  89. ↑ עי' לעיל. עי' אבני נזר שם אות יא.
  90. ↑ אבני נזר שם אות ח, וע"ע ברכה-שאינה-צריכה.
  91. ↑ עי' ציון 249.
  92. ↑ שלום יהודה (פלצ'ינסקי) מועד סי' פד אות ב.
  93. ↑ תוס' ברכות כא ב ד"ה עד, וסוכה לח ב ד"ה שמע: שמא; ספר הבתים שערי ברכות שער ב אות ב, בשם הראב"ד; מאירי סוכה לח ב.
  94. ↑ תוס' סוכה שם, וכעי"ז בתוס' ברכות שם: חשיבא טפי הידור מצוה.
  95. ↑ מאירי שם. וכ"מ בראבי"ה סי' תקמו (ועי"ש במהד' דבליצקי הערה יג, שאפשר שאי"ז כוונת הראבי"ה).
  96. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו וח"ה סי' יג (הובא בב"י סי' כה); שאג"א סי' ו.
  97. ↑ עי' ציון 12.
  98. ↑ המאיר לעולם סי' ו בד' השאג"א שם.
  99. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  100. ↑ עי' ציון 93.
  101. ↑ ע"ע ברב-עם-הדרת-מלך ציון 30 ואילך.
  102. ↑ שו"ע הרב דלהלן.
  103. ↑ שו"ע הרב דלהלן.
  104. ↑ שו"ע הרב או"ח סי' ריג ס"ו, ועי' בד קודש (רב"ד פוברסקי) מועדים עמ' עג, שהוסיף, שדין "ברוב עם" אינו מתקיים כלל בברכה שאינה שייכת לכולם כאחד, לפי שאין דין ברוב עם מתקיים אלא בברכה החשובה "ברכת רבים", ואין חשובה ברכת רבים אלא ברכה השייכת לכולם כאחד. ועי' בי' הגר"א או"ח סי' ח ס"ד (הובא במ"ב שם ס"ק יג ובשעה"צ ס"ק יז) ומ"ב שם בד' הפמ"ג שם ורע"א לשו"ע שם, שאף בברכה שאינה שייכת לכולם כאחד, כגון שהיו כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטלית בפני עצמה, עדיף שהאחד יוציא את כולם ידי חובה משום "ברוב עם", וצ"ב אם סוברים שדין ברוב עם אמור בכל הברכות והוא עדיף על הדין שלכתחלה אין ראוי לצאת ידי חובה בשמיעה, או שסוברים שלכתחלה יכול לצאת ידי חובה בשמיעה (כד' ראשונים ואחרונים שבציון 96).
  105. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' ציון 297 ואילך, אם השומע יוצא ידי חובת תקיעת שופר משום שומע כעונה.
  106. ↑ ועי' בעה"מ ר"ה כח ב (ז א) וב"י או"ח סי' ריג ושו"ע שם ג.
  107. ↑ ע"ע הנ"ל.
  108. ↑ עי' גאונים וראשונים דלהלן.
  109. ↑ עי' בעה"מ ר"ה כט א (ז א) בשם יש שסבורים לומר: לשמוע ולהשמיע לשום תקיעת שופר כל שהוא אפילו שלא לשום מצוה.
  110. ↑ שעורים לזכר אבא מרי (רי"ד סולוביצ'יק) ח"א קונטרס בעניני קריאת שמע הערה 56 (עמ' מב-מג), בד' בעה"מ שם.
  111. ↑ ע"ע מצוות צריכות כונה וע' מתעסק. שעורים לזכר אבא מרי שם.
  112. ↑ עי' סמ"ג עשין כז (הובא בב"י או"ח קצג), ובי' מהר"א שטיין שם, בדעתו; העמ"ש שאי' קנד בד' בה"ג הל' ר"ה; חזון יחזקאל מלואים לחדושים לתוספתא ר"ה בד' הרמב"ם חמץ ומצה פ"ו ה"ג ושופר פ"ב ה"ד. וכן מצדד בחזו"א או"ח סי' כט ס"ק א.
  113. ↑ עי' ציון 15.
  114. ↑ חזו"א שם.
  115. ↑ חזו"א שם. ועי' כעי"ז בחזו"י שם בד' הרמב"ם, אלא שלדעתו לא אמר כן הרמב"ם אלא בתקיעת שופר לפי שמעשה התקיעה אף הוא בכלל המצוה (לסוברים כן, ע"ע תקיעת שופר), אבל בחזו"א לא חילק ולדעתו בכל שומע כעונה כ"ה.
  116. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  117. ↑ העמ"ש שם.
  118. ↑ העמ"ש שם. וע"ע מצוה-בו-יותר-מבשלוחו, מחלוקת אחרונים אם אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו" במצוה שיוצא ידי חובתה משום שומע כעונה.
  119. ↑ רי"ץ גיאת הל' ר"ה בשם רב האיי גאון; עי' העיטור עשרת הדברות הל' שופר ד"ה שלחו, והעמ"ש שם ותבואות השדה (דייטש) ח"א ש"ב (ד"ה והנה הרבה וד"ה בתוס'), בדעתו.
  120. ↑ ע"ע מצוות צריכות כונה.
  121. ↑ ע"ע הנ"ל, וע"ע לשמה: עשייתן בסתם.
  122. ↑ ע"ע לשמה ציון 655 ואילך.
  123. ↑ עי' תבואות השדה דלהלן, שפי' כן ד' העיטור, ועי' בעיטור שם שהשומע אינו צריך אלא כונה לשמוע, ובהכרח שאף לענין שמיעתו מאחרים אומרים "סתמא לשמה".
  124. ↑ תבואות השדה שם.
  125. ↑ מנחת שלמה דלהלן.
  126. ↑ שו"ת הרא"ש כלל ד סי' יט, הובא בטור או"ח נט; לבוש או"ח סי' נט ס"ד. וכ"כ במנחת שלמה ח"א או"ח סי' א. ועי' דע"ת למהרש"ם או"ח סי' תרצ, שתמה מהרא"ש הנ"ל על המג"א סי' תרצ ס"ק טו שכ' ע"פ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תסז שהשומע א"צ לכוין בכל תיבה ששומע, ועי' לבושי שרד למג"א שם, שאף דברי המג"א אינם אמורים במי שפנה לבו לדברים אחרים, ועפ"ז מיושב, ועי' ציון 135.
  127. ↑ ע"ע ברכות: הלשון והכונה, וע' כונה: כוונת הלב.
  128. ↑ לבוש שם.
  129. ↑ עי' לבוש שם.
  130. ↑ עי' ציון 140.
  131. ↑ שו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' מה ד"ה וי"ל, ועי"ש ד"ה מבואר, אופן נוסף, וצ"ב.
  132. ↑ ארץ צבי שם ד"ה נלע"ד.
  133. ↑ ארץ צבי שם.
  134. ↑ ארץ צבי שם, ושם שאע"פ שהאומר אמר את התיבות כתקנן, השומע שלא שמען כתקנן אינו יוצא יד"ח.
  135. ↑ ארץ צבי שם ד"ה ובהאי; אגרת הפורים (ספטימוס) פ"ג הע' עא בשם ר"ח קניבסקי.
  136. ↑ ארץ צבי שם. וצ"ב לד' הלבוש שבציון 129, שהטעם שכשפנה לבו לדברים אחרים אינו יוצא יד"ח הוא משום שאינו מכוין כלל, אם כשמביט בספר יוצא יד"ח, שאפשר שכשרואה בעיניו יש לו קצת כונה, או שמא אף כשרואה בעיניו, כל ששט במחשבתו בדברים אחרים אינו מכוין.
  137. ↑ לבוש ורע"א דלהלן.
  138. ↑ ע"ע ברכות ציון 110, וע' לשון-הקדש ציון 86.
  139. ↑ עי' טוש"ע או"ח קצג א: אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה, ועי' פמ"ג או"ח סי' סב א"א ס"ק א ורע"א למשניות מגילה פ"ב מ"א, בדעתם; לבוש או"ח סי' קצג ס"א; עי' מג"א סי' קצג ס"ק ב ומחצה"ש שם בדעתו; רע"א שם, בד' תוס' ברכות מה ב ד"ה שאני והרא"ש ברכות פ"ז סי' ו.
  140. ↑ עי' רש"י בראשית מא טו. שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' סי' ד אות כד.
  141. ↑ שיח השדה שם.
  142. ↑ עי' לעיל.
  143. ↑ עי' תר"י ברכות מה ב (לג א) בשם "יש שהיו אומרים"; שו"ע הרב או"ח סי' קפה ס"א; חלקת יואב מהדו"ת סי' א.
  144. ↑ עי' ציון 22.
  145. ↑ חלקת יואב שם.
  146. ↑ עי' שאג"א סי' ו, ועי' פמ"ג או"ח סי' קמ משב"ז ס"ק ז בד' האו"ז הל' שחיטה סי' סז.
  147. ↑ עי' ציונים 60, 69.
  148. ↑ ע"ע תפלה. עי' שבה"ל סי' כ בשם ר' אברהם ב"ר שלמה, ושאג"א שם.
  149. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' פמ"ג א"א סי' קד ס"ק ז. ועי' שו"ת האלף לך שלמה סי' לה הערה א, שה"ה בערום שאסור לו לדבר דברים שבקדושה, ועי' ציון 160 ואילך.
  150. ↑ ציון 564 ואילך.
  151. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 575 ואילך.
  152. ↑ עי' ציון 12.
  153. ↑ המאיר לעולם סי' ו, בד' השאג"א שם.
  154. ↑ עי' תוס' דלהלן.
  155. ↑ ע"ע בעל-קרי: תקנת עזרא, ושם על הדברים שהוא אסור בהם.
  156. ↑ עי' א"ר דלהלן.
  157. ↑ ע"ע לא-יראה-בך-ערות-דבר ציון 36 ואילך, וע"ע ערוה.
  158. ↑ עי' ביאור הלכה דלהלן.
  159. ↑ ע"ע זבח-רשעים ציונים 55, 56.
  160. ↑ עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד: תמן אמרין אפילו לשמוע דברי תורה אסור (ועי' או"ש שבציון 168), ותוס' ברכות כ ב ד"ה כדאשכחן בביאור הגמ' שם, לענין בעל קרי (ועי' תבואת שור יו"ד סי' א ס"ק סט, שהשמיעה ששמעו ישראל במתן-תורה האמורה בגמ' שם, היא שמיעה שמקיימים בה את חיובם, והיא כשמיעה לצאת יד"ח); א"ר סי' עה ס"ק ז בשם אביו הרב, ומג"א סי' עה ס"ק ב ומחצה"ש שם בדעתו, ותבו"ש שם בד' הפר"ח יו"ד סי' א ס"ק לז והט"ז יו"ד שם ס"ק יט והש"ך שם ס"ק לז, לענין ערום; עי' ביאור הלכה סי' קד ס"ז ד"ה ויהיה, לענין הנצרך לנקביו.
  161. ↑ ע"ע בעל-קרי ציון 223, וע' הרהור-כדבור ציון 119 ואילך (ושם ציון 124, שי"ח), לענין בעל קרי, וע"ע הרהור-כדבור ציון 178 ואילך, לענין ערום, ועי' בירור הלכה (זילבר) או"ח סי' צב ס"א ע"פ הגהמ"י תפלה פ"ד ה"י, לענין נצרך לנקביו, וכ"מ בביאור הלכה שם (ועי' אורח נאמן או"ח סי' צב ס"א אות ד, שחולק, ועי' מאמר רש"ב ולדנברג בצהר אהל ברוך עמ' תקנה ואילך).
  162. ↑ עי' ציון 23.
  163. ↑ א"ר שם; ברכת ראש ברכות כ ב לרש"י ד"ה כדאשכחן, בד' תוס' ברכות שם.
  164. ↑ עי' ציון 41.
  165. ↑ עי' ביאור הלכה שם לענין בעל קרי, ומ"מ הסתפק לענין הנצרך לנקביו, שאפשר שדוקא בעל קרי אסור משום חומרתו.
  166. ↑ עי' ציונים 15, 16.
  167. ↑ קה"י ברכות סי' יג אות ד: אפשר.
  168. ↑ ברכת ראש שם, בד' רש"י שם, ואו"ש ק"ש פ"ד ה"ח: יתכן, בד' הירושלמי שם (ועי"ש שמ"ש בירושלמי שם שאסור לשמוע דברי תורה, לא אמרו כן אלא בדעת הבבלי, וזהו שאמרו: תמן אמרין), לענין בעל קרי; עי' א"ר שם, בד' הסוברים שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו (עי' ציון 41), לענין ערום; עי' ביאור הלכה שמסתפק בדבר, בד' הסוברים שהשומע אינו חשוב כמוציא בשפתיו, לענין הנצרך לנקביו.
  169. ↑ עי' לעיל.
  170. ↑ עי' לעיל.
  171. ↑ עי' א"ר שם וברכת ראש שם.
  172. ↑ ציון 564 ואילך.
  173. ↑ ציון 150 ואילך.
  174. ↑ עי' רמ"א או"ח עט א, שאסורה, ועי' מחצה"ש סי' עט למג"א ס"ק ד, שהטעם הוא משום שהשומע כעונה.
  175. ↑ עי' תבואת שור יו"ד סי' א ס"ק סט.
  176. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן, ועי' ציונים 180, 184 ואילך, על ברכת המצוות.
  177. ↑ עי' תוס' פסחים קא א ד"ה ור"י, ומג"א סי' קסז ס"ק יט ובי' הגר"א שם ס"ו, בדעתם; עי' תניא רבתי ענין ברכת המוציא, וא"ר או"ח קסז ס"ק יג, בדעתו; ב"י או"ח קסז; ט"ז שם ס"ק ח; מג"א שם; א"ר שם; עי' בי' הגר"א שם, ושעה"צ שם ס"ק מא, בדעתו; שו"ע הרב או"ח סי' קסז ס"י; ח"א כלל ה סי"א; ביאור הלכה שם ד"ה אבל. ועי' פמ"ג או"ח סי' קסז משב"ז ס"ק ח, שכשהפסיק המשמיע, והשומע לא הפסיק, יצא השומע ידי חובתו, ועי' ביאור הלכה שם, שתמה שהרי זו ברכה לבטלה ואינה מועילה אף לשומעים, וע"ע ברכה-שאינה-צריכה ציונים 12, 13.
  178. ↑ ב"י שם. וצ"ב אם תלוי במחלוקת בגדר דין "שומע כעונה" אם יוצא השומע בדיבור המשמיע או שיוצא בשמיעה שעל ידה הוא חשוב כאילו דיבר בעצמו, עי' ציון 15 ואילך.
  179. ↑ ע"ע ברכות: בהפסק. עי' ב"י שם; מג"א שם.
  180. ↑ שו"ע הרב שם.
  181. ↑ עי' הרוקח הל' סעודה סי' שכט, וב"י וד"מ ורמ"א או"ח קסז ו, בדעתו (ועי' ביאור הלכה שם, שיש ט"ס בדברי הרוקח, ולפי"ז אין זו כוונתו); רמ"א שם, ושכ"ה ד' האו"ז הל' ברכת המוציא סי' קמד (ועי' ביאור הלכה שם, שאין ראיה מדברי האו"ז); ב"ח או"ח סי' קסז, ושכן מוכח מרש"י ברכות מ א ד"ה טול; דברי חמודות לרא"ש ברכות פ"ו סי' כב (אות סד); גינת ורדים או"ח כלל א סי' מג; ערוה"ש או"ח סי' קסז סי"ד-טז.
  182. ↑ עי' אורח משפט (ראי"ה קוק) או"ח סי' לח. וצ"ב אם תלוי במחלוקת בגדר דין "שומע כעונה" אם יוצא השומע בדיבור המשמיע או שיוצא בשמיעה שעל ידה הוא חשוב כאילו דיבר בעצמו, עי' ציון 15 ואילך.
  183. ↑ עי' גינת ורדים שם; ערוה"ש שם; אורח משפט שם.
  184. ↑ עי' גינת ורדים שם; פמ"ג או"ח סי' קסז משב"ז ס"ק ח; ביאור הלכה סי' כה ס"י ד"ה אם.
  185. ↑ ע"ע ברכות-הנהנין ציון 206 ואילך.
  186. ↑ עי' לעיל.
  187. ↑ עי' גינת ורדים שם.
  188. ↑ עי' ט"ז שם. וכ"מ בבאר היטב סי' כה ס"ק יא, ועי' ביאור הלכה שם.
  189. ↑ יד אליהו (רגולר) כתבים אות ב ס"ק יח: אולי; שו"ת רב פעלים ח"א או"ח סי' י; חזו"א או"ח סי' כט ס"ק ו ושם סי' ל ס"ק ב; קה"י ברכות סי' יא בד' הרא"ש שהובא בטור או"ח רפא.
  190. ↑ חזו"א סי' ל ס"ק ב.
  191. ↑ ע"ע ברכות: שינוי המטבע.
  192. ↑ עי' שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' סי' ד אות ג, ע"פ גמ' גיטין טו ב וטז א שדנו בכמה דברים אם יכולים לעשותם כשחציים באופן אחד וחציים באופן אחר; קונ' פותח דברים (פרידמאן, נד' בסו"ס אהל משה (קאצנלנבוגן)) הל' תפילין אות ג, ע"פ גמ' גיטין הנ"ל; הר צבי או"ח סי' ס, ע"פ גמ' גיטין הנ"ל, ועי"ש כמה ראיות שאומרים כן אף במה שלא נתפרש בגמ' שם.
  193. ↑ עי' תר"י ברכות מז א (לה א), וקונ' פותח דברים שם אות ד, בדעתו; עי' יש נוחלין (ר"א הורוויץ) אזהרת התפלה הגהה ג, ושיח השדה שם, בדעתו; עי' שו"ת רע"א מהדו"ק סי ז וחי' רע"א ברכות כ ב, ושו"ת רב פעלים שם והר צבי שם וקה"י שם, בדעתו; עי' א"א (בוטשאטש) סי' תצד, ושיח השדה שם, בדעתו; עי' שעה"צ סי' קכד ס"ק מז.
  194. ↑ יש נוחלין שם.
  195. ↑ עי' אחרונים להלן.
  196. ↑ תהלים קיח כו.
  197. ↑ תהלים שם שם. סוכה לח ב, וע"ע הלל ציון 290 ואילך. עי' הר צבי דלהלן.
  198. ↑ עי' פמ"ג או"ח סי' תר"צ א"א ס"ק ז, הובא במ"ב שם ס"ק יט, וע"ע מקרא-מגלה. עי' שלמי תודה דלהלן.
  199. ↑ עי' ציון 189. הר צבי או"ח סי' ס ד"ה ולכאו' י"ל, והוכיח כן מגמ' סוכה שם. וכ"כ בשלמי תודה (פלמן) פורים סי' יט אות א ואות ה (ד"ה והנה).
  200. ↑ ע"ע ברכות: שינוי המטבע.
  201. ↑ שלמי תודה שם.
  202. ↑ עי' לעיל. הר צבי שם. וכ"כ בשלמי תודה שם.
  203. ↑ שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' סי' ד אות ג; עי' קה"י ברכות סי' יא, ועי"ש שלפי"ז תמה על הרא"ש הסובר שאין יוצאים יד"ח בברכה שחציה באמירה וחציה בשמיעה (עי' קה"י בדעתו, שבציון 189) מגמ' סוכה הנ"ל. וכ"מ קצת בשעה"צ סי' קכד ס"ק מז, שמדמה שמיעת מקצת ואמירת מקצת במגילה, לשמיעת מקצת ברכה ואמירת מקצתה.
  204. ↑ שיח השדה שם.
  205. ↑ עי' ציון 189.
  206. ↑ שו"ת באר חיים (מליניק) סי' יב.
  207. ↑ עי' שו"ת תורה לשמה (המיוחס לב' בא"ח, עי' יבי"א ח"ח או"ח סי' ט) סי' מו, שבתפלת שמו"ע יוצאים יד"ח באופן שמקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, ועי' רב פעלים (לב' בא"ח) שבציון 189, שברכה שמקצתה באמירה ומקצתה בשמיעה אין יוצאים בה יד"ח; עי' קה"י ברכות סי' יא ד"ה ומרן (במוסגר).
  208. ↑ עי' ציון 193. קה"י ברכות סי' יא; מנח"ש ח"א סי' כ ד"ה ודאתינן.
  209. ↑ מנח"ש שם.
  210. ↑ עי' ציון 193.
  211. ↑ עי' צד א' בחזו"א או"ח סי' ל ס"ק ב; קונ' פותח דברים (פרידמאן, נד' בסו"ס אהל משה (קאצנלנבוגן)) הל' תפילין אות ד.
  212. ↑ קונ' פותח דברים שם.
  213. ↑ צד' ב בחזו"א שם, ושכן עיקר.
  214. ↑ ע"ע ברכות הודאה: ברכת הגומל.
  215. ↑ עי' ברכות נד ב, וע"ע הנ"ל ציון 45 ואילך.
  216. ↑ עי' רע"א דלהלן. ועי' קה"י ברכות סי' כו (ד"ה וכפי) שאף אם בירך לעצמו בנוסח "שגמלך" יצא יד"ח.
  217. ↑ הג' רע"א לשו"ע או"ח סי' ריט ס"ד; שו"ת כת"ס או"ח סי' כז; אבנ"ז או"ח סי' מ אות א.
  218. ↑ קה"י שם בדעת רע"א שם, ושם שכ"ה ד' הטור או"ח ריט.
  219. ↑ קה"י שם.
  220. ↑ עי' רע"א שם, שמ' שנקט כן בד' הרא"ש שהובא בטור שם. וכן הוא בצד א' בקה"י שם בד' הרא"ש.
  221. ↑ צד א' בקה"י שם בד' הרא"ש שם.
  222. ↑ קה"י שם.
  223. ↑ קה"י שם. וכעי"ז בשיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' סי' ד' סוף אות ג, לענין ברכת "שלא עשני גוי" וכיוצא.
  224. ↑ קה"י שם.
  225. ↑ קה"י שם. וצ"ב שאפשר שאע"פ שנוסח הברכה אינו מתייחס אלא למשמיע, מ"מ תוכן הברכה אינו מתייחס אליו בדוקא, ולפיכך יועיל אף לשומע.
  226. ↑ ועי' הג' רע"א שם.
  227. ↑ עי' משנה דלהלן; עי' גמ' ברכות דלהלן; רמב"ם ברכות פ"א הי"א, בכל הברכות.
  228. ↑ משנה ר"ה כט א, בתקיעת שופר; ברכות כ ב, בברכת המזון; טוש"ע או"ח תקפט א, בתקיעת שופר.
  229. ↑ חזו"א או"ח סי' יט ס"ק א.
  230. ↑ עי' ציון 15.
  231. ↑ עי' לעיל.
  232. ↑ חזו"א שם סי' כט ס"ק א.
  233. ↑ עי' ציונים 21, 22.
  234. ↑ שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' סי' ד אות יט, לד' זו.
  235. ↑ עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג.
  236. ↑ עי' רמב"ם ברכות פ"א הי"א.
  237. ↑ ציון 124 ואילך.
  238. ↑ עי' ד"מ או"ח קפג אות ב, וב"ח שם בדעתו.
  239. ↑ עי' ב"ח שם.
  240. ↑ ציון 687.
  241. ↑ עי' תר"י ברכות נג ב (מ א).
  242. ↑ עי' ב"ח או"ח סי' קפא.
  243. ↑ עי' יש"ש חולין פ"ח ס"י.
  244. ↑ עי' ציונים 80, 81. עי' אחרונים דלהלן.
  245. ↑ ע"ע קריאת-התורה. עי' מהרל"ח דלהלן.
  246. ↑ עי' צל"ח ורע"א שבציון 83, לענין השומע ברכה שאינו מחוייב בה, שלדעתם עובר באיסור לא-תשא. ועי' ציון 255, שיש מצדדים לומר שמחלוקת תנאים היא.
  247. ↑ עי' ציון 7.
  248. ↑ שיח השדה שער ברכת ד' סי' ד אות א ד"ה איברא.
  249. ↑ תורת הקנאות סוטה ל ב; עי' הגהות מהרל"ח לטור או"ח קמא, ויבי"א ח"ד או"ח סי' ח אות יט ד"ה והנה, בדעתו; חזו"א או"ח סי' כט ס"ק א. וכ"כ בשלום יהודה (פלצ'ינסקי) מועד סי' פד אות ב.
  250. ↑ שיח השדה שם.
  251. ↑ עי' לעיל.
  252. ↑ תורת הקנאות שם. ועי' יבי"א ח"ה אוח סי' יא סוף אות א (במוסגר), באופ"א.
  253. ↑ עי' לעיל.
  254. ↑ עי' ציון 13. שלום יהודה שם.
  255. ↑ עי' תורת הקנאות שם, בביאור מחלוקת ר"ע ור"א בן ריה"ג בשירה שאמרו ישראל כשעלו מן הים, אם אמרוה כגדול המקרא את ההלל או כקטן המקרא את ההלל, ששירה זו לא היו מצווים לאומרה, ונחלקו אם דין שומע כעונה אמור אף בדיבור כזה, ועי"ש שאולי זו כוונת העיון יעקב לעין יעקב סוטה שם.
  256. ↑ הר צבי דלהלן.
  257. ↑ דברים כה ז. ע"ע חליצה ציון 454.
  258. ↑ דברים שם ח. ע"ע הנ"ל ציון 455.
  259. ↑ ע"ע הנ"ל: הקריאה. הר צבי דלהלן.
  260. ↑ עי' ר"ח סולוביציק שהובא בהגש"פ מבית לוי עמ' קו-קז ועמק ברכה (פומרנצ'יק) נשיאת כפים אות ה ואבי עזרי נשיאת כפים פי"ד הי"א, בד' הבית הלוי עה"ת ענינים שונים שבסוף קונ' חנוכה, לענין ברכת כהנים, ועי' ציון 282 ואילך; הר צבי או"ח סי נז. וכעי"ז במנחה חריבה סוטה לח ב, בד' הבית הלוי שם.
  261. ↑ עי' ר"ח סולוביציק שם ועמק ברכה שם ואבי עזרי שם, בד' הבית הלוי שם; הר צבי שם. ועי' ר"ח סולוביצ'יק שם ועמק ברכה שם, שאע"פ שגדר דין שומע כעונה הוא שמצטרף השומע לדיבורו של המשמיע (עי' ציון 15 ואילך), מ"מ כיון שלא שמעו האחרים את אמירתו, אינו יוצא יד"ח.
  262. ↑ ע"ע קריאת-שמע, ושם שלהלכה אף אם לא השמיע לאזניו יצא. חזו"א דלהלן.
  263. ↑ ע"ע מקרא-מגלה וע' קריאת-התורה. טו"א ושאלת יעבץ ובית שלמה וחזו"א דלהלן.
  264. ↑ ע"ע כוס של ברכה: הברכות הטעונות כוס. חזו"א דלהלן.
  265. ↑ ע"ע מקרא מגילה. צפנת פענח דלהלן.
  266. ↑ עי' טו"א מגילה יט ב והר צבי או"ח סי' נז בדעתו; שו"ת בית שלמה או"ח סי' יז ד"ה ותירץ; חזו"א או"ח סי' כט ס"ק ג, ופי' כן צד א' בספק התוס' פסחים צט ב ד"ה ולא יפחתו (הב'); אבי עזרי נשיאת כפים פי"ד הי"א.
  267. ↑ עי' ציון 15.
  268. ↑ חזו"א שם. וכעי"ז בבית שלמה שם.
  269. ↑ עי' ציונים 21, 22.
  270. ↑ עי' אבי עזרי שם, ועי' להלן.
  271. ↑ עי' לעיל.
  272. ↑ אבי עזרי שם.
  273. ↑ עי' לעיל.
  274. ↑ אבי עזרי שם.
  275. ↑ שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה ד"ה השתא; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) או"ח סי' ח; צפנת פענח השמטה להל' גרושין פ"ב הט"ז (נד' בצ"פ לרמב"ם הפלאה עמ' נז).
  276. ↑ עי' שאילת יעבץ שם; עי' חסד לאברהם שם.
  277. ↑ עי ציון 21.
  278. ↑ עי' חזו"א שם, לד' זו.
  279. ↑ עי' לעיל.
  280. ↑ ע"ע מקרא מגילה, ושם שי"ח. חסד לאברהם שם.
  281. ↑ ע"ע נשיאת-כפים.
  282. ↑ עי' ר"י מלוניל מגילה כד א, שקטן אינו מוציא אחרים בנשיאת כפים משום שאינו מחוייב בדבר, ומ' שגדול מוציא אחרים משום שומע כעונה (ועי' הערות לר"י מלוניל מהד' מכון התלמוד הישראלי הע' 227); ראשית בכורים (ר"ב כהן) סי' ד, שכן המנהג בק"ק טריעסט באיטליא, ועי' מנחה חריבה סוטה לט א בשם רז"ס כהנא-שפירא, ששמע מב' בית הלוי, שאילו היה יודע ממנהג זה היה מבטל דעתו שבציון 287; עי' חזו"א או"ח סי' כט ס"ק ג: אפשר, והניח בצ"ע.
  283. ↑ עי' ציון 263.
  284. ↑ עי' ציון 266.
  285. ↑ עי' לעיל.
  286. ↑ חזו"א שם.
  287. ↑ בית הלוי עה"ת ענינים שונים שבסוף קונ' חנוכה; נחל איתן (ר"ח קניבסקי) סי' ה ס"ג ס"ק א אות ב, בד' הריב"א שהובא ברא"ש פסחים פ"א ס"י, שמצוה שא"א לעשותה ע"י שליח מברכים עליה ב"ל" ולא ב"על" (ע"ע ברכת המצוות: הנוסח) ומ' שנשיאת-כפים שמברכים עליה "לברך את עמו וכו'" א"א לעשותה ע"י שליח ומכאן שאין יוצאים בה משום שומע כעונה, וצ"ב שאפשר שאע"פ שאין יוצאים בה ע"י שליח מ"מ יוצאים בה משום שומע כעונה.
  288. ↑ עי' ציון 275.
  289. ↑ עי' לעיל.
  290. ↑ עי' חזו"א שם וקה"י ברכות סי' יג, בד' הבית הלוי שם, ועי' ציון 294 שיש שכתבו בדעתו באופ"א. ועי' קובץ עומקא דפרשה (רמת שלמה תשע"ב) עמ' 193 בשם רי"ש כהנמן, טעם נוסף, שברכת כהנים צריך הכהן לברכה באהבה (ע"ע נשיאת-כפים) ולענין דין "באהבה" אין מועילה שמיעה, ונ' שכוונתו כנ"ל שאין מועיל שומע כעונה בדיבור שנאמרו בו תנאים, ואף תנאי זה שצריך לאומרה "באהבה" בכלל.
  291. ↑ עי' לעיל.
  292. ↑ ע"ע נשיאת כפים. ר"ח סולוביציק שהובא בהגש"פ מבית לוי עמ' קו-קז ועמק ברכה (פומרנצ'יק) נשיאת כפים אות ה ואבי עזרי נשיאת כפים פי"ד הי"א, בד' הבית הלוי שם; רי"ש כהנמן, הובא בס' שיעורי משמר הלוי סוטה לח ב. ועי' עמק ברכה שם שכ"מ מדרשת הספרי (נשא פי' לט): אמור להם שיהא כל הקהל כולו שומע.
  293. ↑ עי' ציון 260.
  294. ↑ ר"ח סולוביצ'יק שם ועמק ברכה שם ואבי עזרי שם, בד' הבית הלוי שם, ועי' ציון 290 שיש שכתבו בדעתו באופ"א; רי"ש כהנמן שם. וכעי"ז במנחה חריבה סוטה לח ב בד' הבית הלוי שם, ובהר צבי או"ח סי' נז, ועי' קה"י שם שכ' באופ"א קצת.
  295. ↑ ע"ע תפלה.
  296. ↑ עי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' מז לאו"ח סי' קכח סי"א.
  297. ↑ עי' חזו"א אוח סי' כט ס"ק ד; זכרון שמואל עמ' קד; כתבי קה"י החדשים ר"ה סי' קכט ד"ה והנה; משאת המלך (רש"מ דיסקין) מועדים ר"ה סי' ו אות ב, בד' השאג"א סי' ו. ועי' שו"ת הר צבי או"ח ח"ב ס' פה ד"ה ובכלל, שנסתפק.
  298. ↑ ע"ע תקיעת שופר. כתבי קה"י החדשים שם; משאת המלך שם בד' השאג"א שם.
  299. ↑ עי' אהל יהושע עה"ת (רש"מ דיסקין) פ' בלק ומאמר רב"מ אזרחי במוריה רסב-רסד עמ' קטו, בשם רי"ז סולוביצ'יק, וע"ע תקיעת שופר.
  300. ↑ משאת המלך שם.
  301. ↑ ע"ע תקיעת שופר. חזו"א שם; זכרון שמואל שם.
  302. ↑ עי' חי' הגר"ח (מהד' מישור ב"ב תשס"ח) ר"ה כח ב וזכרון שמואל שם וקונטרס הביאורים (רמ"ש שפירא) ר"ה סי' ז, וע"ע הנ"ל.
  303. ↑ זכרון שמואל שם; שיעורי הרה"ג רי"ד סולוביצ'יק ר"ה כו ב (עמ' עג); קונטרס הביאורים שם.
  304. ↑ ע"ע הגדה-של-פסח ציון 20. שו"ת הרא"ם סי' מא (הובא בכנה"ג או"ח סי' תעג הגה"ט אות יג); שו"ת חת"ס או"ח סי' טו; מנ"ח מ' כא (מהד' מ"י אות ד) ושכן מוכח מגמ' פסחים קטז ב; מערכי לב (חזן) דרוש סד ערך יציאת מצרים (קמו ב), ושכן מוכח מגמ' פסחים שם.
  305. ↑ שו"ת מהר"ם אלשקר סי' י (נדפס גם בשו"ת הרא"ם סי' מב); הגדש"פ שבח פסח דיני מגיד אות ב, ועי' ישרי לב (חזן) אות ש שומע כעונה, שיישב הגמ' בפסחים שם לד' זו.
  306. ↑ ע"ע הגדה-של-פסח. עי' שבח פסח שם, והר צבי או"ח סי' נז, בדעתו.
  307. ↑ שמות יג ח. שבח פסח שם.
  308. ↑ עי' ציון 260. הר צבי שם, בד' השבח פסח שם.
  309. ↑ עי' מהר"ם אלשקר שם.
  310. ↑ עי' ציון 56. עי' שו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב או"ח סי' ז (ד"ה שמעינן) בד' מהר"ם אלשקר שם.
  311. ↑ כתבי קה"י החדשים פסחים סי' קט, בד' הסוברים שגדר דין שומע כעונה הוא ששמיעה מועילה כדיבור (עי' ציון 21), ואין השומע חשוב כמצטרף לדיבורו של המשמיע (עי' ציון 15).
  312. ↑ שמועת חיים פ' ערבי פסחים סי' קכד בשם רי"י קניבסקי.
  313. ↑ ציון 206 ואילך.
  314. ↑ דברים ח י.
  315. ↑ עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג.
  316. ↑ ציון 459 ואילך, וציון 465 ואילך.
  317. ↑ ויקרא כג טו.
  318. ↑ עי' ברייתא מנחות סה ב, ורש"י שם וביאור הלכה סי' תפט ס"א ד"ה ומצוה, בביאורה.
  319. ↑ עי' רב האי גאון שהובא בארחות חיים ספיה"ע סי' ד, וביאוה"ל שם, בדעתו. ולדעתם למדים מן הכתוב הנ"ל דינים אחרים, ע"ע ספירת-העומר.
  320. ↑ עי' שע"ת סי' תפט ס"ק ו, הובא במ"ב שם ס"ק ה.
  321. ↑ דברים ו ז. עי' שו"ת מהר"ם אלשקר סי' י (נדפס גם בשו"ת הרא"ם סי' מב).
  322. ↑ עי' ציון 56. עי' שו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב או"ח סי' ז (ד"ה שמעינן) בד' מהר"ם אלשקר שם.
  323. ↑ עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג ושו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו.
  324. ↑ עי' מ"ב סי' סא ס"ק מ, שכ"ה ד' רוב האחרונים.
  325. ↑ עי' דעת חכמים בתוספתא ר"ה פ"ב הי"ח ובברייתא ר"ה לד ב.
  326. ↑ עי' ד' רשב"ג בתוספתא שם ובבריתא שם.
  327. ↑ עי' גמ' דלהלן ורמב"ם דלהלן.
  328. ↑ עי' גמ' ר"ה שם לה א ורמב"ם תפלה פ"ח ה"י.
  329. ↑ ציון 402 ואילך.
  330. ↑ עי' טוש"ע או"ח תקצד א ורמ"א שם.
  331. ↑ עי' ציון 329, וע"ע ברכות-קריאת-שמע ציון 402 ואילך.
  332. ↑ ציון 403. ועי' מג"א סי' נט ס"ק ה ומ"ב שם ס"ק כב, שאף מי שאינו בקי אינו יוצא יד"ח. ועי' מ"ב שם ס"ק כג וביאור הלכה שם ס"ד ד"ה בפחות, שי"ס שאף בברכות-השחר* כ"ה, ויש חולקים.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שומע_כעונה&oldid=136814"