פרשני:בבלי:שבת עח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
נייר מחוק, שאינו ראוי עוד לכתיבה, שיעורו גדול יותר מקשר מוכסין - כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון, מי בושם.
עור - כדי לעשות נרתיק לקמיע (רע"ב).
קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל". ולפי שהקלף יקר לא משתמשים בו לקשר מוכסין אלא רק לתפילין ומזוזות, ולכן שיעורו גדול משל נייר. 1
1. הקשה הרש"ש, מדוע הוא פטור בהוציא קלף פחות מכדי פרשה קטנה, והרי מאחר שאינו ראוי לפרשה קטנה שבתפילין, על כרחך יעשו ממנו קשר מוכסים? ותירץ, כיון שהקלף מעובד לשם תפילין אסור להורידו מקדושתו ולעשותו קשר מוכסין.
דיו - כדי לכתוב שתי אותיות. שלפעמים יש תועלת בשתי אותיות בלבד. כגון לכתוב אותן בנפרד על שני חלקי כלי, או שני קרשים, כדי לדעת שהם בני זוג.
כחול, צבע שצובעים מסביב לעין - כדי לכחול בו עין אחת.
דבק - כדי ליתן בראש השפשף.
שהציידים שמים נסר קטן בראש קנה, ונותנים עליו דבק, כדי שיידבק עליו העוף כשישב שם, ויתפשוהו.
זפת וגפרית - כדי לעשות נקב. צלוחית ששמים בתוכה כסף חי, סותמים את פיה בזפת או בגפרית, ומשאירים נקב קטן כדי להוציא דרכו את הכסף החי (ו"לעשות נקב" היינו, להתקין את הזפת או את הגפרית שבתוכם עושים את הנקב).
שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן בפקק שעל צלוחית של יין.
חרסית, עשויה מלבינה כתושה - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, שהמפוח נכנס בו.
רבי יהודה אומר: כדי לעשות פיטפוט, רגל למקום מושב הכור, שהיו מושיבים את הכור על כן.
סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין, היו צורפין את הזהב באש של סובין.
סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות. בנות שצמחו להן שערות קודם לגיל הראוי לכך, ומתביישות בדבר, נותנות סיד על השיער ובכך הוא נושר.
רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול. להשכיב את השיער של הרקה ע"י הסיד.
רבי נחמיה אומר: כדי לסוד אונדפי.
לשים אותו למטה מהרקה, כדי להשיר את השיער הדק הנמצא שם.
גמרא:
והוינן בה: חבל נמי ליחייב בשיעור קטן שיש בו כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה כמו בגמי. ולמה הצריכו בו שיעור יותר גדול של לעשות אוזן לקופה?
ומשנינן: כיון דחריק במנא, החבל מתוך שהוא קשה הרי הוא פוגם בכלים העשויים מעץ, הילכך לא עבדי אינשי תלאי לנפה וכברה מחבל.
תנו רבנן: הוצין של לולבי דקל, שיעורן הוא כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית, העשוי מנצרי דקל.
סיב הגדל סביב הדקל ומטפס ונעשה לו כמלבוש, אחרים אומרים (רבי מאיר, המוזכר בלשון המשנה בשם "אחרים", על פי הגמרא בסוף מסכת הוריות) - כדי ליתן על פי משפך קטן, לסנן את היין;. שהסיב מונע את הפסולת והקמחים מלעבור עם היין לתוך הכלי.
רבב, שומן או שמן 2 - כדי לסוך תחת אספגין, עוגת רקיק קטנה. וכשאופין אותה מושחין לפני כן בשומן את מקום הנחתה בתנור.
2. רש"י. ותוס' בד"ה רבב, חולקים, דעל כרחך אינו שמן, דהא במתניתין ריש פרקין נתנו שיעור אחר לשמן, שהוא כדי לסוך אבר קטן.
וכמה הוא שיעורה של האספגין? - כסלע. ומקשינן: והתניא: כגרוגרת?
ומתרצינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא, סלע וגרוגרת שוים הם בגודלם.
וממשיכה הברייתא:
מוכין (כל דבר רך נקרא מוכין כגון צמר גפן, שאריות צמר רך, בגדים בלויים, רש"י ריש במה טומנין) - כדי לעשות כדור קטנה.
וכמה שיעורו של הכדור? - כאגוז.
שנינו במשנה: נייר - כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.
תנא: כמה הוא קשר מוכסין? - שתי אותיות של קשר מוכסין. היינו שתי אותיות גדולות.
ורמינהו: תניא: המוציא נייר חלק - אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב, ואם לא פטור. הרי שהוא חייב אפילו על שתי אותיות רגילות?
ומתרצינן: אמר רב ששת: מאי שתי אותיות דקתני בברייתא? - שתי אותיות של קשר מוכסין.
רבא אמר: ברייתא הכי קאמרה: נייר שיש בו כדי לכתוב שתי אותיות דידן, רגילות, ועוד מקום בית אחיזה, דהיינו, ביחד עם השוליים שבהם אוחז הקורא, 3 - זהו השיעור של נייר חלק רגיל, דהיינו, קשר מוכסין, שכתובות בו שתי אותיות גדולות ללא שוליים (כי הוא עשוי להיות פרוס על כף היד ורואה בו).
3. ואילו תוס' בד"ה ובית, מפרשים שבשעת הכתיבה צריך שיהיה לו בית אחיזה לצורך הכתיבה, וקשר מוכסין צריך לומר שאפשר לכתוב ללא בית אחיזה. ובשפת אמת מפרש, שהמוכס דרכו לכתוב כמה קשרים ביחד ואח"כ חותך ונותן לכל אחד, ולכן בשעת הכתיבה יש לו בית אחיזה.
ונמצא ששני השיעורים שווים.
מיתיבי: תניא: המוציא נייר מחוק ושטר פרוע - אם יש בלובן שלו בשולים כדי לכתוב שתי אותיות, או אם יש בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון - חייב. ואם לאו - פטור..
בשלמא לרב ששת דאמר בברייתא דלעיל מאי שתי אותיות - שתי אותיות של קשר מוכסין. שפיר! שגם כאן יש לפרש שיש בלובן שלו כדי לכתוב בו שתי אותיות של קשר מוכסין.
אלא לרבא, דאמר התם שתי אותיות דידן ועוד מקום בית אחיזה, דהיינו קשר מוכסין, תקשי: שהרי כאן אי אפשר לפרש כן. דהכא בית אחיזה לא צריך, לפי שיכול לאוחזו במקום המחק או במקום הכתב בשטר הפרוע. ועל כרחך סגי בשתי אותיות קטנות בלבד הראויות להכתב במקום הלובן. וא"כ אינו דומה פירוש שתי הברייתות להדדי?
ומסקינן: קשיא!
תנו רבנן: המוציא קשר מוכסין - עד שלא הראהו למוכס, חייב. משהראהו למוכס ואין לו צורך בו עוד - פטור.
רבי יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב, מפני שצריך לו עדיין;.
ומבארינן: מאי בינייהו? במה נחלקו רבנן ורבי יהודה, ואיזה צורך יש לו בו לרבי יהודה?
אמר אביי: איכא בינייהו - רהיטי, אנשים הרצים אחרי אלו שכבר שילמו את המכס למוכסא, למוכס.
שרבי יהודה סבר, עדיין הוא שומרו כדי להראותו לרצים אחר האנשים שעברו את המכס כדי להעליל עליהם שלא שילמו למוכס.
ותנא קמא סבר שאינו שומרו, ובמידה והם רצים אחריו, הוא חוזר אתם למוכס עצמו.
רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו. שלפעמים יש שני מוכסים. המוכס הגדול, שאינו עומד בעצמו על הגשר, אלא ממנה מוכס קטן במקומו. והעובר מראה בתחילה את הקשר למוכס הגדול. וסבר רבי יהודה שעדיין הוא שומרו להראותו גם למוכס הקטן כדי שיתן לו לעבור.
ואילו תנא קמא סבר שאין לו צורך בו עוד, לפי שהמוכס הגדול מוסר ביד העובר סימן דברים שיאמר למוכס הקטן, ויתן לו לעבור.
רב אשי אמר: בחד מוכס איכא בינייהו. דסבר רבי יהודה שהוא שומרו מפני שצריך לו להראות למוכס שני במעבר אחר, ולא כדי להיפטר שם מהמכס, אלא דאמר ליה: חזי גברא דמוכס אנא! איש נאמן וחשוב אני ואינני מבריח את המכס. כדי שלא יעליל עליו לאחר מכן.
תנו רבנן: המוציא שטר חוב -
עד שלא פרעו, חייב על הוצאתו, שהרי הוא צריך לו.
משפרעו - פטור על הוצאתו לפי ששוב אין בו שימוש.
רבי יהודה אומר: אף משפרעו חייב, מפני שצריך לו.
ומבארינן: מאי בינייהו?
אמר רב יוסף: האם אסור לשהות שטר פרוע - איכא בינייהו.
רבנן סברי: אסור למלוה לשהות שטר פרוע בידו שנאמר "אל תשכן באהליך עולה" (שמא יחזור ויתבענו, סמ"ע חו"מ רס"י נ"ז).
וכמו כן הלוה אינו משהה את השטר הפרוע אצלו מחשש שמא יגיע לידי המלוה, ויחזור ויתבענו.
ולכן, בין אם המלוה ובין אם הלוה הוציאהו אינם חייבים עליו. ואפילו אם יש בו שימוש כדי לצור עפ"י הצלוחית אין הוא נחשב, כיון שהם אינם משהים את השטר בידם. 4
4. הקשה רע"א בגליון הש"ס, הרי מכל מקום הם יכולים למחוק את השטר ולהשתמש בו לצור עפ"י צלוחיתו? והרש"ש תירץ, כיון שהוא חסר תיקון של מחיקה, אינו חייב עליו.
ורבי יהודה סבר: מותר למלוה לשהות שטר פרוע. הילכך אם הוציאו המלוה חייב עליו, שהרי הוא צריך לו לצור עפ"י צלוחיתו.
אביי אמר: דכולי עלמא סברי כי אסור לשהות שטר פרוע.
והכא, במודה הלוה בנכונותו של שטר היוצא מתחת ידי המלוה, שאכן הוא כתבו, וחתימות העדים על השטר הן נכונות, אלא שטוען הלוה שהוא כבר פרע את החוב -
האם בכל זאת צריך המלוה לקיימו, להוכיח בעצמו את נכונות החתימות, שאינן מזויפות על ידו (על ידי הבאת עדים המכירים את החתימות, או על ידי השואת החתימות לחתימתם של העדים בשטרות אחרים), ובלעדי קיום חתימות העדים על ידו יהיה הלוה נאמן לטעון פרוע,
בכך קמיפלגי רבנן ורבי יהודה. 5
5. רש"י מפרש כאן אחרת ממה שפירש בכל הש"ס, שבכל מקום פירש ד"צריך לקיימו" קאי אמלוה, שצריך המלוה להביא עדי קיום, ואז לא יוכל הלוה לטעון פרעתי. אבל אם לא קיימו המלוה, נאמן הלוה לטעון פרעתי מכח הפה שאסר הפה שהתיר. ואילו כאן מפרש רש"י, שצריך הלוה לקיימו באמירת "לא פרעתי", ואם לא יאמר זאת, ולא יהיה למלוה עדים לקיים את החתימות, אין השטר שוה לו מאומה, ואז הוא יהיה פטור על הוצאתו. ומה שאומר תנא קמא בברייתא "משפרעו פטור", כוונתו משיאמר הלוה פרעתי.
תנא קמא סבר: לווה המודה בשטר שאכן הוא כתבו - עדיין צריך המלוה לקיימו. ואם הלוה מקיימו אלא טוען פרעתי את ההלואה שבשטר החוב הוא נאמן.
שרק אם יהיה השטר מקויים ע"י שני עדים המכירים חתימת ידי העדים לא יהיה הלוה נאמן לומר פרעתי, כי המלוה יטעון "שטרא בידא מאי בעי", אם פרעת מה עושה השטר בידי?
אבל כאשר הלוה הוא המקיים את השטר בהודאתו, הוא נאמן גם לומר עליו שהחוב פרוע, מכח "הפה שאסר - הוא הפה שהתיר".
ורבי יהודה סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. כי מאחר שהלוה מודה שאינו מזוייף הרי השטר אמיתי, ושוב אין הלוה נאמן לומר פרעתי, כל עוד השטר ביד המלוה.
כי השטר שביד המלוה, לאחר קיומו, כוחו כעדות של שני עדים, ושום נאמנות אינה נחשבת כנגד שני עדים, אפילו לא נאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
ומאי "עד שלא פרעו" ו"משפרעו" דקתני בברייתא?