פרשני:בבלי:שבת פה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וקים להו לרבנן, דחמשא זרעים המחולקים בערוגה בשיתא, בששה על ששה טפחים, ובצורה שנתבארה - לא ינקי מהדדי.
והוינן בה: ומנלן דהא דקים להו לרבנן בשיעור יניקה - מילתא היא? והיינו, האם יש לקביעה הזאת של שיעור היניקה אסמכתא מן הכתוב, או שהוא השערה בעלמא, שאפשר לתהות ולהסתפק אם אכן היא נכונה.
ואמרינן: יש לה מקור מן הכתוב.
מהא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דכתיב (דברים יט) "לא תסיג גבול רעך ליטע עץ ליד גבולו של רעך, להכחיש את קרקעו על ידי יניקת האילן שלך מהקרקע שלו, גבול אשר גבלו יושבי הארץ הראשונים" -
גבול שגבלו ראשונים על ידי שהכירו את יניקת העצים - לא תסיג.
מאי גבלו ראשונים?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:
מאי דכתיב (בראשית לו) "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ".
אטו, האם כולי עלמא אינם יושבי הארץ, אלא "יושבי רקיע נינהו"?
אלא, בא הכתוב ללמד שהיו בקיאין בישובה של ארץ. שהיו אומרים: מלא אורך קנה מדידה זה באדמה זו, הוא מקום גידול, והוא שיעור הרחקה ליניקת הזית. מלא קנה זה - לגפנים, מלא קנה זה - לתאנים.
ו"חורי" - שמריחים את הארץ, ומכירים לאיזו נטיעה היא ראויה.
ו"חוי" - אמר רב פפא: שהיו טועמין את עפר הארץ כחויא, כנחש המלחך עפר, ומכירים בטיבה לפי טעמה.
רב אחא בר יעקב אמר: "חרי" - שנעשו "בני חורין" מנכסיהן, שאבדום לטובת בני עשו שכבשו אותם.
אמר רב אסי: ערוגה שאמרנו, שאפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעונים, צריך שיהיה תוכה של הערוגה עצמה לפחות ששה על ששה טפחים, חוץ מגבוליה סביב. והיינו שלא אמרו דין זה של ערוגה אלא אם היא ערוכה בצורת ערוגה, שיש לה גבולות מסומנים סביב על ידי משטח אדמה ריק מסביב, שאז ניכר שאין כאן עירבוב מינים אלא ערוגה מסודרת בשיטה של חלוקה נפרדת לזרעים שונים (עיין ריטב"א).
וצריך שיהיו גבולות הערוגה מחוץ לששת הטפחים, כי אם יהיו הגבולות חלק ממנה, נמצא שרוחב הערוגה עצמה הוא רק ארבעה טפחים, ואז לא יהיה רווח של שלשה טפחים בין הזרעים שמסביב לבין הזרע שבמרכז.
תניא נמי הכי:
ערוגה - תוכה ששה טפחים.
גבוליה - בכמה?
ומבאר רש"י שהכונה היא לרוחב הגבולין המעניקים לה דין ערוגה ביחס למבואר לקמן שיש מושג של "ראש תור" היוצא מן הערוגה או הנכנס אליה, שאינו כלאים. והמושג הזה יבואר לקמן.
כדתנן, רבי יהודה אומר: רוחב גבולי הערוגה צריך שיהיה כמלא רוחב פרסה של רגל.
אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב (דברים יא) "והשקית ברגלך כגן הירק". למה נאמר שישקה ברגלו, לומר לך: מה רגל טפח - אף גבול של הליכה סביב הערוגה כדי להשקותה במים - נמי טפח.
אמר רב: דין זה של ערוגה - בחורבה שאין מסביבה ערוגות נוספות שנינו. כי אם יהיו ערוגות נוספות יהיה המרחק בין הזרעים הקיצוניים של שתי הערוגות הסמוכות רק שני טפחים, כשיעור הגבולות שביניהם.
ופרכינן: והאיכא "מקום קרנות", זויות של פינות הערוגות הללו שאינן זרועות ומבדילות בין שורות הערוגות. ויכול לעשות כל שורה בצורה מאונכת לשורה שבערוגה השניה, וייראה היטב ההבדל ביניהם.
אמרי בי רב משמיה דרב: בממלא את הקרנות, שאז אין סימן במקום החיבור.
ופרכינן: מאי דוחקיה דרב להעמיד בממלא את הקרנות, ובחורבה דוקא? וליזרע מאבראי, מחוץ למקום הקרנות, ולא לימלי מגואי, ולא ימלאם.