פרשני:בבלי:שבת נה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מיתיבי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?
אמר להם: מצוה קלה ציויתיו, שלא יאכל מעץ הדעת, ועבר עליה!
אמרו לו: והלא משה ואהרן, שקיימו את כל התורה כולה, ולמה הם מתו?
אמר להם הקב"ה בלשון הכתוב בספר קהלת: "הכל - כאשר לכל! כי מקרה אחד יקרה לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא"! שמאחר שנגזרה מיתה על האדם, כולם נכללו בגזירה זו.
הרי שאף על מי שלא חטא כלל נגזרה מיתה. וקשה על רב אמי.
ומשנינן: רב אמי, הוא דאמר כי האי תנא:
דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן - בחטאם שחטאו במי מריבה מתו. שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". שמתו קודם הכניסה לארץ.
ויש לנו לדייק, שאמר להם הקב"ה: הא אילו האמנתם בי, ולא חטאתם - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם!
מיתיבי: ארבעה אנשים, במשך כל הדורות, לא היו ראויים למות, ולא מתו אלא בעטיו בגללו של נחש, שהשיא את חוה בעץ הדעת, ועל ידי כן ירדה מיתה לעולם. ולא מחמת חטאם מתו, לפי שלא חטאו מימיהם 100 .
100. והקשו התוספות מהפסוק בקהלת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"? ותירצו שהפסוק מדבר על רוב בני אדם. והמהרש"א תירץ, שאף שכולם חוטאים אבל יש חטאים שאינם מחייבים מיתה אלא עונש אחר, ואותם ארבעה לא חטאו בחטא שיגרום להם חיוב מיתה. ותמה המהרש"א וכי אותם ארבעה היו יותר גדולים ממשה ואהרן? ותירץ, שבודאי משה היה גדול מהם, אלא שהם אף שמדרגתם היא פחות ממשה רבינו לא חטאו שום חטא, ומשה ואהרן אף שהיו יותר גדולים חטאו במי מריבה.
ואלו הם: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד.
וכולהו ידענו על כך מגמרא (בקבלה). לבר מישי אבי דוד, דמפרש ביה קרא שלא חטא מימיו.
דכתיב "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי, אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב". וצרויה היא אחות דוד. נמצא שאביגיל שהיא אחותה של צרויה, הרי היא בת ישי אבי דוד. ונקראת "בת נחש".
וכי בת נחש הואי, והלא בת ישי הואי? - דהכתיב בבני ישי, "ואחיותיהן צרויה ואביגיל"!? אלא, מכאן שלא חטא ישי. ולכן קראו לבתו "בת נחש". לומר: בת מי שמת רק בעטיו של נחש!
והוינן בה: האי ברייתא - מני היא?
אילימא אותו תנא, דתניא: "אמרו מלאכי השרת מפני מה קנסת מיתה, וכו'".
אי אפשר לומר כך.
שהרי לפי אותו תנא יש להקשות: והא איכא נמי משה ואהרן שלא חטאו.
אלא לאו, האי ברייתא - כרבי שמעון בן אלעזר היא. שאמר "אף משה ואהרן בחטאם מתו". ויש רק אותם ארבעה שמתו בלא חטא.
ושמע מינה, שכולם מודים שיש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון. וקשה על רב אמי.
ומסקינן: תיובתא דרב אמי תיובתא! 101
101. כתב המאירי: ואף על פי שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה. ומה נכבד המאמר: אף משה ואהרן בחטא מתו ומכאן ואילך ימחלו האחרים על כבודם. עד כאן לשונו.
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר כי ראובן חטא במעשה בלהה, אינו אלא טועה. לפי שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר". מלמד, שכולן שקולין כאחת! ונכתב כן לאחר מעשה בלהה כדי להוציא מלב הטועים, שלא יחשדוהו.
אלא מה אני מקיים איך נפרש את הפסוק "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו"? - מלמד, שבלבל מצעו של אביו. שהוציא את מטת יעקב מאהל בלהה, והכניסה לאהל לאה. ומעלה עליו הכתוב, כאילו שכב עמה.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל נקי אותו צדיק ראובן מאותו עון שמובן מפשטות הפסוק, ולא בא אירע מעשה זה של משכב בלהה לידו.
כי, וכי אפשר שעתיד זרעו של ראובן לעמוד על הר עיבל, ולומר "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבא חטא זה לידו של ראובן?! 102
102. ופירש רש"י: ויגזור הקב"ה שיהיו (בניו) מן המקללים. והיינו שבברכות והקללות שבהר גריזים והר עיבל עמדו ששה שבטים בהר גריזים שעליו נאמרה הברכה וששה בהר עיבל, ושבט ראובן היה בהר עיבל, ואי אפשר שיהיו בניו מקללים על חטא זה ויבא לידו. ובספר קהלת יצחק (וישלח, בפרחי ניסן) הוסיף ביאור נאה, (ועיקר הדברים כתב הפני יהושע כאן) שרש"י כתב (דברים כז, כד) שיש י"א ארורים כנגד י"א שבטים וכנגד שמעון לא כתב לפי שלא היה בליבו לברכו לפני מותו וכו'. ופירש שסדר הקללות נאמרו לפי השבטים שעמדו על הברכה והקללה, שעל הברכה עמדו "שמעון לוי ויהודה" וגו' וכנגד שמעון אין ארור, והראשון הוא "ארור האיש אשר יעשה פסל" וגו' והוא כנגד לוי שלא חטאו בעגל, והשני "ארור מקלה אביו ואימו" כנגד יהודה שמסר נפשו על הבטחתו לאביו להשיבו אליו, וכן הלאה (ראה שם). ולפי סדר הקללות יוצא שכנגד ראובן נאמר "ארור שוכב עם אשת אביו" וזו הוכחת הגמרא אפשר שחטא זה בא לידו ונכתב כנגדו ארור על חטא זה? ומוכח שמוצל אותו צדיק מאותו עון ולכן נכתב כנגדו ארור זה בדוקא.
אלא מה אני מקיים (מפרש) את הפסוק "וישכב את בלהה פילגש אביו"? - שאת עלבון אמו תבע ראובן. שבחיי רחל היתה מטתו של יעקב נתונה באוהל רחל. וכשמתה, הכניס יעקב את מטתו לאהל בלהה שפחתה.
ואמר ראובן: אם רחל אחות אמי היתה צרה לאמי, וכי בלהה שפחת אחות אמי תהא אף היא צרה לאמי?!
עמד ראובן ובלבל את מצעה, שהעביר את מטת יעקב לאהל אמו.
אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל ראובן. אחת של שכינה, ואחת של אביו. והיינו דכתיב "אז חללת יצועי עלה". שאותו שם שהיה עולה על יצועו של יעקב (דהיינו שכינה), נסתלק ממנו על ידי מעשה ראובן 103 .
103. רש"י. וכתב עוד: כך היה יעקב עושה מעמיד מטה לשכינה בארבעה אהלי נשיו, ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן באותו לילה. וכתב השפת אמת שהוקשה לרש"י מה הכונה שבלבל של השכינה? ולכן פירש שיעקב ראה את השכינה באהל בלהה וכשהחליף ראובן והעביר מטתו של יעקב לאהל לאה היתה השכינה שם, ויעקב בא לאהל בלהה (בטעות) כהרגלו, וחזרה השכינה לאהל בלהה. וכתב המאירי: כל המביא את חבירו לכעס וטרדה עד שמונע התבודדותו ושלימותו, הרי עונש ביטולו בקדקדו של זה. והוא שאמר יעקב לראובן "אז חללת יצועי עלה" שהטרדתני עד שנמנעה ממני השגתו יתברך.
ודייקו כך ממה שלא נאמר "אז חללת יצועי עלית", אלא "עלה". משמע שעל השכינה נאמר. שעד שלא נבנה אהל מועד, היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים.
ומה שאמרנו שראובן לא חטא, כמחלוקת תנאי היא.
דתניא: כתיב בברכת יעקב לראובן "פחז כמים אל תותר".
רבי אליעזר אומר: "פחז" הוא נוטריקון של:
פ - פזתה, פזיז היית, ומיהרת לחטוא.
ח - חבתה חטאת.
ז - זלתה, זלזלת.
רבי יהושע אומר: "פחז" הוא נוטריקון של פסעת (עברת) על דת, חטאת, זנית.
רבן גמליאל אומר: פיללתה, התפללת להנצל מן החטא, חלתה מלשון חילוי, כמו "ויחל משה", זרחה תפלתך וניצלת מן החטא.
אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכים לרבי אלעזר המודעי שיפרש לנו מקרא זה!
רבי אלעזר המודעי אומר: הפוך את התיבה, ודורשה לנוטריקון שלה מסופה לתחלתה: זעזתה ויראת מלחטוא. הרתעתה את עצמך מלחטוא. פרחה חטא ממך.
נמצא, שלרבי אליעזר ולרבי יהושע, חטא ראובן. ולרבן גמליאל ולרבי אלעזר המודעי, בקש לחטוא ולא חטא.
רבא אמר, ואמרי לה שאמר זאת רב ירמיה בר אבא: "פחז" הוא נוטריקון הפוך של: זכרת ענשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול לכבוש את יצרך, פירשת מלחטוא 104 .
104. הגמרא בסוטה (ז, ב) שואלת מדוע הודה ראובן על חטאו והרי אסור לפרסם חטאיו. ומתרצת הגמרא שהודה כדי שלא יחשוד יעקב בשאר האחים. וראה מנחת חינוך (שסד, י) שהקשה הרי הסיבה שלא לפרסם חטאיו היא מפני חילול השם ומדוע מותר מפני חשד באחרים? (ולכאורה כשידוע שחטא אחד מתוך כמה אנשים ומודה אחד מהם שהוא החוטא, אין בכך חילול השם וצ"ע). ועוד הקשה שלפי הגמרא כאן החטא היה כלפי יעקב שהיא עבירה שבין אדם לחבירו, ועל חטא לחבירו מבואר בגמרא יומא (פו, ב) שמצוה לפרסם.
ועתה מבארת הגמרא כי יש עוד אנשים שסבורים שהם חטאו, אבל באמת הם לא חטאו, ונותנת בהם הגמרא "סימן":
ראובן, בני עלי, בני שמואל, דוד, ושלמה, ויאשיהו, סימן!
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שבני עלי חטאו בחטא אשת איש האמור בהם, אינו אלא טועה. שנאמר "ושם שני בני עלי, חפני ופנחס, כהנים לה"'.
וסבר לה רבי יונתן כרב. דאמר רב: פנחס לא חטא, כמבואר בסמוך.
ומקיש הפסוק את חפני לפנחס. מה פנחס לא חטא, אף חפני לא חטא.
אלא מה אני מקיים (מפרש) את הפסוק "ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד"?
שהיו מסרבים להקריב קרבנות, ולא היו מקריבים כי אם בקושי, כדכתיב שם. וכשהיו יולדות וזבות באות למשכן שילה להקריב את קיניהן, היו הם שוהים מלהקריבן. ולא סמכו הנשים עליהם שיקריבו את קיניהן ונתעכבו שם. ומתוך ששהו בני עלי מלהקריב את קיניהן, גרמו לכך שלא הלכו הנשים אצל בעליהן, עד שראו את קיניהן קרבין 105 . לפיכך, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום, לפי שביטלון מפריה ורביה.
105. משמע שבכהנים צדיקים יכולות הנשים לשוב לבעליהן בלי בירור שהקריבו את קיניהם, וראה אפיקי ים (ב, ז) שדן בזה וכתב שאם הביאו את הקן עצמו היא מחלוקת תנאים, אבל אם הביאו מעות מותרות לכולי עלמא.
אמנם, אף שלא חטאו בחטא אשת איש, אבל חטאו בבזיון קדשים.
גופא: אמר רב: פנחס בן עלי לא חטא באשת איש. שנאמר "ואחיה בן אחיטוב, אחי אי כבוד, בן פנחס בן עלי כהן ה' בשלה נושא אפוד וגו"'. וכי אפשר שחטא אשת איש בא לידו, ועדיין הכתוב מייחסו לשבח, ומייחס אחריו את בן בנו?!
והלא כבר נאמר "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות".
ודרשינן: אם ישראל הוא האיש החוטא - לא יהיה לו בן "ער" (חריף להבין ולהורות) בחכמים, ולא בן "עונה" בתלמידים.
ואם כהן הוא החוטא - לא יהיה לו בן "מגיש מנחה".
והכתוב הזה מדבר במי שבא על הנכרית ועל הזונה. ואילו כאן מייחס את אחיה בן אחיטוב, שהוא כהן מגיש מנחה, לפנחס בן עלי.
אלא לאו, שמע מינה, פנחס לא חטא. והפסוק "אשר ישכבון את הנשים", על חפני לבדו נאמר. ורב חולק על רבי יונתן שאמר ששניהם לא חטאו.
ומקשינן: אלא קשה, דהא כתיב בהו "אשר ישכבון", בלשון רבים, ומשמע ששניהם חטאו.
ומשנינן: "ישכבן" כתיב, בכתיב חסר בלא וא"ו. ועל חפני לבדו נאמר הפסוק.
ושוב מקשינן: והכתיב בתוכחת עלי לבניו "אל בני, כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע, מעבירים עם ה'".
אמר רב נחמן בר יצחק: "בני" כתיב. ואף שהניקוד הוא "בני" ברבים, הכתיב יכול להתפרש כ"בן שלי", ביחיד.
ושוב מקשינן: והכתיב "מעבירים" ברבים, ועל שניהם נאמר.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "מעבירם" כתיב!
(ורש"י לא גרס זאת. שהרי בספרים המוגהים כתוב "מעבירים") 106 .
106. וכתב רש"י: וקשה בעיני שם החכם הנזכר כאן כי אומר אני שטעות גדול הוא, ומשום שפירוש הפסוק "מעבירים" הכונה היא "לא טובה השמועה אשר אנכי שומע את עם ה' מעבירים:. עליכם". והיינו שמעבירים נאמר על השמועה שעם ה' מעבירים, ולא מלשון עבירה של בני עלי. ותמה המהרש"א מדוע קשה לרש"י שם החכם? ופירש שגירסת רש"י היא רבא בריה דרבי יהושע ולא מצאנו שם כזה בתלמוד. אמנם המהרש"ל גורס ברש"י רב הונא בריה דרבי יהושע, ופירש המהר"ם שאם לא היה מוזכר שם אפשר לומר שהיא הגהה שנוספה על הגמרא, אבל כשמוזכר שם קשה לומר כך וכן פירש בשו"ת חכם צבי (לג).
ומקשינן: והכתיב בני בליעל בלשון רבים?
ומתרצת הגמרא: מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.